תוספתא כפשוטה על שבת יב:יד

144. לא יתן מים על גבי ספוג וכו'. בבבלי קל"ד ב': תניא כוותיה דשמואל אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

245. נותן אדם מוך יבש וספוג יבש וכו'. בבלי קל"ד סע"ב. ועיין ירושלמי פט"ז ה"א, ט"ו ע"ג, וי"ר פט"ו, ד', מהדו' ר"מ מרגליות, עמ' שכ"ט, איכ"ר פ"ד, כ"ג.

346. אבל לא גמי יבש ולא כתותין יבשין וכו'. בבבלי חילקו בין כתותין חדשים וישנים. ופירש הר"ח (קל"ה א') ועוד שכתותין ישנים אסורים, מפני שדינם כרטייה. ורש"י שם פירש להפך. ועיין לעיל פ"ה, שו' 10, ומש"ש.

446-47. נותנין מים לתוך קמח קלי, ובלבד שלא יגבל. בבבלי קנ"ה סע"ב: ת"ר אין גובלין את הקלי (פירש"י: קלי, קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור וכו'), וי"א גובלין. מאן י"א א"ר חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא, והני מילי הוא דמשני. והבבלי לשיטתו שבדבר שאינו בר גיבול גמור (כגון מורסן) חולקין רבי ור' יוסי בר' יהודה, ולרבי אין נותנין לתוכו מים, ור' יוסי בר' יהודה מתיר, 26 עיין לעיל שם בבבלי ובתוספות י"ח א' ד"ה אבל. וקמח קלי דינו כמורסן, ונותנין לתוכו מים, ומגבלין ע"י שינוי, מפני שקלי אינו בר גיבול מדאורייתא. וכבר הראינו לעיל ספי"א ששיטת התוספתא היא שר' יוסי בר' יהודה אינו מחלק בין בני גיבול ואינן בני גיבול, ובכולם פוטר מדאורייתא בנתינת מים, ומחייב כשמגבל. ולפ"ז בדבר שאינו בן גיבול מתיר לכתחילה לתת מים, ומחייב מדאורייתא כשהוא מגבל. ואף לשיטת התוספתא אין הברייתא כרבי, שהרי חוא מחייב שם בנתינת מים בין בדברים שהם בני גיבול, ובין בשאינן בני גיבול. עיין מ"ש בספי"א בשיטת הר"מ והראב"ד וסייעתם.

547-48. נותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ. בבא זו נשמטה בכי"ע, אבל ישנה בד ובכי"ל, ושם הגירסא: שלא יגבל. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברוקח סי' קט"ו ובמגיד משנה 27 ושם תוספתא פי"ג, ועיין לעיל פ"ח, הע' 23. פכ"א מה' שבת סהי"ז. אבל בר"מ שם: וכן המחבץ תולדות בורר הוא, לפיכך אעפ"י שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו. והיתה לפניו הגירסא בתוספתא כגירסת כי"ו. והר"מ פסק על פי הבבלי צ"ה א' שמחבץ חייב משום בורר, ואף כאן מכיוון שהיה מחבץ וממרס את התערובת עד שהדבש הופרד מן הגוש, חייב משום בורר. אבל כבר הראינו לעיל פ"ט, שו' 37, ד"ה ופירשו בירושלמי, ששיטת הירושלמי היא שמחבץ חייב משום לש, ולפ"ז אין הבדל בין גירסתינו ובין גירסת ד, כי"ל והראשונים. ועיין גם להלן. ועיין שו"ע או"ח סוף סי' שי"ט וסי' ש"מ ס"ק י"א.

648. מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת ובלבד שלא יגבל. וכ"ה ("יגבל") בד. ובכי"ע ובכי"ל: יחבץ. ומדברים כאן בחולה שאינו יכול לאכול פת קיבר קשה, ומותר לפרפר בשבילו עיגול של פת חטים מנופות (עיין ח"א, עמ' 66, שו' 46) ולתת מים לתוך הפירורים, ובלבד שלא יגבל (או לא יחבץ, עיין מ"ש לעיל). ובס' יריאים השלם סי' רע"ד, קל"ג ע"ב: ולפרר לחם מותר, מאחר שנטחן כבר, לא מצינו טוחן אחר טוחן וכו'. ועיין בהערות שם. ולפ"ז חולה לאו דווקא, ולא דברו אלא בהוה. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ה ובשו"ע או"ח סי' שכ"א ס"ק י"ב. ועיין באגלי טל מלאכת טוחן סי' ז', אות י"ז, ס"ק ה' ואילך (פ"ז ע"א).

749. אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל. בכי"ל: אבל עושה מעשה קדרה וכו'. ומעשה קדרה פירש הר"מ (ברכות פ"ו מ"ה): כגון הריפות וגריסים והבריה 28 ברע"ב ברכות שם: וקמח שנתבשל במים, כגון הלביבות וכו', עיין ש"ב י"ג, ו'. העשויה מן הקמח והסלת ודומיהן. וכאן מותר לחבץ מפני שמעשה קדרה בלילתה רכה, ואין כאן גיבול. ועיין בבלי קנ"ו א'.

849-50. מודים חכמים לר' ליעזר שאין עושין אהלים וכו'. להלן סוכה פ"א ה"ח, ירושלמי שבת פ"כ ה"א, י"ז ע"ג, בבלי שבת קכ"ה ב'. 29 בשם תניא נמי הכי וכו', כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 285, הע' צ'. ולעיל שם וכן להלן קל"ז ב' ועירובין מ"ד א' הוא מאמר בשם ר' יוחנן. ופירשו המפרשים כאן שהברייתא שלנו משלימה את משנתנו פי"ז מ"ז, ולדברי החכמים מותר לפקוק ולקשור, עיין במשנתנו סוף שבת ובבבלי קכ"ו ב' ובתוספות שם ד"ה ומדבריהן.

950. על מה נחלקו וכו'. בכי"ו נשמטה בבא זו, והשלמתיה ע"פ שאר הנוסחאות. ברם גם במקבילה בסוכה פ"א חסרה בכי"ו. 30 ושם השארתי את הנוסח כמות שהוא, הואיל ואין שם עיקר מקומה, ושמא קיצר שם מסדר התוספתא.

1053. המרכיב קנה של מנורה חייב. ירושלמי פי"ב ה"א, י"ג ע"ג, בשינוי סדר (דברי ר' סימאי לפני דברי ר"א בר' שמעון). ובבבלי מ"ז א' בסתם (כלומר, ולא נזכר שם ר"א בר' שמעון). ופירש"י שם שחייב משום מכה בפטיש, מפני שאין בניין בכלים. וכ"ה שיטת בעל ס' יריאים השלם סי' רע"ד, ק"מ ע"ב ואילך, עיי"ש. אבל בירושלמי הנ"ל מפורש שחייב משום בונה. וכן בדברים רבה פ"ג, א': כך שנו חכמים, המרכיב קנה מנורה בשבת חייב חטאת. א"ר אבהו בש"ר יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כמי שעושה בית וכו'. וכן מוכח מהמשך התוספתא, שהרי בבניין עסיקינן כאן. וכ"ה שיטת הגאונים, עיין אוה"ג, הפירושים, עמ' 65. ועיין תוספות ע"ד ב' ד"ה חביתא וק"ב ב' ד"ה האי שסוברים שבמקום שבונה כלי משלם, ובמקום שצריך אומן, יש בניין בכלים, ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשל"ז, עמ' 436 ואילך. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ש"ב, על מנורה של פרקים.

11ושל סיידין פטור. וכ"ה בד ובבבלי מ"ז א'. ופירש"י: של סיידין הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים וכו', וכשהוא טח למטה, אי אפשר לו אלא בקנה קצר, וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו. פטור. שאין זה גמרו, שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד. וכן מובא בערוך ערך קן בשם יש מפרשים. אבל בכי"ע: ציידין, ובכי"ל: צירין, וצ"ל: צידין, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וכן גרסו הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 48. ועיי"ש בפירושים, עמ' 65) והר"ח גם בבבלי. וכתב בערוך הנ"ל: פי' רב שר שלום גאון קנה של ציידין, ולא של סיידין, ומורידין בהן העופות מן האילנות הגבוהין בדבוקא וכו'. ואף כאן אפשר לפרש כפירש"י שהטעם הוא מפני שמוסיף קנה על קנה לפי צרכו, ואין כאן אלא הוספה עראית לבניין. ועיין בפי' הר"ח מ"ז ב'. ובירושלמי הנ"ל פירשו שטעם הפטור הוא "מפני שהוא מלמעלן למטן". כלומר, כשהוא מוסיף את הקנים הוא מוסיפן מלמטן ולא מלמעלן, ודחו שם פירוש זה, 31 עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 174. והסיקו: כאן לשעה, כאן לשהות, כלומר שאין כאן אלא בניין לשעה, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 332, ד"ה רב הושעיה. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ש"ב, על קנה של ציידין.

