תוספתא כפשוטה על ראש השנה ב:ח

130-32. ועוד זאת היתה בירושלם יתירה על יבנה שכל עיר שרואה ושומעת וקרובה ויכולה לבא וכו'. בד ובכי"ע: היתה ירושלם וכו'. ובכי"ל: היתה ביר' (סוף שורה) בירושלם וכו', והבית נראית מחוקה. וכ"ה ("בירוש'") במשנתנו ד' נפולי, עיין להלן, ופירושו: היתה בירושלם [מעלה] יתירה וכו'. ובמשנתנו רפ"ד: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר ר' אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. 33 בבבלי ל' א': ובד"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החדש. ופירש"י שהברייתא היא כר' אליעזר. ועיין בפסיקתא רבתי רפמ"א, הוצ' רמא"ש, קע"ב ע"ב, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 488 ואילך, ועיין ברי"ף ובבעל המאור בסוגיין, במאירי, עמ' 97 ואילך, ובספרו משיב נפש, עמ' 298 ואילך, והדברים ידועים. ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה וכו'. ומשנתנו סתומה מאד, וכבר תמהו בבבלי ל' א': מאי ועוד זאת, אילימא כדקתני, זאת מיבעי ליה (כלומר, הרי אינו שייך "ועוד" אלא אם יש בירושלים עוד מעלה שלא נזכרה במשנה כאן, והיה צריך לשנות: זאת וכו') וכו', דאילו בירושלים תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד, וביבנה בפני ב"ד אין, שלא בפני ב"ד לא. ובירושלמי פ"ד ה"ב, נ"ט ע"א: היך מה דאת אמר בירושלם שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין בה. ואמר אף ביבנה כן? ירושלם דבר תורה, והעיירות הסמוכות לה דבר תורה. 34 קיצור לשון הוא, והכוונה היא: ועיירות הסמוכות לה [סמוכות ל]דבר תורה. ור' יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה. ויבנה מדבריהן וכו'. ולמדנו מן הירושלמי ש"במקדש היו תוקעין" הכוונה לכל ירושלים ("ירושלם דבר תורה"), ושר' יוחנן בן זכיי תיקן שתוקעין בסמוך לה בזמן הבית ("ור' יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה"). והירושלמי מקיים את פירוש הר"מ בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פ"ב מה' שופר ה"ח, ודברי בעלי התוספות שהביא הרמב"ן 35 ועיין היטב במגיד משנה פ"ב מה' שופר ה"ה בשם התוספות, וברור שגם לפניו היתה שיטה זו בתוספות כשיטת הר"מ. ועיין בתוספות שלפנינו כ"ט ב' סד"ה אבל, ובמהרש"א שם. ולפי עדות הרב תירצו בתוספות ישנים את התירוץ האחרון על הקושיא הראשונה שם, ולפיו תקעו בכל ירושלים בשבת, כמו שהביא הרמב"ן הנ"ל. ועיין בס' יום תרועה רפ"ד ד"ה תוספות. בדרשה לר"ה, עמ' 28, כפי שהראה הרמב"ן שם, אלא שלדעתו הבבלי חולק על הירושלמי 36 שהרי לשיטת הבבלי (לפי המסקנא) מדאורייתא תוקעין בכל מקום, ורבנן אסרו תקיעה בשבת, משום גזירה דרבה (עיי"ש כ"ט ב'), ובמקדש תוקעין משום שאין שבות במקדש, ואינו עניין לכל ירושלים, וכע"ז בלולב. אבל בירושלמי הרי לא נזכרה כלל גזירה דרבה, ויש לו שיטה אחרת בשופר, לולב ומגילה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 278, ומ"ש לעיל סוכה פ"ג, הע' 1. בעניין "מקדש". ולדעת הרמב"ן "מקדש" כוונתו לבית המקדש, וירושלים כלולה ב"מדינה". והוא ז"ל הביא ראייה מן המשנה הסמוכה כאן: בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה וכו', שהכוונה למקדש גרידא. ברם בירושלמי כאן סה"ג, נ"ט ע"ב (ובמקבילה בסוכה פ"ג הי"ג, נ"ד ע"א), מפורש (בלולב): ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים בירושלם . ועיין בשי"ק במקומו, ומ"ש בעמודי ירושלם תניינא בירושלמי הוצ' ראם. וכן פירש הר"מ בפיה"מ לסוכה פ"ג מי"ב (ועיין שם פ"ד מ"א), והביא