תוספתא כפשוטה על ראש השנה ב:ט

133-34. ר' לעזר בר' צדוק אומ' אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים. משנתנו פ"ב מ"ז, ולעיל פ"א, שו' 74–75, ד"ה ר' לעזר, עיין מש"ש. וכנראה שהברייתא הובאה כאן ללמד שאף בתשרי כן, ולא בכל ראשי חדשים בלבד. ועיין צפנת פענח רפ"ה מה' קידוש החדש. ובתוספות בכורים פירש בדרך שמא שלדעת ר' אלעזר בר' צדוק אם לא נראה בזמנו תוקעין בשבת (לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי) אפילו שלא בפני בית דין, הואיל ואין קידוש יום ל"א תלוי בב"ד כלל (וכשיטת הראשונים שלר' לעזר בר' צדוק אין ב"ד מקדשין יום ל"א). וחידוש גדול הוא. ועיין מ"ש להלן.

234-35. ר' שמעון בן לעזר אומ' אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר חדש שלפניו קידשו. וכע"ז בד ובכי"ע. ובכי"ל יש כאן השמטה ע"י הדומות, אבל אף שם שכבר חודש (וכ"ה "חודש" בד ובכי"ע) שלפניו קידשו. והלשון סתומה. ולפי פשוטו משמע שקידשו החודש שעבר, שהרי אין חודש יותר מל' יום. ויש שפירשו שקידשוהו ב"ד בחודש שעבר. ועיין מה שהאריך בזה הגרמ"ש באו"ש פ"י מה' תפלה הי"א, ובפ"ב מה' קדוש החודש ה"ח, והגר"י ראזין בצפנת פענח פ"ב מה' קדוש החודש ה"ח ורפ"ה שם ה"א. וכבר האריכו בה האחרונים, וכל הפירושים קשים מאד. ובירושלמי פ"ב רה"ו, נ"ח ע"א, וסנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ג: תני ר' שמעון בן יוחי או' וקדשתם את שנת החמשים שנה, שנים מקדשין ואין מקדשין חדשים. והא תנינן (פ"ב מ"ז) ראש בית דין אומ' מקודש. מהו מקודש מקויים (עיין ע"ז להלן). ובבבלי כ"ד א': ר' אלעזר 48 עיין דק"ס שם, עמ' 57, הע' ז', הנ"ל סנהדרין, עמ' 16, הע' ה'. אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו, שנאמר וקדשתם את שנת החמשים וכו'. ובתוספות בכורים פירש שהיא הברייתא שלפנינו היא הברייתא שבירושלמי ושבבבלי, אלא שצ"ל כאן: אפלו (במקום "אם לא") נראה בזמנו אין מקדשין אותו וכו'. אבל הרב לא פירש את המשך התוספתא לפי הגהתו. ונראה שהתנא נותן טעם לדבריו, שהחדש 49 כגירסא שלפנינו, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, הע' 29, 31. ועיין באחרונים הנ"ל, בסה"מ להרמב"ן סוף מ"ע קנ"ג, ובס' משנת יעבץ להגרי"ב זולטי סי' כ"ה, אות י', ומ"ש להלן. שלפניו כבר קדשו, והיינו הירח החדש שלפניו (שבפניו) כבר קדשו לחודש הבא. וסובר ר' שמעון בן אלעזר שאין החודש מתקדש כלל ע"י קידוש בית דין, אלא ע"י הלבנה החדשה עצמה, ואף הוא מודה בדרשה שהחדשים והמועדות נתונים בידי בית דין, ויכולים ב"ד לעבר את החודש, אפילו אם נראה בזמנו, אבל לדעתו אין החדש מתקדש ע"י בית דין, ואם לא קדשוהו ולא עברוהו, המולד מקדשו. ולמעשה אף הוא מודה שב"ד קבלו את העדים, וראש בית דין אמר מקודש, אלא שהכוונה היא שב"ד אינם מבטלים את ראיית העדים, ואינם מעבירים את החודש למחר, ובקידושם אינם אלא מקיימים את החודש כהלכתו ואינם מבטלים אותו בעיבור, כמפורש בירושלמי לעיל: מהו מקודש? מקויים. והמשנה בראש פ"ג היא בוודאי שלא כר' שמעון בן אלעזר, עיין בבבלי כ"ד א' שם. ולפי פירושו של בעל תוספות בכורים בדברי ר' אלעזר בר' צדוק לעיל, חולק עליו כאן ר' שמעון בן אלעזר, וסובר שההודש מתקדש בלי בית דין אפילו אם בא בזמנו, ומ"מ לא התירו תקיעה בשבת אלא בפני בית דין, מפני שהם מקיימים את החודש, וממילא אין נפקא מינא בין נראה בזמנו בין נראה שלא בזמנו. וצ"ע.

