תוספתא כפשוטה על פסחים ג:יח

156-57. מקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע עד חצות עושין וכו'. משנתנו רפ"ד, והוסיפה התוספתא שבמקום שנהגו לעשות מלאכה עושין אף במחובר. ובירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג: במקום שנהגו לעשות מלאכה בארבעה עשר לא בתלוש. שמא במחובר ? אשכח תני מקום שנהגו לעשות מלאכה בתלוש עושין אפילו במחובר. והכוונה לתוספתא שלפנינו. וכן מוכח גם מן הבבלי נ"ה א'. וברור שאף בתלוש לא אסרו אלא מלאכה מעין אומנות (עיין פ"ד מ"ו), וכל מלאכה שהיא מותרת בחול המועד, שלא מדוחק, מכל שכן שהיא מותרת בערב הפסח. 83 עיין ר"מ פ"ח מה' יו"ט הי"ח. ועיין בבלי מו"ק י"ג א'. ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תצ"ה, עמ' 119, בטור או"ח סי' תס"ח, בשו"ע שם ס"ק ג', וסי' רנ"א ס"ק א', באליהו רבה ובבאור הגר"א שם. ובבבלי י"ג סע"ב: תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות בהר המשחה, כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין וכו'. ובירושלמי שם (פ"א ה"ה, כ"ז ע"ד): וירושלם לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בארבעה עשר היא? נראות כחורשות. ועיין בראשונים שציין באהצו"י שם, עמ' 16, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 381. ואפשר שהבבלי לא חשש לה, משום שחרישה זו לסימן בעלמא הוא, ואינה עשיית מלאכה. ואמרו בירושלמי כאן פ"ד ה"א, ל' ע"ד, שלאחר חצות אסור לעשות מלאכה מדינא, שהרי המקריב קרבן אסור בעשיית מלאכה. 84 ועיין בבעל המאור בסוגיין, ורוב הפוסקים חולקים עליו. ועיין אוה"ג, עמ' 76. ואף המקריב קרבן בחול לא אסרו עליו אלא עבודות קבועות ומלאכה כעין אומנות, והתירו לו לקצור שבלים לעיסתו, כמפורש בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ד, ע"ח סע"ד. ועיין בתוספות חגיגה י"ז ב' ד"ה אלא. ועיין בשו"ע או"ח סי' תס"ח ס"ק ב'.

258. מאימתי ארבעה עשר אסור וכו'. לכאורה משמע שהדברים דבוקים לרישא, למקום שנהגו. ועיין תוספות ב' ב' ד"ה מאימתי. (תוס"ב).

358-59. ר' ליעזר בן יעקב אומ' מאור ארבעה עשר וכו'. כ"ה ("מאור ארבעה עשר") בכל הנוסחאות, והוא כעין לשון המשנה בריש מכילתין, עיין מ"ש לעיל רפ"א. ובבבלי ב' ב': ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור וכו'. ועיי"ש שפירשו "מאי אור עמוד השחר". וזהו כנראה דיחוי בעלמא, לפי ההוה אמינא שאור במשנתנו שם הוא "נגהי". אבל לפי המסקנא שם ג' א': דכולי עלמא אור אורתא וכו', הרי אין צורך להוציא את הברייתא מפשוטה. ועיין צל"ח ב' סע"ב שכתב (על דברי התוספות שם ד"ה ראב"י): הנה מלתא דתמיה חזינא בדברי תוספות שכתבו דמסקינן אור ממש, ולא כן הוא, דאף דמשני כאן, לא, מאי אור עמוד השחר, דיחוי בעלמא הוא, לומר דמכאן ליכא קושיא על רב הונא, אבל כיון דמסקינן לקמן בסוף הסוגיא דכ"ע אור אורתא וכו', ואף כאן משעת האור דקאמר ראב"י אורתא הוא וכו'. והנה בתוספות כ"י (לפי דק"ס, עמ' 3, הערה מ') הגירסא היא: למאי דמסקינן מאי אור עמוד השחר וכו', והכוונה היא לא למסקנא הסופית של הש"ס אלא לסוגיא שלהלן בסמוך. ברם גם בתוספ' הר"ש משנץ גרס כלפנינו. ובצל"ח להלן שם (ג' א' סד"ה לישנא מעליא) נדחק לפרש שהתוספות דייקו מלשון "שעת האור" בהי"א הידיעה, שפירוש הבבלי בברייתא זו קיים אף לפי המסקנא, והוא דחוק מאד. וכנראה שהתוספות נדחקו לפרש שפירוש הבבלי בברייתא זו קיים אף לפי המסקנא, כדי שלא תקשי הילכתא אהילכתא, שהרי קי"ל משנת ר"א בן יעקב קב ונקי (עירובין ס"ב ב' ובמקבילות), וכאן הוא סובר כב"ש, עיין בתוספות הר"ש משנץ שם. אבל פשוטה של תוספתא הוא בוודאי שר' אליעזר בן יעקב שנה כאן משנת בית שמאי, או שהוא חולק על משנתנו (פ"ד מ"ה) וסובר שמעולם לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה, עיין בתוספ' שנץ הנ"ל. ובבבלי נ"ה א' העמיד רב ששת את הברייתא (תוספתא מנחות פ"י הל"א, ירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג) של ר' יהודה כב"ש, ובעל כרחינו אנו אומרים שר' יהודה שנה שם את משנת ב"ש. 85 ועיין בתוספ' שנץ ב' ב' ד"ה מאימתי ומ"ש באור חדש שם. ועיין בפי' הר"ח נ"ה א' בשם גירסא דמתיבתא. ועיין בתוספות בכורים שהסיק שלפי מסקנת הבבלי התוספתא מתפרשת כפשוטה.

460. היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר. עיין מה שפירשו בזה בבבלי ב' ב' הנ"ל. וכבר הסקנו לעיל שכל הדברים שם אינם אלא לפי ההוה אמינא, אבל לפי המסקנא שכולם סוברים אור אורתא הוא, הדברים מתפרשים כפשוטם, שלר' אליעזר בן יעקב אף כאן כל היום אסור, ולפיכך שאל: היכן מצינו וכו'.

560-61. אמ' לו ר' יהודה וכו'. בד: אומר לו ר' יהוד' וכו'. וכנראה שיש כאן תיקון לפרש שר' יהודה לא ענה לר"א בן יעקב עצמו. ועיין הגירסא בבבלי ולעיל בשנו"ס.

661-63. וחכמים או' אף במקום שאמרו אין עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות שלש אומניות עושין וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות. ובמשנתנו פ"ד מ"ו: ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר. אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר 86 והסיקו בירושלמי שם, ל"א סע"א, ובבבלי ג"ה ב', שמותר לו לגמור מלאכה שהיא לצורך המועד דווקא, ולא יתחיל אפילו במלאכה שהיא לצורך המועד. אף על פי שיכול לגומרה, וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות וכו'. ופירש הר"מ בפיה"מ: התירו החכמים אלו השלש אומניות שיתחילו מלאכתם בי"ד, ודווקא במקום שנהגו, ור"מ אומר ואפילו במקום שנהגו אין להתחיל מלאכה בשום פנים. וע"פ פירוש זה פסק בפ"ח מה' יו"ט הי"ט. ובתוספתא כאן מפורש שהחכמים התירו אף במקום שאמרו אין עושין מלאכה. וכבר השיגו הראב"ד במקומו שם מתוספתא זו. ועיין במגדל עוז במקומו ובחידושי ר' אליהו מזרחי על הסמ"ג ל"ת ע"ה, ד"ו ש"ז, רנ"ב ע"א, שהסיקו שהתוספתא משבשתא היא. ואשר לסוגיית הבבלי נ"ה ב', עיין מ"ש רא"מ הנ"ל, והביא (רנ"א סע"ד שם) בשם קצת ספרי התלמוד את גירסת כי"ב שם, עיין דק"ס, עמ' 162, הערה ה'. ועיין רוקח סוף סי' רס"ט, ופסק כשיטת הר"מ. ועיין בתוספ' רי"ד נ"ה א' ד"ה ר"מ וטאו"ח סי' תס"ח ובב"ח שם.

