תוספתא כפשוטה על שבת יא:יא

137. נפלה דיו על גבי ספר וכו'. ר"מ הנ"ל, ובמ"מ שם: גם זה שם בתוספתא. והתוספתא הובאה גם ברא"ש פ"ז סי' ט' וברבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב חי"ד. וכתב שם הרא"ש בטעמה שהרי מחיקת אות שנכתבה בטעות כמאן דליתא דמי, ועיקר חיוב מחיקה היא בשביל מחשבת הכתיבה, הלכך אפילו טשטוש דיו נמי. ולפ"ז אפילו נפלה דיו על קלף חלק ומחקה ע"מ לכתוב חייב חטאת. וכן פסק בטאו"ח סי' ש"מ: המטשטש בדיו שעל הקלף ויש במקומו לכתוב ב' אותיות חייב. ועיין בב"ח שם. אבל כגירסא שלפנינו בטור כ"ה בכל הדפוסים הישנים, לרבות שלשה אינקונבלים (בד"ק בטעות: בידיו, במקום: בדיו) ובטור כת"י.

239. אלא המוחק על מנת לכתוב. ואעפ"י שהכתב שמחק חשוב יותר מן הכתב שבדעתו לכתוב, מ"מ חייב, שהרי אפשר לכתוב על המחק כל מה שרוצים, ואינו עניין למחלוקת שבבבלי גיטין י"ט א' הנ"ל. ועיין מ"ש ידידי הגרא"א פרייס במשנת אברהם (פירוש לס' חסידים) ח"ב, עמ' מ'.

339-40. והמוחק על מנת לתקן כל שהו הרי זה חייב. לפי פשוטו פירושו שאם יש בעצם המחיקה תיקון, כגון מחיקה של דיו בין שתי אותיות (כפי' בעל ח"ד), או מחיקה של אות יתירה בס"ת, חייב בכל שהוא. עיין מ"ש בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' ר"ו, אות ו' ואילך. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב, אות ל"ה, ומ"ש עליו במנחת סולת, קל"ה סע"ג ואילך. ובמנ"ב פירש על פי הבבלי ק"ד ב': רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש. ועיין ברש"י ובמאירי שם בשם הירושלמי, ומ"ש באבני נזר הנ"ל אות א' ואילך. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 149. ובר"מ ספי"א: וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדות מוחק וחייב. ובצפנת פענח שם ציין לכאן. ועיין במשנת אברהם הנ"ל.