תוספתא כפשוטה על פסחים ד:יב

170-71. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו כהנים מדיחין וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ח, ולפי פשוטה פירושה שאעפ"י שבדרך כלל מעשהו בשבת כמעשהו בחול, והכל כרצון חכמים, אבל בזה היה הפרש שהכהנים הדיחו את העזרה שלא ברצון חכמים. ועיין בפיה"מ להר"מ ובמלא"ש, ואינו רומז כאן להפשט שבמשנה שלהלן. ועיין ר"מ פ"א מה' ק"פ הט"ז, ומ"ש בלח"מ שם הי"ד ומ"ש לעיל, הערה 33, בשם חידושי מהרי"ח. ועיין בצל"ח בסוגיין.

271. שלא כרצון חכמים. מפני שיש כאן שבות של כיבוד העזרה. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ז הי"ד, שו' 34, ד"ה ואין נופחין. ובבבלי ס"ה א': רב אשי אמר וכו' ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה (כלומר, לצורך המקדש) התירו, שבות שאינה צריכה לא התירו. ובירושלמי פ"ה רה"ח, ל"ב ע"ג: אמר ר' יונתן לא כל שבות התירו במקדש. ועיין ירושלמי עירובין פ"י רהי"א, כ"ו ע"ג. והר"מ בפ"א מה' ק"פ הט"ז פסק שלא כר' נתן, ועיין מ"ש באו"ש פכ"א מה' שבת הכ"ז.

371-72. כיצד מדיחין את העזרה פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים וכו'. להרגיל בסורית פירושו להזרים ולהמשיך את המים מאמת המים (עיין במלונו של פיין סמית, עמ' 3809, ערך רגל). [תיקונים והוספות: עיין מ״ש הר״ל גינצבורג בגנזי שכטר ח״ב, עמ׳ 261.] וכן בבבלי מו"ק ה' א': וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילין לתוכו ארבעים סאה. ובמקבילה שבתוספתא שקלים פ"א ה"ב: ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה. ואף לפנינו הפירוש כן שפוקקין בקיר העזרה את הנקבים שדרכם יוצאת אמת המים שבעזרה לנחל קידרון, 41 עיין להלן תמורה פ"ד הט"ז ובבלי שם ל"ד א'. וממשיכין לרצפת העזרה את מימיה. ולא עשו כן אלא בערבי פסחים, אבל בשאר ימות החול כבדוה ושטפוה הלוים כדרכה. 42 עיין להלן, שו' 76–77, ומש"ש וברש"י ס"ה ב' ד"ה לדבריכם. וכאן עשו כן הכהנים על דעת עצמם. ובתוספות רי"ד סוף עירובין ק"ד א' (ז' ע"א) ציין למקומות שמהם מוכח שאמת המים היתה עוברת בעזרה, והביא אף את התוספתא כאן, וסיים: ויש לומר שזו אמת המים היו ממשיכין אותה מעין עינים (צ"ל עיטם), כדאמרי' בפ' אמר להם הממונה (יומא ל"א א') שהיו ממשיכין מעין עינים (צ"ל: עיטם) וכו'. ופירש רבינו שהיו פוקקים את העזרה מצד אחד, ומצד שני היו מרגילים וממשיכים את אמת המים מעין עיטם. ובפסחים ספ"ה ד"ה אלא (י"ח ע"א) הביא רבינו את התוספתא בלי פירושים. ועיין ברש"י למשנתנו ס"ד א' שפירש שהיו פוקקין את העזרה, והמים שבאמה היו פושטין ועוברין על גדותיה.

472-73. ר' יהודה או' כוס היה ממלא מדם התערובות וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ח עד "המזבח".

573-74. שאם נתערב דמו של אחד מהן נמצא זה מכשירו. וכ"ה בד. ובכי"ע: שאם נשפך דמו וכו', וכע"ז בבבלי ס"ה א', ובזבחים ל"ד ב', ס' א'. ובכי"ל: שאם יפסל וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שאם נתערב דמו של אחד מהם בתוך דם התערובת, ונשפך לתערובת, ולא למזבח, נמצא דם זה מן התערובות מכשיר את הפסח. ועיין להלן.

674-75. אמרו לו והלא אין מתקבל בכלי וכו'. בבבלי ס"ה א' וזבחים ל"ד ב': מנא ידעי? אלא הכי קאמרי ליה, שמא לא נתקבל בכלי. אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי. מנא ידע? כהנים זריזין הן (כלומר, ונזהרין שלא ישפך כל הדם מצואר הבהמה לרצפה). אי זריזין הן אמאי משתפיך, אגב זריזותייהו דעבדי משתפיך (כלומר, מן הכלי). ברם בתוספתא לא נזכרה כלל תשובת ר' יהודה, וכן מוכח מן הירושלמי בסוגיין שר' יהודה לא היה צריך להשיב להם, עיין להלן. ובירושלמי פ"ה ה"ח, ל"ב רע"ד, הובאה הברייתא שלנו בסדר הפוך: אמרו לו והלא דם התמצית הוא, ודם התמצית פסול על גבי מזבח. ועוד מן הדא ורובו לא נתקבל בכלי, ודם שלא נתקבל בכלי פסול מעל גבי מזבח. וברור שהירושלמי פירש שרוב הדם שעל הרצפה הוא מן הדם ששתת לתוך הכלים המלאים, ואותו דם לא נתקבל כלל בכלי, ופסול לגבי מזבח, ולא חששו כלל שמא נשפך כל הדם ישר מן הצואר, דכהנים ודאי זריזים הם וקבלו בכלי. אלא שר' יהודה חשש שמא נשפך דמו של אחד מהן מתוך הכלי לתוך התערובת, ולא נזרק כלל על גבי המזבח. ולפיכך אמר ר' יהודה שממלא כוס מתוך כל התערובת, ובתוך כוס זה יהא מקצת מן הדם שנתקבל בכלי ונשפך, שהוא כשר (זבחים פ"ג מ"ב). והחכמים השיבו לו, והרי רוב הדם שעל הרצפה הוא מדם שלא נתקבל בכלי, ונמצא שאף הדם שנתקבל בכלי מתבטל ברוב. ור' יהודה לא השיב להם כלום ע"ז, מפני שלשיטתו אין דם מבטל דם, 43 זבחים פ"ח מ"ו, חולין פ"ו מ"ה. כמפורש בירושלמי כאן. ועיין בתוספות ובתוספות הר"ש ס"ה א' ד"ה שמא.