335-37. שמעון בן הסגן או' אם באו עדים מן המנחה ולמעלה תוקעין היו אבל אין מוסיפין קרבין אלא עד שיקדשו החדש. וכ"ה "מוסיפין", גם בד, בכי"ע ובכי"ל, אלא שבכי"ל נראה קצת כאילו תוקן: מוספין. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. ופירש"י (ל' ב'): גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה. וכן מוכח מלשונו בביצה ה' א' שכל הקדושה היתה באיסור מלאכה. ובמאירי, עמ' 102, כתב שלפני התקנה אם באו אחר המנחה "יהו מקדשין אותו היום לבד לאיסור מלאכה ולתקיעת שופר, ולעשות מחרתו חול גמור", אבל לאחר התקנה (שם עמ' 103): "ואם יבאו אחר כן מן המנחה ולמעלה יהיו משלימים יומם בקדושה וכו', ולמחר עיקר הקדש לתקיעת שופר ולקרבנות היום ולמנות ממנו ליום הכפורים ולסוכות". אבל דעת רש"י במנחות ק' ב' ד"ה שני ימים היא שלאחר התקנה בזמן הבית כשבאו העדים מן המנחה ולמעלה מונין מן הראשון. וכ"ה, כנראה, דעת הריב"א ור"ת לפי תוספות שנץ פסחים מ"ז א' ד"ה נאכל. ובתוספתא כאן לא נתברר אם מונין מן הראשון, ואין תוקעין למחרתו, או שחוזר ותוקע למחר, ומונין מן השני, כדעת רש"י בפסחים מ"ז א' וביצה ה' א', ועיין בתוספות שם. ובכל פנים ברור שהיו תוקעים באותו יום, ולא נתקדש למלאכה גרידא. ועיין היטב בלשון רש"י שם. ובס' עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו, מאמר אם כל חי ח"ב סי' י"ז: נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש על פי התקנה שהוקבעה בפני הבית, ופירש בן הסגן בתוספתא אותו היום קדש ותוקעין ולמחר קדש להקרבת מוסיפין, כי עם היות עדותן ראיה לקבוע ראש השנה אותו היום, והיו חוששין, ובית דין זריזין להריע בתחלתה ממש לערבב את השטן, מכל מקום התקינו בלשכת הגזית לעקור לכתחלה קביעות המועדות ממנו עד מחר, כדרשת אתם אפי' מזידים, והיו חוזרין ותוקעין בו בלי ספק וכו'. ומפשוטה של לשון התוספתא משמע קצת שלא היו תוקעין אלא ביום ראשון, אלא שאין מכאן סתירה לשיטת רש"י בביצה ובפסחים, משום שהדברים כאן, כנראה, דבוקים לרישא, ואף שמעון בן הסגן סובר שהיום קדש מאליו (אם הוא באמת ר"ח), ולפיכך עיקר הקדושה הוא ביום ראשון, אלא הואיל וב"ד לא קדשו את החודש במפורש, הרשות בידם לקדשו למחר, ואין אומרים כאן עבר זמנו בטל קרבנו, שעדיין לא עבר זמנו. והמניין לחוד והקרבנות לחוד, עיין במפרש להר"מ פ"ג מה' קידוש החודש סה"א. ועיין באו"ז סוף ח"ב סי' תס"ה, צ"ב ע"ג. ודעת הר"מ לא נתבררה בוודאות, עיין במפרש הנ"ל ה"ו, ובצפנת פענח שם הי"ב ובפ"א מה' יו"ט הכ"ב. ועיין מ"ש להלן, עמ' 1107.

437-38. אמ' ר' יהושע בן קרחא דברים אילו התקין רבן יוחנן בן זכיי וכו'. בכי"ע: א' ר' יהודה דברים אילו הנהיג בעולם רבן יוחנן וכו'. כלומר התקנות שבמשנתנו פ"ד מ"א-מ"ד. ועיין במשנ' פ"א סמ"ד.

538-39. לכשיבנה הבית במהרה (בימינו) יחזרו דברים אילו ליושנן. בכ"מ פ"ז מה' לולב סהט"ו: ותקנה זו (כלומר, שיהא לולב ניטל כל שבעת ימי החג בכל מקום זכר למקדש) עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. ועיין בצפנת פענח שם. ועיין במשנת מע"ש פ"ה מ"ב ומפרשים שם, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 783 ואילך.