תוספתא כפשוטה על פסחים ו:א

11. אימתי אמרו הפסח נאכל בטומאה בזמן שבא מתחילה בטומאה וכו'. במשנתנו פ"ז מ"ד: הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. ומפרשת הברייתא אימתי וכו'. ועיין ירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב, ובבלי ע"ח ב'. ולעצם העניין מניין שהפסח בא בטומאה, עיין ספרי בהעלותך פי' ס"ה, עמ' 62, ירושלמי פ"ז ה"ד, ל"ד ע"ב, בבלי ע"ז א', יומא נ' א'.

22-3. שחטו בטהרה וניטמא הציבור יזרק הדם בטומאה, ואל יאכל הבשר בטומאה. צ"ל: יזרק הדם בטהרה, כמו שהוא בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ולפי הגירסא שלפנינו היה יכול לכלול אף את הסיפא ברישא עיין להלן. ובירושלמי הנ"ל: אמר ר' לעזר מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה, אבל אם בא בטהרה וניטמא, אינו נאכל בטומאה. ובקטעים מן הגניזה (בסה"י לכבוד מרכס, עמ' ר"ע): אמ' ר' לעזר מתניתא בשבא בטומאה משעה ראשונה, אבל אם בא בטומאה וניטמא, כבא בטומאה (ברור שצ"ל כלפנינו בדפוסים: אם בא בטהרה וניטמא, כבא בטהרה) הוא, ולוקים על אכילתו. וכס"ז להלן בירושלמי סה"י, ל"ה ע"ב: ר' אבון בשם ר' אלעזר מתניתא כשבא בטומאה משעה ראשונה, אבל אם בא בטהרה ונטמא, כבא בטהרה, ולוקין על שבירתו. ולכאורה היה נראה לפרש שר' אלעזר סובר שאם נשחט בטהרה וניטמא הציבור, זורקין על הציבור בטהרה, ויוצאין בלא אכילה, כר' נתן, 1 אלא שלשיטת הירושלמי דווקא חולה, או זקן, אינו נקרא ראוי לאכילה, אבל טמא ראוי הוא אלא שהתורה גזרה עליו, עיי"ש פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב, ובפירוש הרידב"ז שם. ואין צורך שיהא ראוי לאכילה בשעת זריקה, כשיטתו בבבלי ע"ח ב'. ודין הפסח כבא בטהרה, וטמאים לוקין עליו אם התרו בהם. ויותר נראה שהכוונה היא בדברי ר' אלעזר שניטמאו אחר זריקה, וכ"ע מודי בה, ואינו עניין למאמרו בבבלי, שהרי במאמרו בירושלמי לא נזכר "שחטו בטהרה" וכו'. וכן משמע מהמשך הירושלמי. ובבבלי ע"ח ב': דתנו רבנן שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה, ואל יאכל בשר בטומאה. כמאן? א"ר אלעזר במחלוקת שנויה, ור' נתן היא. ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן היא, הכא במאי עסיקינן בציבור, דאפילו בטומאה נמי עבדי. אי בציבור, אמאי אין הבשר נאכל בטומאה ? גזירה שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה, ויאמרו אשתקד לא נטמאנו ואכלנו, השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד כי איזדריק דם בעלים טמאים הוו, השתא בעלים טהורין הוו. ובירושלמי הנ"ל: שחטו בטהרה ונטמא הצבור ייזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה. ר' לא בשם ר' יוחנן ר' נתן היא, דר' נתן אמ' יוצאין בזריקה בלא אכילה וכו', ר' ירמיה בשם ר' יוחנן מפני מראית העין, שלא יאמרו ראינו פסח בא בטהרה ונאכל 2 כגירסת הקטעים מן הגניזה בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' ר"ע. וכן הגיהו המפרשים. ובדפוסים בטעות: ונזרק. בטומאה. כלומר, ר' ירמיה חולק על ר' לא, וסובר שמשנתנו כרבנן, ומן הדין נאכל בטומאה, שהרי עיקרו לאכילה, ומשום גזירה אסרו את האכילה. ושואל הירושלמי: מעתה לא יזרק הדם בטומאה (כלומר, אם נטמא הדם, כסיפא שלפנינו, שהובאה שם בירושלמי), שלא יהו אומרים, ראינו פסח שבא בטהרה ונזרק בטומאה, וכשם שביטלת אכילה בטומאה לרבנן משום גזירה, כן תבטל אף את הזריקה? אלא "הא סופך מימר דר' נתן היא", ולר' נתן אין האכילה מעכבת כלל, ולפיכך לא איכפת לנו אם לא יאכלו, אבל זריקה הרי מעכבת, ועיי"ש בפירוש הרידב"ז בירושלמי. ובבבלי הנ"ל המסורת בדברי ר' יוחנן היא לשיטת ר' ירמיה בירושלמי. ועיין או"ש פ"ז מה' קרבן פסח ה"ט.

33. שחטו בטהרה וניטמא הדם וצבור יזרק הדם בטומאה וכו'. בד: הדם הצבור וכו', וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בקטעים מן הגניזה הנ"ל (בהערה 2) אף בירושלמי: ונטמא הדם והציבור וכו'. ואף כאן אעפ"י שמוכרח לזרוק בטומאה, שהרי נטמא הדם, מ"מ לא יאכל הבשר משום גזירה הנ"ל, לרבנן. ולפי הירושלמי הברייתא היא כר' נתן, ומדינא אינו נאכל, שהרי יוצאים בזריקה בלי אכילה.

44-5. הצבור והכהנים טהורין וכלי שרת טמאין עושין אותו בטומאה. כלי שרת כאן כוללים אף בגדי כהונה, כדברי רש"י זבחים י"ג א' (ועיין גם יומא כ"ד ב', תוספ' זבחים כ"ד א' ד"ה הואיל ועוד): וכל היכא דקתני נמי בכהן כשר ובכלי שרת, בבגדי כהונה קאמר. ובירושלמי פ"ז ה"ו, ל"ז ע"ג: אמ' ר' לעזר הבא בטומאת כלי שרת הבא בטומאה. הוא בא בטומאת כלי שרת, הבא (=הוא בא) בטומאת ידים (עיין בציון ירושלים במקומו), הבא (=הוא בא) בטומאת סכינין. ובקטעים מן הגניזה הנ"ל (סה"י לכבוד מרכס, עמ' רע"ד): הבא בטמאת כלי שרת כבא בטומאה הוא, הבא בטומאת בגדי שרת . בא בטמאת ידיין, הבא בטמאת סכינין. ובבבלי ע"ט א': ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין וכו', ואפילו ישראל וכהנים טהורין, וכלי שרת טמאין 3 בכי"מ ובר"ח חסרה פיסקא זו, עין דק"ס, עמ' 238, הע' ת'. יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ועיי"ש מחלוקת רב חסדא ורבא, ומוכח שם שבבבלי כללו סכינין בכלי שרת, ועיי"ש במאירי ובתוספות כאן ס"ו א' ד"ה תוחב ובראשונים שציינתי בתס"ר ח"ב, עמ' 245.