תוספתא כפשוטה על פסחים ח:ד

113. גר שנתגייר בין שני פסחים צריך לעשות פסח שני דברי ר'. וכ"ה בבבלי צ"ג א', אלא ששם מוסיף: וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים. ובארו בבבלי שם שרבי לטעמיה הסובר שהוא חייב כרת על הראשון ועל השני, כלומר אם שגג באחד מהן והזיד בשני חייב כרת. אבל להלן, שו' 24–25, מפורש בכל הנוסחאות: הראשון חייבין עליו כרת והשני אין חייבין עליו כרת דברי ר'. ועיין מ"ש להלן בסמוך בדברי ר' נתן.

213-14. ר' נתן או' אין צריך לעשות פסח שני שכבר לא נתחייב בראשון. וכן בבבלי הנ"ל: ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. וכ"ה דעת ר' שמעון בן אלעזר במכילתא בא פט"ו, עמ' 56, ובספרי בהעלותך 4 במכילתא ובספרי שם: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד. ת"ל והיה כאזרח הארץ. מה אזרח בי"ד. אף גר בי"ד. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים וכו'. ופירש במאירי (יבמות ע"א ב', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 268, וכאן כ"ח סע"ב) את דברי הת"ק: יכול מיד, כלומר שאם נתגייר ערב פסח יהא טובל ואוכל פסח לערב, ת"ל וכו'. וכבר תמה הר"ח אלבק במקומו שם איך אפשר לפרש את המשך הדברים (מה אזרח בי"ד וכו') לפי פירוש המאירי. ונראה שהמאירי פירש מה אזרח בי"ד, כלומר, אינו עושה בי"ד אלא כשהוא טהור, כמפורש בכתוב (במדבר ט', י"ג) שהוא נסמך ל"וכי יגור אתכם גר" (שם ט', י"ד), אף גר אינו עושה בי"ד אלא כשהוא טהור, פרט לנתגייר בערב הפסח שהוא טמא, והיא אסמכתא בעלמא. ובוודאי שפירוש זה במכילתא הוא דחוק מאד. ופשוטה של המכילתא הוא כפירוש כל המפרשים שהכוונה לכל גר שהייתי סבור שצריך לעשות פסח תיכף כשנתגייר. ונראה בבאורו שהטעם הוא מפני שאמדנו להלן שם (ט"ו, י"ד): וכי יגור אתכם גר וכו' ועשה אשה וכו'. ולמדו משם (ספרי שם פי' ק"ח, עמ' 112, כריתות ט' א') שאין הגר נכנס לברית אלא בקרבן. והרי יכול אני לטעות ולפרש "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח" שהכוונה היא שאין גר נכנס לברית אלא בהרצאת שני דמים, דם מילה ודם פסח (עיין כריתות ט' ובערוך לנר שם), ולפיכך ת"ל והיה כאזרח הארץ שאינו עושה פסח אלא בי"ד. ועיין מ"ש להלן שקלים פ"ג, שו' 62, ד"ה לנזירותיו. פי' ע"א, עמ' 67. ובספרי זוטא שם, עמ' 261: אף הגר אם הזיד ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. ומכאן שאם נתגייר בין שני פסחים, אינו צריך לעשות את השני. ועיין תו"ש חי"ב, עמ' ע"ט, הערה תר"ץ שהעיר על גירסת ר"מ נגארי בלקח טוב [י"ט ע"ב] שגרס במכילתא: שומע אני לא יעשה פסח שני וכו', ולפי גירסא זו סובר ר' שמעון בן אלעזר כרבי, וכן משמע קצת במכילתא שנתקצרה בתנחומא שם. ואף על דברי ר' נתן אמרו בבבלי שם שהוא הולך לטעמו, שסובר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני, כלומר, אם שגג בראשון והזיד בשני פטור. ואמרו להלן שם שר' נתן סובר שני תשלומין דראשון הוא, ואם הזיד בראשון, אינו נפטר מן הכרת, אפילו אם עשה פסח שני, ולפיכך הראשון הוא עיקר, ואם היה גוי בראשון, כבר נפטר. ברם גם בזה שנינו להלן, שו' 25, בכל הנוסחאות: ר' נתן אומ' אף השני חייבין עליו כרת. והמפרשים הפכו שם את הגירסא ע"פ הבבלי הנ"ל, אבל קשה לשבש את כל הנוסחאות. ועיין מ"ש הגרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, ר"מ ע"א ואילך. ונראה שיש כאן מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. ובבבלי כאן צ"ג א' נקטו כדבר פשוט שמי שסובר שהשני תשלומין לראשון אם היה פטור מן הראשון פטור מן השני, וכן אמרו שם בחגיגה ט' א' שר' יוחנן סובר ששאר ימים של חג הם תשלומין לראשון, וכיון דלא חזי לראשון (לעניין חגיגה) לא חזי לשני. ברם בירושלמי חגיגה פ"א ח"א, ע"ו ע"א, אמרו: חזקיה אמ' וכו' את שהוא חייב בא' חייב בשיני, את שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני. א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. א"ר אילא מפסח השיני למד ר' יוחנן, כמה דר' יוחנן אמ' תמן פסח שני תשלומין לראשון, כן הוא אמר הכא כל ז' תשלומין לראשון. ר' הושעיה אמר כל ז' חובה. מה נפק מן ביניהון? גר שנתגייר בשאר הימים. על דעתיה דחזקיה פטור, על דעתי' דר' יוחנן ודר' הושע' חייב. 5 רוב המפרשים הגיה את הירושלמי ע"פ הבבלי, ואין הכרח בהגהה. ואף בפ"מ מקיים את הנוסחא שלפנינו. אף בטמא כן. ניטמא (כלומר, ואח"כ נטהר). בשאר הימים על דעתיה דחזקיה פטור, ע"ד דר' יוחנן ודר' הושעיה חייב. הרי לך מפורש שלשיטת הירושלמי אף מי שסובר שהשני תשלומין לראשון אף הוא יכול לסבור שאם נתגייר בין שני פסחים חייב בפסח שני. וממילא אף שסובר רבי להלן בתוספתא שאין חייבין כרת על השני, מפני שהשני תשלומין לראשון, מ"מ יכול לסבור שגר שנתגייר בין שני פסחים חייב בפסח שני. וכן להפך, לר' נתן, שהוא סובר, לשיטת התוספתא, שגם על השני חייב כרת כשהזיד בראשון, מ"מ הראשון עיקר, וכשלא היה עליו חיוב כלל בפסח ראשון פטור מן השני.

