תוספתא כפשוטה על שבת יב:יג

139. שותין מי זבלים מי דקלים וכו'. במשנתנו פי"ד מ"ג: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עקרים, מפני שהן לירוקה, אבל שותה הוא מי דקלים (בכ"י אוקספורד מוסיף: וכוס העיקרין) לצמאו. ואשר לעניינם הרי טיב מי זבלים לא נתברר 23 הר"ש קליין שער (הסוקר ש"א, עמ' 129) שהכוונה למי המעיין הנקרא חמת אבו דבלא, ושמימיו היו מסריחים (עיי"ש, עמ' 130). ור"ש קרויס (שם ש"ב, עמ' 32) השיג עליו, ואין בדבריו ממש. ומ"מ עדיין קשה לקבוע את הפירוש הברור. ומי דקלים פירשו בירושלמי ובבבלי שהם מים היוצאים מבין שני דקלים, ויש שגרסו במשנתנו "מי דקרים". 24 עיין על כ"ז במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 91 ואילך. וכוס עיקרים פירש"י משקה שכותשים לתוכו עיקרי (שרשי) ירקות ובשמים. ואמרו בבבלי (ק"י סע"א) שהשותה כוס עיקרים לירוקה נעקר, ולא התירו כן אלא לאשה (עיי"ש קי"א א'). ובוי"ר פי"ב ג' אמרו שדברי תורה הם כוס עיקרים לבני מעים, ומכאן שהיו שותים אותו כרפואה לבני מעים. וכנראה שהכל תלוי מאופן ההכנה, וכשהיו מכינים אותו לרפואה לבני מעים לא היה מזיק, עיין בבבלי ק"י סע"א. ולהלן מו"ק פ"ב ה"י שנינו: שותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד, שבראשונה היו אומרין אין שותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עקרי' במועד, עד שבא ר' עקיבא ולימד ששותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עיקרין במועד. ומכאן מוכח שאף ר' עקיבא לא התיר אלא בחול המועד גרידא. ועלינו לפרש שהברייתא שלנו משלימה את הסיפא שבמשנתנו: אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, ומוסיפה התוספתא שהוא הדין מי זבלין וכוס עיקרין (כגי' כ"י אוקספורד במשנתנו), מפני שבא"י היו גם בריאים שותים אותם להנאתם, אעפ"י שיש בהם גם סגולה נגד עצירות, עיין מה שכתבנו לעיל. ועיין מ"ש בפירושנו להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ב, אות ק'.

240. ומדיח בהן פניו ידיו ורגליו. במשנתנו הנ"ל: וסך שמן עקרין שלא לרפואה.

3לא ידיח בהן את הסנדל. כנראה שהמים הללו היו מועילים לעור. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 36, ד"ה אבל.

441. האשה רוחצת בנה ביין וכו'. דרכם היה להדיח את הקטנים ביין מפני הזיעה, וממילא אפילו אם מתכוונת לרפואה מותר. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 462.

542. רוחץ אדם במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי המשרה וכו'. וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. וכע"ז בירושלמי פי"ד סה"ג, י"ד ע"ג, ובבלי ק"ט סע"א. ובד בטעות: במי טבריה אבל לא במי הגדר ולא במי המשר' וכו'. ועיין בברייתא שבבבלי לעיל שם. 25 וכנראה שבד נכנס גליון שלא במקומו, וצ"ל: במי טבריה במי הגדר אבל לא במי המשר', כהגהת המפרשים. ומכיוון שהיו רוחצים במי טבריא וכדומה אפילו שלא לרפואה הרי מותר לרחוץ בהן אפילו אם נתכוין לרפואה. ועיין בתוספות ק"ט א' ד"ה רוחצין.

643-44. לעלות מטומאה לטהרה הרי זה מותר. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ואמרו עלה: בלבד שלא ישהא, כלומר, שאם הוא שוהה, הרי מוכח שלא נתכוין לטבילה אלא לרפואה. ובבבלי ק"ט ב': רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואעפ"י שיש לו חטטים בראשו, במה דברים אמורים שלא נשתהא, אבל נשתהא אסור. ופירשו רש"י ושאר הראשונים שבלא נשתהא מותר מפני שנראה כאילו כוונתו להקר (עיי בבלי נ"ג ב'). ועיין ר"ח רי"ף, רמב"ן, רשב"א וחידושים המיוחסים להר"ן, ואנו רואים שנחלקו הראשונים בפירוש הבבלי שם, והר"ח והרי"ף סוברים שבמים הרעים שבים אפילו אם לא נשתהא אסור. ולשיטת הירושלמי והתוספתא בוודאי שאין הבדל בין מי משרה ומים רעים שבים, שהרי אין כוונתו אלא לעלות מטומאה לטהרה. ואמרו בבבלי ביצה י"ח סע"א: פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה, ועיי"ש היטב, ובירושלמי שם פ"ב סה"ב ובציון ירושלים שבגליון שם. ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת הכ"ט ובמ"מ שם. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"ב, שו' 25–26, ד"ה אומ' וד"ה ובירושלמי.