763-64. שכן הדיוט תופר כדרכו וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ז, ל"א רע"ב, בבלי נ"ה ב' ומו"ק י"ג א', עיי"ש, והוא ע"פ משנת מו"ק פ"א מ"ח, כפירש"י. ועיין חי' ר"א מזרחי על הסמ"ג הנ"ל, רנ"ב ע"א.

864-65. הספרין שכן נזיר ומצורע ומי שעלתה לו מכה בראשו מספרין במועד. בירושלמי הנ"ל: הספרין, שכן נזירין ומצורעין מגלחין במועד. והוא ע"פ משנת מו"ק פ"ג סמ"א. ובבבלי הנ"ל כולל ספרין וכובסין יחד, ושונה: הספרין והכובסין שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו של מועד, והוא ע"פ הרישא של משנת מו"ק פ"ג מ"א ומ"ב. ובכולם לא נזכרה "מכה". ופירש במנ"ב: מכה בראשו. ונתרפא במועד. וכתב בתכ"מ: אבל עלתה לו מכה בראשו קודם לרגל, ודאי אסור לגלח במועד, ועיין תוספ' מו"ק י"ד א' ד"ה אומן וכו', והרשב"א בתשובה [ח"ג סי' רע"ה], והובא בב"י סי' תקל"א פסק לאיסור. ולפיכך פירש: שעלת לו מכה ברגל, וצריך לגלח לרפואת המכה. ובארחות חיים להר"ן כהנא סי' תקל"א ס"ק ח' הביא ראייה מן התוספתא כאן בשם בעל נשמת אדם כלל ק"ח. ברם פירוש זה קשה, שהרי פשיטא שלצורך רפואה מותר (עיין לשון הריטב"א מו"ק י"ד א' ד"ה קטן הנולד), ואפילו מבהמה אין מונעין רפואה, וא"כ מה עניינו לכאן להתיר לספר בערב הפסח כדרכו, מפני שהתירו גלוח לשם רפואה. ועיין במ"א סי' תקל"א אות י"ב ובאוה"ג מו"ק, עמ' 22. ולפיכך נראה יותר כפירוש בעל מנ"ב, שהכוונה למי שהיתה לו מכה בערב הרגל, ונתרפא ברגל, שמותר לו לגלח בחול המועד. ואשר לשיטת הרשב"א הנ"ל אין דעתו מוסכמת ע"י רוב הפוסקים. וכבר הביא בס' בתי כנסיות 87 התעוררתי לעיין בו ע"פ הארחות חיים הנ"ל (בפנים) שהביאו בשם ס' שדי חמד. (בית מועד סי' תקל"א, צ"ה ע"א) בשם רבו (ר' יעקב ן' נעים): אבל הרב בעל ההשלמה ז"ל ח"ה פסק להיתר, ואפשר דאם היה רואה מרן דברי הרב המתיר היה פוסק לקולא וכמ"ש ז"ל דהוי מידי דרבנן וכו'. ובגליון שם וכו' שנראה דלא פסיקא ליה להיתר. ועכשיו זכינו לדברי הקדמונים שנתפרסמו מחדש. וכן כותב בשיטה לאחד הקדמונים (והוא בר סמכא, עיין במבואו של הרמ"ל זכס שם) שיצאה ע"י מכון הרי פישל בירושלם מו"ק י"ד א': אפי' חש בראשו בלבד בערב הרגל מותר לגלח במועד, דאית ליה קלא גבי שיבביה, ומיפרסמא מילתא, ואיכא הוכחה נמי בכל חולי וכו'. וכן כותב במאירי שם (עמ' ע"ז) בשם חכמי הדורות להיתר, וכן הוא פוסק בעצמו להלן שם, עמ' פ"א. ולפ"ז מי שעלתה לו מכה בראשו מגלח במועד משום שהיה אנוס לפני המועד, דומיא דנזיר ומצורע, והתוספתא מסייעת לשיטת רוב הראשונים. והרשב"א בעל כרחו יסבור שהתוספתא שלנו לאו דסמכא היא, שהרי פירש את משנתנו במו"ק שהיא בדווקא, ולא התירו אלא את השנויים במשנתנו שם ולא שאר אונסים, ואף מכה בראש שנתרפאה בכלל. ואין לומר שפירש את התוספתא כאן שמחמת רפואה אתינן עלה, ואינה עניין למנויין במשנתנו שם, שאם כן אינה עניין גם להיתר עבודת הספרין בערב הפסח.

