תוספתא כפשוטה על שבת יא:א

11. הבונה כל שהו הרי זה חייב. פיסקא ממשנתנו רפי"ב.

21-2. ואחד נותן את הטיט הנותן את הטיט הרי זה חייב. וכע"ז בד ובכי"ע ובבבלי ק"ב ב', אלא שבבבלי הובאה בבא זו בסתם (ולא בשם ר' יוסי). ובירושלמי פ"ז ח"ד, י' ע"ד, ורפי"ב, י"ג ע"ג: תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב. ר' יוסה אומר שניהם חייבים. ומוסיף בירושלמי: סבר ר' יוסי אבן בלא טיט בניין. ובכי"ל כאן: אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט חייב. 1 ופשיטא שאפשר ואפשר שאין כאן אלא השמטה בטעות ע"י הדומות (עיין גי' כי"ע). וכן מביא באו"ז ח"ב ריש סי' ע"ח, ט"ז ע"ג, בשם הירושלמי, ושם בוודאי היא ט"ס, כפי שמוכח ממחלוקת ר' יוסי, עיי"ש. ולפ"ז פירושו שבין הנותן את האבן ובין הנותן את הטיט שניהם חייבים. ולגירסא זו מתאימה התוספתא לירושלמי הנ"ל, אלא שבתוספתא לא הובאה דעת החכמים. 2 וכבר הוכחתי במבוא לתס"ד ח"ד, עמ' י"ג ואילך, ולעיל ח"ב, עמ' 633, שבכי"י שונים של התוספתא נשתמרו לנו מסורות שונות התלויות במחלוקת הירושלמי והבבלי. וברמב"ן ק"ב ב' (בשם התוספות): ונסתייעו ממה שמצאו בתוספתא הבונה כ"ש ה"ז חייב. רי"א א' נותן את האבן וא' נותן את הטיט. וגירסא זו מתאימה לכאורה לכי"ל ולירושלמי. ברם מתוך דברי התוספות (ק"ב ב' ד"ה וליטעמך) ומתוך דברי הרמב"ן עצמו מוכח שיש כאן חסרון בהעתקה וצ"ל: וא' נותן את הטיט [הנותן את הטיט חייב]. ודברי הרמב"ן הובאו בקיצור במיוחס להריטב"א ובמגיד משנה פ"י מה' שבת הי"ב, אלא שהם הסתפקו בזה, שכתבו: והכי מוכח בתוספתא, או: וכן מוכח מן התוספתא. ועיין להלן.

32-3. הנוטל את האבן ונתנה על גבי דמוס והתקינה לבנין, אע"פ שלא נתן עליה את הטיט הרי זה חייב. בבבלי הנ"ל: אימא סיפא ר' יוסי אומר ואפילו העלה והניח על גבי דימוס (פירש"י: שורת אבני חומה) של אבנים חייב. ובתוספות שם מחקו את המלים "ר' יוסי אומר", והוסיפו: ובתוספתא נמי לא גרס ליה. 3 כלומר, בסיפא, כפי שמוכח מדברי הרמב"ן, שהרי בתוספות עצמן הביאו לפי דבריו דברי ר' יוסי ברישא. ועיין בח"ד. ולפי גירסת התוספות כולה ר' יוסי היא, ואף החכמים מודים לו. ובירושלמי הנ"ל מפורש שהחכמים חולקים על ר' יוסי ברישא. ואח"כ הביאו בירושלמי: הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. והוסיפו: למי נצרכה, לרבנן. וברש"י ק"ב ב' סד"ה עילאה: והוא מילתא דר' יוסי. וברמב"ן הנ"ל טען שאין שום הוכחה שהבבלי כיוון לבבא שלנו, שהרי כאן מפורש "והתקינה לבניין, ואפשר דהיינו צדודי ועפרא", ואין מכאן קושיא על שמואל שם. וברשב"א ק"ב ב' העיד: דבכולהו ספרי (כלומר, של הבבלי) גרסי בה ר' יוסי. ואח"כ הוסיף: וי"ל לפי שיטתן דכולה ר' יוסי היא, וכך היה מקובל בידן. ולפי פירוש זה התוספתא בגירסה שלנו מתאימה לבבלי, ובגירסת כי"ל, לירושלמי. ולפירוש רוב הראשונים בבבלי, יש לנו ג' נוסחאות (לפי גירסת כי"ו בתוספתא). נוסח הירושלמי והבבלי ברישא שהיא מדברי חכמים (ור' יוסי סובר ששניהם חייבים), נוסח הירושלמי בסיפא שהיא אף לדברי חכמים, נוסח הבבלי בסיפא שהיא מדברי ר' יוסי. נוסח התוספתא שכולה ר' יוסי. ומסקנת הבבלי היא שבאבן על הקרקע חייב ביישוב בעלמא ובסמיכה בעפר, ובנדבכים האמצעים אינו חייב אלא אם הוסיף גם טינא (חמר), ובנדבך העליון אפילו ביישוב בעלמא, אלא שמשם לא נתברר, אם החכמים חולקים עליו.

44. והרי היא כקרקע לכל דבר. כלומר, אעפ"י שהאבן אינה מחוברת לנדבך, 4 עיין בפירש"י ובמאירי ד"ה זהו ביאור המשנה. ובר"מ פ"י מה' שבת הי"ב: ובנדבך העליון אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט אחר. וכנראה שניסח ע"פ התוספתא ("שלא נתן עליה את הטיט") ועיין במ"מ ובלח"מ שם. ובירושלמי הנ"ל (בפנים): הכל מודין שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב, כלומר ואפילו בנדבכים האמצעיים. ומכאן שבעליון אפילו בלי טיט חייב. ועיין להלן הע' 5. דינה כקרקע לכל דבר, ונקנית בכסף, ומקנים מטלטלין על גבה, ואין כותבין עליה גט וכדומה. ובבא זו ליתא בירושלמי ובבבלי, ולא מצאתיה בשום פוסק. 5 וכנראה שרובם פירשו שהיא מדברי ר' יוסי, והחכמים חולקין עליו, כשיטת רש"י והרמב"ן, או שמפרשים אותה שחיברה מלמטה ולא נתן עליה את הטיט מלמעלה, עיין לעיל הע' 4. ופשיטא שלא נאמרו הדברים אלא באבן, אבל לא בדבר שיש עליו צורת כלי. 6 עיין במשנת כלים פ"כ מ"ה ובס' משנה אחרונה שם ד"ה קבעו. ומה שהביא לעיל שם (ד"ה כופת) בשם הרא"ש אינו מדוייק, והלשון ברא"ש הוא: כל דבר שאין עליו צורת כלי נקרא כופת, ומעולם לא אמר שהכופת שם אינו כלי, שהרי בפירוש כתב שם: כופת של תמרה הוא, ומיוחד לישיבה.