תוספתא כפשוטה על שבת יא:יח

155. אחד נותן את הדיו וכו'. כלומר, דיו יבש, עיין קרויס קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ג, עמ' 309–310.

255-56. ואחד נותן את הקנקנתום. בבבלי ק"ד ב' (ובמקבילות) פירשו: קנקנתום 49 מלה זו נכתבת אף קלקנתום (קלקנתוס), עיין בשנו"ס כאן, ואין הבדל ביניהן, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47. וכו' חרתא דאושפכי. ופירש"י: א[ד]רמינט. ובמגילה י"ט רע"א כתב: סם שצובעין בו מנעלים שחורים. וכבר העירו החכמים 50 עיין מ"ש ל' לעף בספרו Graphische Requisiten ח"א, עמ' 147 ואילך, עה"ש ערך קלקנתום, קרויס, קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ג, עמ' 311 ועוד. על דברי פליניאוס בתולדות הטבע (סל"ד פל"ב, סי' קכ"ג) שכתב על הקנקנתום: "בשם שנתנו לו סימנו היונים את הקורבה שבין חרתא דאושפכא ובין נחושת, שהרי קראו לו קנקנקתום". והכוונה לתמיסת הוויטריאול שהשתמשו בו לכתיבה ("דיו של מתכת") ולצבוע בו עורות.

356. שנים האחרונים חייבין. הכלל שמתבאר מן הברייתא שלפנינו הוא שהכל תלוי במים, ולפני שנתן את המים לא עשה כלום. ובנתינת המים לתוך הסממנים (דיו, או קנקנתום), או בנתינתם לתוך המים, מתחייב. ולא נתברר כאן משום מה הוא חייב, משום צובע, או משום לש. ועיין בבלי י"ח א' ומוכח משם שבבבל לא הכירו את הברייתא שלנו. ועיין מ"ש על תוספתא זו במרכבת המשנה פ"ג מה' שבת ה"ב, 51 במעשה רוקח מביא בשם ר"מ כת"י את הגירסא: דיו וסמנין ומורסן. ואם גירסא זו נכונה נופל כל היסוד של הגאון בעל מרכבת המשנה, דמה לי כרשינין, מה לי מורסן, עיין בר"מ ספ"ח ובבבלי קנ"ה ב'. באגלי טל מלאכת לש סי' ט', אות י' ואילך, ובס' שביתת השבת לר"י מאלצאן, מלאכת לש, אות כ"ב. ומתוך דברי הברייתא להלן: אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו, אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח וכו' משמע שטעם אחד בכולם וחייב לכל הפחות אף משום לש, ור' יוסי בר' יהודה חולק אף על דיו, ופוטר בו משום לש. ועיין ר"מ פ"ט מה' שבת הי"ד ופ"ח הט"ז ובהשגות ובמ"מ שם. ואין לעמוד בברור על פירוש הר"מ בבבלי י"ח א' הנ"ל. ועיין עכשיו בפירוש הר"מ לשבת 52 בירחון סיני ת"ש, טבת-שבט, עמ' ק"כ. שם, ואין הוכחה משם אם רבינו פירש שהחיוב הוא משם לש, ונתינת המים היא תחילת הלישה וע"י השרייה היא נגמרה מאליה אח"כ, או שהחיוב הוא משום צביעה, והצביעה מתחילה מיד ונגמרת אח"כ כקליטת העין בצמר, עיי"ש. ועיין באחרונים שצוינו לעיל ובס' חלקת בנימין לשבת שם (ל"ז ע"ד ואילך) שהציע את שיטת הראשונים בסוגייא שם. ולפלא שאף אחד מן הראשונים לא הזכירו את התוספתא כאן.

456. אחד נותן את הקנקנתום וכו'. בד כאן בטעות: אחד את נותן הדיו ואחד נותן את הקנקנתום וכו'.

561. אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח וכו'. בבלי י"ח א', שם קנ"ה ב'. וכבר כתבנו לעיל שמתוך דברי הבבלי מוכח שלא הכירו את הרישא (אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו וכו'), וממילא צריך לפרש שמילי מילי קתני, ולא עוד אלא שמשמע שם שכל הבבות נשנו כברייתות מיוחדות, ולפיכך פירשו קמח לעיסה ועפר לטיט, ברם מלשון התוספתא כאן משמע קצת שהכל בדיו עסיקינן, וכשהיו מכינין דיו יבש היו נותנים במים עפרורית של פחם 53 עיין רש"י כאן כ"ג א' ד"ה לגבל ואוה"ג, התשובות, עמ' 23, והוא מתאים למציאות של יצירת דיו בזמן העתיק, עיין באנציקלופידיות לעתיקות יון ורומי ערך atramentum. ואף עפר שלנו הוא עפר הפחם, או אפר, והוא הוא, כרגיל במקרא (במדבר י"ט, י"ז, דברים ט' כ"א ועוד), וכן שנו בבבלי י"ח א' "אפר". והכל ביצירת דיו עסיקינן כאן שהיו בו עפר פחמים, קמח ומים. וקמח. ונראה שהיו נותנין בו קמח כדי שהחומר שכותבין עליו יקלוט את הצבע, 54 עיין מ"ש לעיל פ"ח, הע' 28. ובר"מ כת"י שהבאנו לעיל הע' 51: ושורין דיו וסמנין ומורסן וכו'. ואם גירסא זו מקורית, והיתה לפני הר"מ (במהדורה בתרא שלו) הגירסא במשנת שבת (פ"א מ"ה): דיו וסממנין ומורסן וכו', הרי אף שם בתוצרת דיו עסיקינן. ועיין בבלי קנ"ה ב'. ושמא היו תנאים ששנו כאן "מורסן" במקום "קמח", ובבבלי שנו אותה כברייתא מיוחדת לעניין אחר, כשם ששנו את הבבא של קמח. והיו מגבלין את הכל ביחד ויוצרים דיו יבש, ואח"כ היו מערבין אותו במים, וכותבים בו.