תוספתא כפשוטה על שבת י:יט

153. הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד ונזכר וכו'. כ"ה בכי"ע ובכי"ל (אלא שבכי"ל נשמטה בטעות המלה "היחיד") וכן הגיהו המפרשים מדעתם. אבל בד ובכי"ו בטעות: הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. ובמשנתנו פי"א מ"ו: הזורק (כלומר, מרשות הרבים לרשות היחיד) ונזכר לאחר שיצתה מידו, קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה פטור וכו'. ושאלו בבבלי (ק"ב א'): הא נחה חייב, והלא נזכר, ותנן (כלומר, בסיפא של משנתנו) כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן בשגגה וכו'. אמר רבא תרתי, הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, אי נמי לא נזכר וקלטה אחר וכו'. רב אשי אמר חסורי מחסרא וכו'. ובתוספות רי"ד שם: אע"ג דרבא פרשה פירוש מרווח, וכדמשמע פשטא דמתניתין, דהאי קלטה, או קלטה קתני, ותרתי מילי נינהו, נראה לו דוחק לרב אשי לערב במתניתין דין קלטה אחר, או כלב, עם נזכר, דמה עניין זה לזה, כולה מתניתין מיירי בפטור הנזכר, ולמה עירב התנא פטור קלטה אחר או כלב, שהוא עניין אחר, ומה טיבו של זה אצל זה, 48 ביד רמה ב"ב נ"ה ב' כתב (בעניין ידיעה לחצי שיעור): וכיון דאיתידע ליה בנתים מקמי דגמרה לה הוצאה, נעשית ראשונה כמי שנקלטה, או נשרפה, דפטור, דידיעה היא דמתיא ליה לידי חיוב חטאת, וראשונה כי אתידע ליה לאו בר חיובא הוא, דחצי שעור הוא, ואמטול הכי נעשית כמי שנקלטה, או שנשרפה, ותו לא חזיא לאיצטרופי בהדי בתרייתא. וכנראה שכן הסביר רבינו את דברי רבא בבבלי כאן, והיינו מכיוון שנזכר בין עקירה להנחה, הרי היא כמו שקלטה אחר וקלטה כלב, ואין ההנחה מצטרפת לעקירה, וסרה בזה קושיית בעל תוספ' רי"ד. ועיין בתוצאות חיים להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' י'. מש"ה אמר חסורי מחסרא וכו'. ברם בירושלמי בסוף פרקין מוכח שפירשו כרבא (עיין שם בק"ע ובפ"מ), ולא היה נראה להם דוחק כלל. וברור שהם פירשו ע"פ התוספתא כאן, ורבינו הקדוש שנה ברישא את משנת החכמים כאן שסוברים שאין אנו אומרים קלוטה כמי שהונחה, ובין אם נזכר לפני שנחה, ובין קלטה אחר, פטור, מפני שעדיין לא נחה, ולהוציא משיטת התנאים (עיין ירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ד) הסוברים קלוטה כמי שהונחה, ודעת רבי עצמו (בתוספתא כאן) הסובר שאויר מחיצות כממשן, ואפילו נזכר כשנכנס לאויר רשות היחיד, או שקלטה אחר חייב. ולא הוזכרו במשנתנו הנ"ל קלטה אחר, קלטה כלב וכו' אלא דרך אגב, מפני שרבי שנה את משנת החכמים, כמות שהיא. (מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 627 ואילך). ועיין בבבלי ד' ב' ובמקבילות שצוינו בגליון שם, והסיקו שם שלא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמיא, אבל שאינו מקורה לא. ובירושלמי כאן רפי"א, י"ב ע"ד, מחלוקת אמוראים בזה, והאמוראים הבבליים סוברים כשיטת הבבלי, אבל אמוראי א"י שם סוברים שאפילו ברשות היחיד שאינו מקורה מחייב רבי, וכפשטות התוספתא כאן. וכן כנראה, סברו אמוראי א"י בבבל, עיין בבלי גיטין ע"ט א' ובתוספ' שם ד"ה כמאן, והשוה ירושלמי הנ"ל.