ראייה ממשנת מע"ש 37 עיין במאירי בסוגיין, עמ' 96, והע' ד' שם צריכה תיקון. פ"ג מ"ד, עיי"ש בפיה"מ. וכן פסק בחיבורו פ"ב מה' שופר ה"ח. וכן בפסחים פ"י מ"ג: ובמקדש מביאין 38 כגירסת המשניות מטיפוס א"י, וכ"ה במשניות סדר מועד על קלף, ובכתי"י עם פירוש המשניות להר"מ, ועיין דק"ס שם, עמ' 355, הע' ז'. ולפנינו: היו מביאין. לפניו גופו של פסח. ועל כרחינו במקדש הוא בירושלים. ועיין בירושלמי שם למשנה זו, ובתרגומו של בנת, עמ' 241, הערה 19. ועיין בס' יד אהרן או"ח, הגהות הטור סי' תקפ"ח, ובהשלמות ותוספות למשניות הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 489, ומ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס למכילתין, כ"ט רע"ב (ויש שם ט"ס, וצ"ל: תניא סי' ה'. וכ"ה בשבה"ל השלם סי' י"ח, ט' ע"ב), ה' א'. ברם רוב הראשונים חולקים על הר"מ ובעלי התוספות שהביא הרמב"ן, 39 עיין לעיל הע' 35. וסוברים שבמקדש הוא במקדש דווקא, וירושלים כלולה במדינה, כדעת הרמב"ן עצמו (עיי"ש) ועוד, עיין בהשגות הראב"ד במקומו, ברש"י ובתוספות כ"ט ב' ד"ה אבל, בריטב"א, במאירי, עמ' 96 ואילך, במשיב נפש שלו, עמ' 297 ואילך, ועוד. והרמב"ן שראה את דברי הירושלמי הנ"ל שמפורש שם שבזמן הבית כבר תקעו בסמוך לירושלים, נדחק לפרש שבירושלים עצמה לא תקעו מחמת ששמעו מן המקדש, אבל בסמוך לה 40 שלא שמעו את התקיעות בברור גמור, עיין מאירי, עמ' 97, ובמשיב נפש שלו, סוף עמ' 297, ובהערת הר"א סופר שם. לא הטריחו עליהם לבוא לביהמ"ק, ותיקן ר' יוחנן בן זכאי שיתקעו שם בשבת. וכן כתב כמעט מלה במלה מדעתו בס' יום תרועה למהר"מ חביב ברפ"ד כאן. נמצאנו למדים שלשיטת הירושלמי אין ספק ש"במקדש" כוונתו לכל ירושלים, ושעוד בזמן המקדש התקינו 41 כנראה שהתקינו כן בסמוך לחורבן הבית לפני זמן המצור, ואחרי שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית (עיין בבלי ל"א סע"א), שהיתה נשקפת סכנה לעיירות הסמוכות, שאם יכנסו לירושלים לא יתנו להן לצאת, ונמנעו מלעלות. ומ"ש בירושלמי "ור' יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה" הוא לאו בדווקא [תיקונים והשלמות: צ״ל: [שמא] הוא לאו בדווקא. ומי שמכיר את סיגנון הירושלמי יודע שאין להוכיח כלום ממלים אילו, שהרי הירושלמי שם חוזר כמה פעמים על תקנות ר׳ יוחנן בן זכאי, והואיל והוא מזכיר את שאר התקנות בלשון זו עלול הוא להזכיר גם תקנה זו באותה לשון. אבל לעצם העניין בוודאי מסתבר שר׳ יוחנן בן זכאי שהיה הפוסק והמפסיק בירושלים סמוך לחורבן הבית התקין גם תקנה זו. אבל וודאי אין כאן, ואין להסיק על כך בהחלט מדברי הירושלמי שנאמרו דרך אגב ובתוך כמה מאמרים מסיגנונות דומים. ופשיטא שמן הבבלי ל״א ב׳ (שלא ידע תקנה זו) אין להביא אפילו סמך של ראייה, שהרי הבבלי שם חולק על הירושלמי, עיין מ״ש בעמ' 1047.], והוא באשגרה מלהלן ה"ג שם ומקבילה בסוכה פ"ג, והכוונה שהתקין מי שהתקין, ועיין בבלי ל"א ב'. שיהו תוקעין בשבת בסמוך לירושלים בכל הרואה, 42 שהרי כל ההיתר לתקוע בירושלים עצמה הוא משום "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם, במקום שהקרבנות קריבין" (וי"ר פכ"ט, י"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרפ"ה, פסיקתא דר"כ סוף פי' כ"ג, קנ"ה ע"ב. ועיין ירושלמי כאן פ"ד ה"א, נ"ט ע"ב), כלומר, בעיר שהקרבנות קריבין בה. ושוב תקנו שיהו תוקעין בכל הרואה, דוגמת אכילת הקרבנות ומע"ש במשכן שילה, עיין במשנת מגילה ספ"א, זבחים פי"ד מ"ו. ועיין ירושלמי מגילה פ"א הי"ד, ע"ב ע"ד, ובבלי זבחים קי"ח ב' ואף שם