965. הכובסין שכן הבאין מחוף הים וממדינת הים מכבסין. בירושלמי הנ"ל: הכובסין. שכן דרך העולין מטומאה לטהרה להיות מכבסין במועד. והוא ע"פ לשון המשנה במו"ק פ"ג סמ"ב. ועיין הלשון שהעתקנו לעיל בשם הבבלי. והלשון שבתוספתא כאן הוא ע"פ התוספתא במו"ק פ"ב, שו' 7, עיין מש"ש.

1066. ר' יוסה בי ר' יהודה או' אף הרצענין. פיסקא ממשנתנו פ"ד סמ"ו. וכגירסת כמה נוסחאות, ועיין דק"ס, עמ' 161, הערה פ'.

1166-67. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד. וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ז, ל"א ע"ב: שכן דרך עולי רגלים וכו'. אבל בבבלי נ"ה ב' חסרה המלה "וסנדליהן". ועיין ירושלמי יבמות פי"ב ה"א, י"ב ע"ג, ומ"ש להלן בתוספתא שם פי"ב הי"א. ולפי הבבלי כיוון ר' יוסי בר' יהודה לעולי רגלים מבבל, ממקום רחוק. ובירושלמי מסיים: ורבנין אמרין עשירים היו, ובבהמה היו עולין. ועיין בבלי חגיגה ג' א', ספרי ראה פיס' קמ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 195, ובהערות שם. וכבר העירו רבים על דברי רבינו בחיי משפטים, ק"ג ע"ב: ובמדרש שלש פעמים שלש רגלים, ולהלן הוא אומר (ישעי' כ"ו, ו') תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם, וכן הכתוב אומר, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז', ב'). ובמאירי ריש חגיגה, עמ' 3, הביא את הירושלמי כאן, והביא ראייה מכאן: "לא אמרה תורה שהיכול לעלות ברגליו לא ירכב בבהמה". ובבבלי נ"ה א' מוכח שלא חלקו רבנן עליו שעולי רגלים היו מתקנין את המנעלים במועד, אלא שהם סוברים שאין למדין תחילת מלאכה (מנעלים חדשים) מסוף מלאכה (תקון מנעלים). ובפיה"מ להר"מ למשנתנו: יקול, שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם וסנדליהם (כגי' התוספתא והירושלמי) לעלות לרגל בחולו של מועד. ולפי גירסא משונה זו מדברים באנשי המקום שמותר להם לתקן את מנעליהם כדי לעלות לרגל. וכגירסא זו כ"ה בפיה"מ כתי"י, בד"נ ובהוצ' רי"מ טולידאנו.

1267-68. זבל שבאמצע מסלקין אותו לצדדין. שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה. בירושלמי פ"ד ה"ח, ל"א ע"ב: זבל שבמבוי מסלקו לצד, שברפת ושבחצר וכו', ובבבלי נ"ה ב': ת"ר הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה. הא גופא קשיא וכו', אמר אביי לא קשיא כאן בי"ד (כלומר, מוציאין לאשפה) כאן בחולו של מועד. רבא אמר כאן וכאן בחולו של מועד, והכי קאמר אם נעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה. ובירושלמי הנ"ל מסיק: א"ר בא הדא דתימר בחצר קטנה, אבל בחצר גדולה מסלקו לצד. הרפת בין גדולה בין קטנה מוציאו לאשפה. אמר ר' בא מפני שניוולה קשה. וכנראה שאף בתוספתא "שבאמצע" פירושו באמצע המבוי. ושמא כוונתו לאמצע החצר, אבל ברפת שבחצר 88 והוי"ו (של "ושבחצר") הוא וי"ו הפירוש, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1086 ואילך. מוציאין לאשפה, פרט לרפת שבשדה, שאינה מסריחה את החצר, שאסור, עיין היטב בבבלי ב"מ ק"ב א'. והברייתא נסמכה למשנתנו (פ"ד מ"ז): גורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר, ובמועד מסלקין לצדדין. ועיין במאירי בסוגיין, בטאו"ח סוף סי' תס"ח וסוף סי' תקל"ה ובמלא"ש למשנתנו.