תוספתא כפשוטה על פסחים ח:י

144-46. פסח ראשון שוחטין על האשה בפני עצמה והשני עושה טפילה אצל אחרים דברי ר' יהודה. וכ"ה ("ר' יהודה") בבבלי צ"א א', צ"א ב', צ"ג א', ומוכח שם (צ"א א') מן הסוגיא שגרסו כאן ר' יהודה, ופירשו בפני עצמה, כלומר בפני עצמן, שהרי ר' יהודה סובר (פ"ח מ"ז) שאין שוחטין את הפסח על היחיד. אבל בירושלמי סוף חלה, ס' ע"ב, כאן פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד, קידושין פ"א ה"ח, ס"א ע"ג, גרסו כאן: דברי ר' מאיר, וכן במשא ומתן שם. ופירשו בבבלי צ"א ב': ר' יהודה סבר במכסת נפשות ואפילו נשים וכו' בשני כתיב חטאו ישא האיש ההוא. איש אין אשה לא וכו', אהני ככל חקת הפסח לטפילה. ובירושלמי הנ"ל: מה טעמא דר' מאיר. איש שה לבית אבות, אם רצו לבית. ועיין מכילתא בא ספ"ג, עמ' 12, ומכילתא דרשב"י י"ב, ד', עמ' 10.

246-47. ר' יוסה או' פסח שיני שוחטין על האשה בפני עצמה ואין צריך לומ' פסח ראשון. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי חלה ופסחים הנ"ל: עושה פסח שיני לעצמה אפילו בשבת. ופירשו בבבלי צ"א ב' הנ"ל: וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא מישראל. נפש ואפילו נשים.

347-48. ר' לעזר בי ר' שמעון או' פסח ראשון עושה טפילה אצל אחרין, ואין עושה פסח שיני. וכ"ה ("ר' אלעזר בר' שמעון") גם בירושלמי קידושין הנ"ל. ובירושלמי פסחים הנ"ל: ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו', אבל להלן שם: מ"ט דר' לעזר בי ר' שמעון. ובירושלמי חלה הנ"ל: ר' שמעון בן אלעזר וכו', מה טעמא דר' שמעון בן אלעזר איש ולא אשה. והנכון כלפנינו וכירושלמי קידושין, ור' אלעזר בר' שמעון מוסר את ההלכה של ר' שמעון אביו. וכן הגירסא בבבלי הנ"ל: ר' שמעון אומר אשה בראשון עושין אותה טפילה וכו'. וכן מוכח מן הסוגיא שם. ועיין גם בבבלי סנהדרין י"ב ב'. וכן בספרי בהעלותך סוף פי' ע', עמ' 67: רשב"י אומר חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה. ומפרש בבבלי שם שבשני כתיב חטאו ישא האיש. איש אין, אשה לא, ואי מכרת הרי כבר נתמעטה אפילו בראשון, ובעל כרחינו אנו אומרים שמיעטו אותה בפסח שני אפילו מטפילה.

448. אמרו לו מעשה ביוסף הכהן וכו'. משנת חלה ספ"ד.

548-49. שהעלה את בן בתו לעשות פסח שיני וכו'. הנכון הוא בכי"ל: שהעלה את בני ביתו, וכן במשנת חלה הנ"ל: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן וכו'. ובני ביתו היא אשתו, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 23, ולהלן פ"י, שו' 8–9, ד"ה מצוה. ויוסף הכהן מתה אשתו בערב הפסח (זבחים ק' א') ונשא את אחותה (עיין בבלי מו"ק כ"ג א' ובתוספות שם ד"ה ואמר), ושניהם היו בבית הקברות בערב הפסח, כמפורש בבבלי שם, והביאה לירושלים לעשות פסח שני, כמו שפירש הרש"ס בחלה, פ"ו ע"א. ובירושלמי הנ"ל הוכיחו מכאן שפסחן של נשים רשות, ובשיני אין עושין אותן טפילה לאחרים, עיי"ש, ועיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 498. ועיין במשנת ר' יעקב להגר"י שור, י"ז ע"א.

649-50. אמ' להם לא שיקבע הדבר חובה, אלא שאין האשה עושה פסח שני. כלומר, ר"ש לא שנה במשנתו את המלים "שלא יקבע הדבר חובה". ועיין היטב בירושלמי הנ"ל.