775-76. דבר אחר שהוא דם התמצית, ודם התמצית פסול וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ולפי פירושנו הנ"ל, שרוב דם הנשפך הוא הדם שלא נכנס לכלי, מפני שהכלי כבר היה מלא, מובן שרובו של דם זה לא היה דם הנפש אלא דם התמצית, ודם התמצית אינו מכפר לכולי עלמא, ונמצא שהדם שנשפך בטל ברוב דם התמצית. ואף כאן לא היה צריך ר' יהודה להשיב, מפני שלשיטתו אין דם מבטל דם כדלעיל, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, אלא שבבבלי היא תשובה רק לדם התמצית, עיין בתוספות הנ"ל, ובתוספות זבחים ל"ה א' ד"ה אין.

876-77. אמ' להם אם כן למה פוקקין את העזרה וכו'. בבלי ס"ה ב', זבחים ל"ה א'. ופקיקה זו אינה עניין לפקיקת העזרה שלעיל, שו' 72, וכאן היו פוקקים את הנקבים שדרכם היה יוצא הדם של הרצפה לאמה, ועיין מ"ש הרש"ל בחכמת שלמה ספ"ה. ואף החכמים מודים בזה, ולר' יהודה עשו כן, כדי שלא יצא לאמה הדם שנשפך כולו מן הכלי, משום שאח"כ ממלא כוס מכל התערובות. ועיין בירושלמי בסוגיין רה"ח, ומדברים שם בכל ערבי פסחים.

977. והיו מפקיעין הכהנים בדם עם רכובותיהן. וכ"ה ("מפקיעין") גם בד, כי"ע וכי"ל. ובגליון כי"ע: תוקן: משקיעין. ותיקון זה קלקול הוא, וכנראה שתיקנו ע"פ הירושלמי פ"ה רה"ח, ל"ב ע"ד: והיו הכהנים משתקעין בדם עד ארכובותיהן. וכסיגנון שלנו גם במנחות ק"ג ב': והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם. וכן בירושלמי שקלים רפ"ח, נ"א ע"א: והיו עולי רגלים משתקעין בדם עד ארכובותיהן. וכן בתוספתא עדיות פ"ג ה"ב כד: והיו עולי רגלים משקעין וכו'. ברם בכי"ע ובכי"ו שם: מפקיעין וכו', ואין מפקיעין אלא מבקיעין, וכן במנחות הנ"ל בכי"י: בוקעין ארכובותיהן וכו'. וכן בבבלי שבת פ"ה ב': הפקיע תלם וכו', ובירושלמי כלאים פ"ג ה"ג, כ"ח ע"ד: מותר להבקיע ארבע שורות וכו'. ועיין ב"ר הוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 265, שו' 5, ובשנו"ס, עמ' 787, שו' 2, ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס כאן פ"ד ב' ד"ה משום פקע, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1221. ובבבלי הסיקו שבשעת עבודה (הולכת דם) היו הכהנים הולכים "אאיצטבי" (על איצטבאות), שלא ילכלכו את בגדי כהונה, ונמצאו עובדים בבגדים מטושטשין, ועבודתם פסולה. וכן בירושלמי הנ"ל: כיצד היו עושין, מסטויות היו עושין להן.

1077-78. אמרו לו שבח הוא לכהנים וכו'. תשובת החכמים נשמטה בטעות (ע"י הדומות) בכי"ע ובכי"ל, והיא ישנה גם בבבלי ס"ח ב'.

1178-79. ר' ליעזר בן יעקב או' כת שלישית הלכה וישבה לה בעזרת הנשים. יפה פירש בתוספות בכורים שר' אליעזר בן יעקב חולק על משנתנו, ששנתה: והשלישית במקומה, ופירשו בירושלמי בספ"ה: עמדה לה במקומה (מפני שאין ישיבה בעזרה). וראב"י סובר שהלכה לעזרת נשים כדי שתוכל לשבת, עיין יומא ס"ט ב', סוטה מ' ב'. ועיין באו"ש פ"א מה' ק"פ הי"ז. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 400 ואילך, שם עמ' 540. 44 פירושו ז"ל בספרי שופטים פי' קמ"ה שהסמיכו לתוספתא כאן לא נתחוור לי. ולפי פשוטו הכוונה שם לא שאסור לעשות בימה בעזרה, אלא שאסור לנטוע עץ גם אצל במה , כפירושו של רבינו הלל במקומו, ובמת יחיד אינו מזבח (עיין מ"ש הגרמ"ש במשך חכמה שופטים, קע"ט ע"ד). ובספרי דבי רב להרד"ף שם נסתפק אם הכוונה לבמת יחיד, או לבמה גדולה, והכריע שהכוונה לבמה גדולה. אבל ברלב"ג שופטים, רכ"ג ע"ב: אשר תעשה לך, והוא במת יחיד יהיה אסור גם כן לטעת אצלו עץ.