תוספתא כפשוטה על שבת יא:יז
תוספתא כפשוטה על שבת · Tosefta Kifshutah on Shabbat 11:17
Open in the reader →150-51. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכו'. ר"מ פי"א מה' שבת הי"ד ומגיד משנה שם. וכאן נותנת התוספתא דוגמא לסיפא ("נתכוון לסייעו") שהגדול מלמד את הקטן לכתוב אותיות הגונות, ומתחילה מחזיק הקטן בקולמוס והגדול אוחז בידו ומנהג אותה להרגילה בכתיבה נכונה, ואח"כ נוטל הגדול את הקולמוס בידו והקטן מנהג את יד הגדול, ובשלב השלישי מוסר הגדול את הקולמוס לקטן ונותן לו לכתב לבדו. ולפיכך בתחילה חייב הגדול, שהרי הוא עושה את עיקר הכתיבה, ובסיפא פטור מפני שהקטן הוא הכותב. ועיין באו"ש על הר"מ הנ"ל, אבל פירושו מיוסד על הגהות בבבות שלעיל. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב, אות ל"ד, ד"ה הכותב אות א', וכנראה שהרב לא עיין בתוספתא עצמה, עיי"ש.
252. מודה רבן גמליאל לחכמים שאם כתב אות אחת וכו'. במשנתנו ספי"ב: הכותב ב' אותיות בשתי העלמות, אחת שחרית ואחת בין הערבים, ר"ג מחייב וחכמים פוטרין, ופירשו בירושלמי ובבבלי שר"ג סובר שאין ידיעה לחצי שיעור (בירושלמי: לחצי מלאכה), ודינו כאילו לא נודע לו בנתים כלל. ומשלימה התוספתא שבשתי שבתות אף ר"ג מודה שהימים שבנתים מחלקים ואין החצאים מצטרפים. וזו היא הברייתא הראשונה שבבבלי כריתות ט"ז ב' עיי"ש. ועיין מכילתא ויקהל פ"א, עמ' 346, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 119. ועיין במכילתא דרשב"י, ויקהל, עמ' 224. ברם בד ובכי"ל: מודה ר' אליעזר (בד: אלעזר) לחכמים וכו'. ובכי"ע: ומודה רבי לחכמים וכו'. וכל המפרשים הגיהו ע"פ משנתנו והבבלי כריתות ט"ז ב' הנ"ל: מודה ר' גמליאל, כגירסת כי"ו. וקשה לבטל לגמרי את גירסת ד וכי"ל, שדווקא הקושי שלה מוכיח על מקוריותה. ואפשר מאד שהיא נכונה. והנה וודאי גמור הוא שר' אליעזר סובר שכותב אות אחת סמוך לאות הכתובה מכבר חייב, כמפורש בתוספתא ביצה פ"ד ה"ד (כגי' ד, כי"ו וכי"ל), ודינה כאחת על האריג שבמשנתנו רפי"ג, כבבלי ק"ד ב'. ובירושלמי פי"ג ה"א, י"ד ע"א, שנינו: כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת ר' אליעזר מחייב וכו' אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה ר' אליעזר מחייב חטאת וכו'. ופירש הירושלמי שם שהסיפא דומיא דרישא שכתב אות אחת סמוכה לחברתה, ובשתיהם מחייב ר' אליעזר על האות האחרונה, ומשום גמר מלאכה. 47 ועיין לעיל שם בירושלמי: כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרין חייב דלא כן כר' אליעזר. והפירוש קשה, עיין בס' ניר שם. וכנראה שהגהת בעל שערי תורת א"י שם, סוף עמ' 180, נכונה, עיי"ש. וכן מוכח בירושלמי שבת פ"ז ה"א, ט' ע"ב, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 125. אבל בבבלי כריתות י"ז א' שנו: דתניא הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אות אחת בשבת זו, ואות אחת בשבת זו, ר' אליעזר מחייב וכו'. ומוכח שם שפירושו שהטעם הוא משום שאין ידיעה לחצי שעור, 48 וכגון שכתב שתי אותיות על שני קלפים, עיין בשטמ"ק שם. ומדברים שעשה בשגגת שבת וזדון מלאכות, ולפיכך אין הימים מחלקים, ודינו ככתב אות אחת בשחרית ואות אחת בערבית, ור' אליעזר סובר כר"ג. אבל אם כתב בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי מודה ר' אליעזר שאין הימים מצטרפים, עיין בכריתות שם ט"ז ב'. ועיין היטב בבבלי שם י"ט ב' ובתוספתא שם פ"ב הט"ו.
353. אות אחת בשבת ואות אחת ביום טוב. בח"ד תמה מה עניינה לצרוף של שני ימים, שהרי בשבת אין חיוב מלקות וביו"ט אין חיוב חטאת ופשיטא שאין מצטרפין. וכנראה שאין כאן אלא גררא בעלמא ונקט ע"פ הסדר בתוספתא ביצה פ"ד ה"ד הנ"ל.
454-55. שאין שני ימים מצטרפין למלאכה אחת. ואף ר' אליעזר מודה בזה (עיין מ"ש לעיל), וכשיטת ר' יוסי במשנת כריתות פ"ד מ"ב. ועיין במכילתא דרשב"י ויקהל, עמ' 224 הנ"ל.