254-55. מודה ר' לחכמים שאם זרק מרשות היחיד לרשות הרבים וכו'. כ"ה בכי"ע ובכי"ל, וכן הגיהו המפרשים. אבל בד ובכי"ו בטעות: מרשות הרבים לרשות היחיד. ובזורק מרשות היחיד לרשות הרבים מודה רבי, שהרי אין כאן מחיצות, ולשיטת הבבלי בוודאי שאין רשות הרבים מקורה. וכן מפורש בירושלמי פ"א ורפי"א הנ"ל, ובבבלי ה' א'.

356. זה הכלל וכו'. פיסקא ממשנתנו ספי"א.

458. אם יש בשגגה של אחד מהן כדי לעשות מלאכה חייב. כלומר, אם יש שיעור מלאכה בשגגה של אחד מחייבי חטאות שבת שנזכרו לעיל, חייב. ואם העביר ח' אמות ושגג בד' אמות האמצעיות חייב. ובתכ"מ פירש ע"פ הבבלי ק"ב א', ואינו נראה, שהרי ברוב העבירות יכול לפרוש, עיין בתוספות שם ד"ה ובמאי. ובספרי זוטא פרש' שלח, עמ' 286 (ילקוט שם רמז תשמ"ח): בשגגה שתהא שגגה מתחלה ועד סוף, לא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד, תחלתו שוגג וסופו אנוס (ואנוס, הרי פטור מן הקרבן), תחלתו מזיד וסופו שוגג, תחלתו מזיד וסופו אנוס, תחלתו אנוס וסופו שוגג, תחלתו אנוס וסופו מזיד, 49 לכאורה אין כאן (וכן לעיל: תחלתו מזיד וסופו אנוס) אלא מליצה בעלמא, שהרי בשניהם פטור, ופשיטא שחציו באונס וחציו במזיד פטור. ושמא הכוונה כאן: תחלתו אנוס וסופו מזיד ובאמצע שוגג, ועליה אומרים בית שמאי שהוא נידון על השגגה, ואם יש בה שיעור קרבן חייב, אעפ"י שתחילתה בפטור וסופה בפטור, עיין מ"ש להלן בפנים. בית שמאי אומר נידון על השגגה ואחר כך נידון על הזדון והאונס, ובית הלל אומר אם אין שגגה מתחילה ועד סוף פטור. ואעפ"י שהדברים נשנו שם לעניין שגגת ע"ז, מ"מ קרוב לוודאי שכן הוא אף בשאר חייבי חטאות, כהערת רח"ש הורוביץ שם והפירוש סתום מאד. ומלשון ספרי זוטא נראה שהוא חולק על משנתנו (כדרכו בכמה מקומות), ובשיטתו מצריכים ב"ה שגגה מתחילה ועד סוף, ואפילו הזיד בתחילה ובסוף ושגג באמצע פטור. ושמא באה התוספתא כאן להוציא מדעה זו.

558-59. כיצד היה יודע שהיא שבת וכו'. מילתא באפי נפשה היא, והברייתא מבארת חיובי קרבן במלאכת שבת, כפירוש המפרשים.

659-60. אם היה מתעסק פטור. בירושלמי ספי"א: המתעסק בשבת פטור וכו'. היך עבידא, הרי אני קוצר חצי גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור. ועיין מ"ש לעיל פ"ט סהט"ו, שו' 47–48.

761. אבל לא היה יודע שעל אותה מלאכה חייב חטאת וכו'. לפי הבבלי (ס"ט א' ומקבילות) היא שיטת מונבז. ובירושלמי לא נזכר שהלכה זו תלויה במחלוקת ר"ע ומונבז, ונראה משם שכן פסקו שם את ההלכה, עיין תרומות פ"ז ה"א, מ"ד ע"ג, ב"ק פ"ז ה"ב, ה' ע"ד, שם ה"ה, ו' ע"א, שבועות פ"ג ה"א, ל"ד ע"ב. וכצ"ל גם בירושלמי בסוגיין ספי"א, י"ג ע"ב, תרומות פ"ו ה"א, מ"ד ע"א, וכתובות פ"ג ה"א, כ"ז ע"ב, כמו שהגיהו המפרשים. ועיין מ"ש לעיל פ"ח סה"ה, שו' 12, ד"ה ולפ"ז.