הצריכו "רואה ואינו מפסיק". והואיל וכאן בשופר עסיקינן הצריכו שמיעה ויכולת לבוא. ועיין בצפנת פענח פ"ב מה' שופר ה"ה. ובתנאים שנשנו במשנתנו ובתוספתא כאן. ולפ"ז לשיטת הירושלמי פירוש משנתנו הוא במקדש היו תוקעין, כלומר, בכל ירושלים, ולאו דווקא בפני ב"ד, ועוד זאת היתה ירושלים יתירה, שבירושלים תקעו גם בכל הרואה אם היא קרובה וכו', וביבנה לא היו תוקעין [אפילו בכל העיר] אלא בבית דין בלבד, כפירוש הבבלי. ובמשניות ד' נפולי: ועוד אמר זו הית' בירוש' יתירה על יבנה וכו'. וכן במשניות סדר מועד על קלף: ועוד אמ' זו היתה ירושלם יתירה וכו'. ולפ"ז הפירוש הוא שעוד אמר ר' אלעזר וכו'. אבל גירסא זו אין לה קיום בשום נוסח אחר לא במשנה ולא בתוספתא, והיא מתנגדת לסוגיית הבבלי. אבל קשה להחליט בוודאות שהוא שיבוש ברור, שאין דרך הסופרים לתקן נגד נוסח הבבלי. ושמא יש כאן שריד מנוסח א"י שפירשו ועוד: ועוד אמרו , והשמיטו את המלה אמרו (או: אמר), כדרך הירושלמי. 43 ועיין גם בבבלי ב"ק ל"ט ב', ובתוספות גיטין ט"ו א' ד"ה או. וכן רגיל בתוספתא כי"ו, עיין לעיל תרומות פ"ב סה"י, שביעית פ"ז הט"ו, מע"ש פ"ב הי"ב, חלה רפ"ב ועוד. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 652, ודבריו ז"ל לא נתחוורו לי, שהרי בירושלמי מפורש שתקנת הסמוכות היתה בזמן הבית, כמו שהוכיח הרמב"ן הנ"ל בדרשה שלו, 44 ולא עוד אלא שקשה להניח שבסמוך לאחר החורבן יתקנו שיתקעו בכל הרואה, בשעה שלא היה ישוב יהודי שם. ובאותו זמן יבנה מאן דכר שמיה לעניין בית דין הגדול. וכן מש"ש ש"ועוד" פירושו "ועדיין" קשה, שלא מצאתי דוגמתו לא במשנה ולא בתוספתא (חוץ מבכינויים, עודנו וכדומה), והוא לשון המקרא והירושלמי.

232. שלשה דברים אילו בתוכה וכו'. הברייתא מפרשת שהווי"ם שבמשנתנו (ושומעת וקרובה ויכולה לבוא) אינם ווי"ם מחלקים אלא מחברים. 45 ועיין מ"ש להלן מגילה פ"א, שו' 4–5, סד"ה הסמוכין. וכן בירושלמי פ"ד רה"ג, נ"ט ע"ב: והן שיהו כל הדרכים האילו בה, רואה ואינה שומעת, כגון ירושלם מלמעלן והעיר מלמטן. ושומעת ואינה רואה, ההר מפסיק. רואה ושומעת ואינה יכולה לבוא, חוץ לתחום. רואה ושומעת וקרובה ואינה יכולה לבוא, הנחל מפסיק. וכע"ז בבבלי ל' א'. 46 אלא ששם: רואה. פרט ליושבת בנחל. וכ"ה במגילה ג' ב'. ועיין גם בבלי זבחים קי"ח ב', ומ"ש לעיל, הערה 42. ומן התוספתא כאן משמע שמנו קרובה ויכולה לבוא לאחת, שהרי בשניהם אינה יכולה לבוא, ומה לי אם אינה יכולה לבוא מחמת איסור, או מחמת שחפירה מפסקת. אבל בירושלמי הנ"ל: ר' יונה בעי היתה יכולה לבוא בעירובין? ולא נפשטה השאלה. וצדדי השאלה הם, האם "בתוך התחום" היא הגדרה לקרובה, 47 כמו שאמרו בבבלי מגילה ב' ב': עד כמה (כלומר, עד כמה נקרא סמוך לכרך, לעניין מקרא מגילה) אמר ר' ירמיה, ואיתימא ר' חייא בר אבא כמחמתן לטיבריא (ועיין גם בירושלמי שם פ"א ה"א, ע' ע"א), מיל, כלומר, תחום שבת. ועיין מ"ש להלן מגילה הנ"ל (בהע' 45). והיינו מקום שיכולים לבוא כולם בלי עירוב, אבל אם צריכים עירוב כבר אינה קרובה, אעפ"י שיכולים לראות במרחק של יותר מתחום שבת, דוגמת בית מעון וטבריה, עיין בירושלמי מגילה פ"א הי"ד ובגליון אפרים שם שציין לנכון לירושלמי עירובין פ"ה ה"א, כ"ב ע"ב. ואפשר שאין הבדל אם יכולה לבוא ע"י עירוב, או ע"י עיבור. ומן התוספתא כאן מוכח שאם יכולה לבוא ע"י עירוב תוקעין, שאם לא כן הרי יש כאן ארבעה דברים: קרובה. ולא רחוקה, שיושבת מחוץ לתחום, אעפ"י שיכולה לבוא. וצ"ע. ובמנחת בכורים פירש שרואה ושומעת כחדא חשיב להו. ופירושו מתנגד בין לירושלמי ובין לבבלי.