תוספתא כפשוטה על פסחים ו:ה

123-24. כל קרבנות הצבור והיחיד הציץ מרצה וכו'. להלן נזיר פ"ו רה"ב, והובאה בשם תוספתא דנזיר בתוספ' רי"ד כאן פ"א ב' (י"ט ע"ד) ד"ה אלא. ומדברים כאן בקרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן 10 עיין יומא ז' א', ובריטב"א שם גרס: והא בין ביחיד בין בציבור קתני? ציבור דומיא דיחיד, דלא קביע להו זמן. (כגון פר העלם דבר) למ"ד שטומאה הותרה בציבור, ואין צורך בריצוי ציץ. ולמ"ד שטומאה דחויה בציבור מדברים כאן בכל קרבנות ציבור, עיין ר"מ פ"ד מה' ביאת המקדש הט"ו, ועיי"ש ה"ז. ועיין רש"י יומא ז' א' ד"ה כי קתני ובתוספות ובתוספ' הר"ש כאן ע"ז א' ד"ה דלא ובהגהות ר"ב רנשבורג שם, ובתוספות בכורים כאן. ועיין מ"ש להלן ד"ה ולפיכך.

224. מרצה על טומאת אדם ועל טומאת הגוף וכו'. בשאר נוסחאות: על טומאת הדם וכו', ואין "אדם" אלא דם בלשון א"י, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 72. וכן נמצא בכי"י של המשנה "אגיס" במקום "גיס", "אריסים" במקום "ריסים", עיין במבוא לנוה"מ של הרי"ן אפשטין, עמ' 1249. ולעניין טומאת דם, עיין בבלי ט"ז ב', ובפיה"מ להר"מ פ"ז מ"ז. ולעצם העניין מפורש כאן בכל הנוסחאות, וכן במקבילה להלן נזיר, שהציץ מרצה אף על טומאת הגוף, 11 אמנם בתוספות רי"ד פ"א ב' (שהזכרנו לעיל בפנים): וזו היא ששנינו בפ' בתרא דתוספתא דנזיר כל קרבנות הציבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, ואם נטמא טומאת התהום וכו'. אבל ברור שיש שם השמטה, וצ"ל: על טומאת הדם [ועל טומאת הגוף, חוץ מנזיר ועושה פסח שהציץ מרצה על טומאת הדם] ואין הציץ מרצה וכו'. וכן מוכח מגוף הברייתא שבנזיר ובפסח גרידא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, מה שאין כן בשאר קרבנות. והדברים תמוהים מאד, שהרי בפירוש שנינו להלן מנחות פ"א ה"ו: אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, על מה הציץ מרצה על טומאת הדם וכו'. וכן בירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד ע"ב: המקריבים ליחיד בין שיש לו בין שאין לו לא הורצה. וכן משמע מפשוטה של משנתנו בזבחים פ"ב מ"א, כריש לקיש בירושלמי כאן פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ובבלי זבחים כ"ב ב', ועיי"ש כ"ג ב'. ועיין מה שהאריך בפירוש התוספתא במרכבת המשנה ח"ג בפ"ד מה' ביאת מקדש ה"ז. ולפיכך נראה לפרש ע"פ תוספ' רי"ד פ"א ב' הנ"ל שכל ברייתא וברייתא לפי עיניינה, ובנזיר ובעושה פסח הרי רוב השאלות הן בטומאת בעלים, ואמרו שבכל הקרבנות בין בקרבנות ציבור ובין בקרבנות יחיד, אעפ"י שהציבור טמאים, והיחיד טמא, הורצו הקרבנות, עיין בר"מ ספ"ב מה' ביאת מקדש, ועיין בתוספות כאן ס"ב א' ד"ה וערל ובמקבילות. והתוספתא סוברת, שמטעם ריצוי הציץ אתינן עלה. 12 עיין ר"מ פ"ד מה' ביאת המקדש הי"ב. וביחיד דווקא בדיעבד אם זרקו את הדם הורצה. והיא דעה ממוצעת בין שיטת הר"מ ובעלי התוספות. ובספרי בהעלותך פי' ס"ה, עמ' 63: ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים וכו'. ולכאורה הכוונה לטמאים טמא מת ששחטו עליהם חטאת שמותר לזרוק עליהם את הדם לכתחילה, דומיא דטמאי מת שנזכרו בעניין שם. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ו מה' קרבן פסח ה"ב שפירש שלאחר שחיטה ולפני זריקה שאלו שם. אבל רבינו הלל שם, וכן בהגהות ובאורים שבסוף הספרי ד' ווילנא פירשו את הספרי שהכוונה שם לחטאת של מחוסרי כפרה, עיי"ש, ואינו איפוא עניין לכאן. אבל בתוספתא מנחות ובמקבילות מדברים בכהן העובד, ובו אין הציץ מרצה בטומאת הגוף בקרבן יחיד, ועיי"ש בתוספ' רי"ד, שהסיק שבאמת בקרבן יחיד שברישא אין צורך בריצוי ציץ. ואיידי דתני בסיפא בטומאת התהום הציץ מרצה, תנא נמי בסיפא כן. 13 וכע"ז פירש את התוספתא בתוספות בכורים מדעתו. ועיין מ"ש הגר"י מפוניביז' בספרו זכר יצחק סי' ב', ח' ע"ב ואילך.