314-15. ניתן להן לישראל לבנות בית הבירה היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושה פסח שני. כלומר, אם זכו ישראל לבנות את בית המקדש בין פסח ראשון לפסח שני, כפירוש בעל מרכבת המשנה ח"ג, פ"ז מה' ק"פ סה"א. והגר"א ז"ל מגיה: וכן כשניתן להן וכו'. וכבר העירותי בכמה מקומות שרבינו לא כיוון בכל זמן להגיה את הנוסח, אלא באר בדרך פירוש "כאילו היה כתוב", או שציין לנוסחא אחרת. 6 עיין מ"ש בהקדמה לתוספת ראשונים ח"ג, סוף עמ' ה', שם עמ' 275, מבוא לח"ד שם, עמ' כ"ד. ואף כאן הכוונה שהכל הוא מדברי ר' נתן, כמפורש בספרי בהעלותך פי' ע', עמ' 66: ר' נתן אומר אין צריך שהרי כבר נאמר והאיש , 7 הגר"א מגיה: איש , כלומר, כבר נאמר בפסח ראשון (במדבר ט', י'): איש איש כי יהיה טמא וגו' , ומשם אנו למדים שאיש נדחה לפסח שני, ואין הציבור נדחה לפסח שני אלא עושה בטומאה, כמפורש בירושלמי ובבבלי שהבאנו בפנים, ואם כן למה נאמר לעניין פסח שני והאיש אשר הוא טהור , לומר לך שאפילו אם לא יכלו לעשות את הראשון אין עושין את השני. ואפשר לפרש פירוש זה אף לגירסתינו, אלא שיש כאן קיצור לשון, והכוונה שהרי כבר נאמר (למעלה "איש איש"), אלא והאיש בא ללמדנו וכו'. היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושה פסח שני. והכוונה היא שאעפ"י שלא יכלו לעשות פסח ראשון, מ"מ פטורים מפסח שני, כמו שהסיקו בבבלי ס"ז א'. ובירושלמי כאן פ"ט ה"א, ל"ו ע"ג: איש טמא נפש נדחה לפסח שני, ואין ציבור טמא נפש נדחין לפסח שני. 8 כלומר, אלא עושין את הראשון, כדברי ר' יוחנן בבבלי ס"ו סע"ב. טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני. טומאת עבודה זרה עשו אותה כטמא זיבה וטמא צרעת. ניתן לישראל לבנות בית הבחירה, יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושין פסח שיני. ר' יודה אומר ציבור עושה פסח שני וכו'. והירושלמי מבאר לשיטת ר' יהודה, ור' נתן סובר שאפילו בטומאת זיבה וצרעת, שלא יכלו לעשות פסח ראשון, אין הציבור עושה פסח שני, אבל יחיד זב וצרוע עושה פסח שני, שהרי היה חייב אלא שלא היה יכול, מה שאין כן ציבור אם לא היה יכול בראשון פטור מן השני, דומיא דגר שנתגייר, שלא היה עליו חיוב כלל בראשון. ועיין מ"ש להלן.