324-25. חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה על טומאת אדם, ואין מרצה על טומאת הגוף. כלומר, אם הבעלים טמאים טומאת מת אין הציץ מרצה עליהם, מפני ששניהם מחוסרי זמן הם, ואינם חייבים עכשיו כלל בקרבן. ובזבחים כ"ב ב' מוכח שלשיטת דרומאי אף בפסח מקריבין על הטמא, אבל בירושלמי פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, מוכח שאף דרומאי מודים בפסח, עיין פירוש הסוגיא בס' ניר שם ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 488. ועיין מ"ש בס' מרכבת המשנה ח"ג פ"ד מה' ביאת מקדש ה"ז הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ז: הפסח שנזרק דמו, ואח"כ נודע שהוא טמא, הציץ מרצה, נטמא הגוף אין הציץ מרצה, מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טמאת הגוף. ופירש"י: נטמאו בעליו בטומאת הגוף במת. וכן מוכח בירושלמי שם ששאלו: עובד של פסח מהו שירצה עליו הציץ, ומכאן שפירשו את משנתנו בטומאת בעלים, ובזה נשתנה הפסח משאר קדשים, כלומר, ובמוקדשין אינו כן (עיין במשנה ה' שם), לפי התוספתא כאן, שאעפ"י שנטמאו הבעלים טומאת הגוף הציץ מרצה, ולפי תוספ' רי"ד הנ"ל, במוקדשין אין צורך בריצוי ציץ.

425-26. ואם נטמא טומאת התחום הרי זה מרצה. פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ולהלן זבים ספ"ב: אי זה היא טומאת התהום שלא הכיר בה אחד בסוף העולם וכו', מצאו טמון בתבן או בעפר או בצרורות, הרי זה טומאת התהום וכו'. ובירושלמי כאן פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, נזיר פ"ט ה"ב, נ"ז ע"ד: אי זהו קבר התהום, כל שאין אדם זוכרו. ולעיל שם: אי זהו קבר תהום המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות וכו'. ובבבלי כאן פ"א ב', נזיר ס"ג ב' כלשון התוספתא. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו: וטומאת התהום היא טומאת מת נעלמת, ולא תוכר לגמרי כאילו היא בתהום 14 ועיין מ"ש במבוא לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"א. וכו'. ובמבוא לעה"ש, עמ' XX מביא מס' עיקרי התלמוד כ"י בשם הערוך של רב צמח: קבר התהום, עצמות של אנשי דור המבול ננערו לתהום, 15 עיין שבת קי"ג ב', זבחים קי"ג ב' ומקבילות בירושלמי ברכות פ"ד, ז' ע"ב, וב"ר פל"ז, ד', עמ' 346, בשנו"ס. לכך קרוי קבר התהום. ועיין נזיר פ"ט מ"ב, בפיה"מ להר"מ שם, ובספרי נשא ריש פי' כ"ח, עמ' 34, ובהערה 13 שם. ועיין צפנת פענח פ"ו מה' נזירות הט"ז.

526-27. ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסתה בו וכו'. כל הברייתא ברש"י פ' ב' בשם תוספתא דפסחים, כגי' רש"י כת"י, עיין דק"ס, עמ' 243, הערה ת'. ועיין בהגהות הגר"א והגר"ב רנשבורג שם.

627-28. בין משעשה פסחו וכו'. בכי"ל: בין מה שעשה פסחו וכו', והיא היא, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ג. ובכי"ע לקתה הגירסא בחסרון. והנכון כלפנינו, וכ"ה להלן בנזיר, ובתוספ' רי"ד הנ"ל.

730. עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שיני וכו'. עיין ירושלמי פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ונזיר פ"ט ה"ב, נ"ז ע"ג, ועיין ר"מ פ"ו מה' קרבן פסח הי"ב ובאו"ש שם. ועיין תוספות ותוספות הר"ש משנץ פ"א ב' ד"ה וטמא (בתוספ' שנץ ד"ה והרי טמא), רש"י נזיר ס"ג ב' סד"ה ת"ר. וברור מתוך הירושלמי שהכוונה לשחיטה, שעדיין לא שחט את פסחו. וכן הסיקו בבבלי פ"א ב': אפילו נודע לו לפני זריקה (כלומר, ולאחר שחיטה) מרצה. ועיין בתוספ' רי"ד פ"א ב' סד"ה אלא הנ"ל. ועיין מה שהאריך בהגהות מלא הרועים (בסוף המסכת בש"ס הוצ' ראם) פ"א א'.

835. ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו וכו'. עיין נזיר פ"ט מ"ב, בבבלי שם ס"ג א' ובירושלמי הנ"ל. ועיין רש"י נזיר ס"ג ב' הנ"ל.