415-17. ר' יהודה או' אף הצבור עושה פסח שני. אמ' ר' יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שהעשה את הצבור לעשות פסח שני וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: ר' יודה אומר ציבור עושה פסח שיני, שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שיני וכו'. וכבר העירו המפרשים על הסתירה שבין הברייתא שלנו והברייתא להלן סנהדרין פ"ב ה"י: 9 כגי' ד וכי"ו, ובכי"ע שם "מתוקן". אין מעברין את השנה מפני הטומאה. ר' יהודה אומר מעברין את השנה מפני הטומאה, שנאמר (דבה"ב, ל', י"ח) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו וגומ'. וכ"ה בירושלמי נדרים פ"ו הי"ג (בד"ח ה"ח), ל"ט ע"ד, וסנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ד (אלא ששם בטעות: ר' יוסי במקום "ר' יהודה"). וכ"ה בבבלי (בשינויים, עיין להלן) סנהדרין י"ב א', אלא שלהלן שם (י"ב ב') הקשו על הברייתא, והחסירוה ושנו בה: אין מעברין את השנה מפני הטומאה, ואם עיברוה מעוברת. ר' יהודה אומר אינה מעוברת, ואמר ר' יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו וכו'. אבל בירושלמי לא הגיהו ולא החסירו את הברייתא ופירשוה כפשוטה, עיין להלן. וכבר פירשתי את הדברים באריכות ב"סיני - ספר היובל" (ירושלים תשי"ח), עמ' פ' ואילך, והוכחנו שהיו קיימות שתי מסורות בטומאה שהיתה בימי חזקיהו, כמפורש בירושלמי כאן פ"ט ה"א, ל"ו ע"ג (ובמקבילות). לפי האחת היתה שם טומאת עבודה זרה שלא יכלו לבער אותה בבת אחת, ובטומאת עבודה זרה אין הציבור עושה בטומאה, וסובר ר' יהודה שכבר נכנס ניסן, ולא יכלו לעבר את השנה, וחזקיה דחה את הציבור לפסח שני. לפי מסורת השניה היתה שם טומאת מת, וסובר ר' יהודה שחזקיהו עיבר את השנה מפני הטומאה, אעפ"י שהציבור יכול היה לעשות בטומאה, מ"מ מעברין כדי לעשותו בטהרה, עיין מ"ש להלן.

517. שנא' כי מרבית העם וכו'. הראייה היא מסוף הפסוק: כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר. ובבבלי סנהדרין הנ"ל גרסו בדברי ר' יהודה: ובקש רחמים על עצמו דכתיב כי מרבית העם וכו', והביאו שם את סוף הפסוק הנ"ל. ולפיכך הקשו אם מעברין את השנה, למה בקש רחמים על עצמו, והרי כדין עשה, ומשום זה החסירו את הברייתא והגיהו בה שר' יהודה סובר שאינה מעוברת. ברם בירושלמי הנ"ל וכן בתוספתות הנ"ל, לא נזכר כלל שחזקיהו בקש רחמים "על עצמו", ופירשו את הכתוב כפשוטו, שחזקיהו בקש רחמים "עליהם". ולא עוד אלא שבירושלמי נדרים הנ"ל מפורש: מ"ד מעברין, מינה, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. ומ"ד אין מעברין. מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב וכו'. הרי לך מפורש שפירשו שחזקיה עשה כדין. 10 המפרשים הפכו את הגירסא בירושלמי נדרים ע"פ הירושלמי בסנהדרין, אבל גם בירושלמי כאן הגירסא היא כמו בנדרים, וברור שבסנהדרין הגיהו ע"פ הבבלי. ובסיני הנ"ל בארתי שמן הכתובים משמע שמקצת הציבור לא שמעו בקול חזקיה ואכלו את הפסח בזמנו בטומאת ע"ז לפי מסורת אחת, ובטומאת מת לפי מסורת שניה, ועליהם בקש חזקיה רחמים, שאכלו פסח בטומאת ע"ז שאינו דוחה את הטומאה אפילו בצבור, או שאכלו קרבן טמא באדר שני, שהרי חזקיהו עיבר את השנה, ונעשה ניסן אדר. וכן מפורש בתרגום במקומו שחזקיהו התפלל על אלה שאכלו את פסח הראשון שלא כדין, עיי"ש. ובברייתא שלנו מסתייע ר' יהודה מחזקיהו שבקש רחמים על אלה שאכלו פסח הראשון שלא כדין, מכלל שעכשיו עשה כהלכה, עיין שם בסיני שבארנו את סדר הכתובים, ואת שאר הסוגיות בש"ס.