1254. קרן עגולה חייב וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירשו הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 48) ע"פ משנת כלים פי"א מ"ז ששניהם הם מכלי שיר, והעגולה קשה להדביקה יותר מן הפשוטה, ויש בה מלאכה להחזירה. ועיין גם בפיה"ג לכלים שם, עמ' 23 ואילך, ובפי' הר"ח מ"ז ב'.

13נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל וכו'. ראבי"ה ח"א סי' ר"ו, עמ' 293, בשם רשב"ט (ר' שמואל בר' נטרונאי) שהביא ראיה מכאן שמותר להחזיר רצועות מקטורן שנשמטו עיי"ש; או"ז ח"ב ה' שבת סי' ס"ז, ט"ו ע"ד, בשם התוספתא ומייתי לה בירושלמי (פט"ו ה"ב, ט"ו ע"א); ר"מ פ"י מה' שבת סה"ד, ובמ"מ שם: תוספתא: כל בו ה' שבת וארחות חיים שם סי' קי"א, ח"א מ"ח ע"ב (לשון הר"מ).

1454-55. או שנשמט רוב הרגל. וכ"ה בד, בר"מ, כל בו, וא"ח הנ"ל. אבל בכי"ע, כי"ל, ראבי"ה, או"ז וירושלמי הנ"ל ליתא. ופירושו לפי הגירסא שלנו שנשמט רוב הרגל מפני שהרצועה רפתה ונתמתחה, ומותר להחזיר אותה לנקב אחר, כדי להדקה על הרגל. ועיין בתוספת שבת סי' שי"ז אות ו'.

1555. ובלבד שלא יקשור. כלומר, לא התירו לו אלא להשחיל את הרצועה לנקב ולקשר את שני ראשיה על גבי רגלו (שאינו קשר של קיימא), אבל לא יקשור את הרצועה לסנדל עצמו. ועיין ראבי"ה ואו"ז הנ"ל. ועיין במשנתנו פט"ו מ"ב. ובתוספתא מקוואות פ"ז (בד פ"ח) ה"ב שנו: וקשרי מנעל וסנדל וכו', וקשרי רצועות מנעל וסנדל. עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 45.

16סנדל שנפסקה אחת מאזניו וכו'. עיין במשנת כלים פכ"ו מ"ד, תוספתא שם ב"ב פ"ד ה"ה ואילך, ירושלמי פ"ו ה"ב, ח' ע"א, יבמות פי"ב ה"ב, י"ב ע"ד, בבלי כאן קי"ב א'. וכנראה שהאזנים הם הלולאות שלתוכן היה מכניס את הרצועות. אבל רש"י פירש: אזניו שכלפי גב הרגל, שאוחזו בהן כשנועלו. ולא ראיתי אזנים בציורים הרבים של הסנדלים העתיקים.

1756. או אחת מתרסיו תיו. בערוך ערך תרסית, וכן ברש"י ס' ב' פירשו שהן רצועות (ורש"י קי"ב א' פירש אחרת), וכן פירש ביבמות ק"ב ב'. ומן הבבלי יבמות שם, וכן מן הירושלמי הנ"ל, משמע שהיו תרסיות של שיער ושל עץ. 32 "אפילו כולו של עץ כשר". אבל מ"ש שם לפני כן: "והן שיהו תרסיותיו של עץ" ט"ס היא, וצ"ל: של עור, כמו שהעתיק הרמב"ן כאן ס"ו א'. וכנראה שהתרסית (או טרסית) היתה חלק מן הנעל שממנה יצאו הרצועות, והיא שימשה במקום אוזן.

1857. או שניטל חוטמו וכו'. פירש הר"מ (כלים פכ"ו מ"ד) שהוא החלק הקדמי שמכסה את האצבעות.

1957-58. נפסק חוטמו הרי זה יחזיר. בד, כי"ע וכי"ל: נשמט חוטמו וכו'. וכן בירושלמי פט"ו ה"ב, ט"ו ע"א: חוטמו שנשמט אית תניי תני מותר להחזיר, ואית תניי תני אסור להחזיר וכו' מ"ד מותר, ברפין, מ"ד אסור, באפוצין, כלומר, אם הנקבים (עיין לעיל שם) רפים, ויכול להחזיר לתוכם את קצות החוטם בקלות, מותר, אבל אם הם אפוצים (חוצים ודחוקים) שצריך להדחיק לתוכם את הקצוות, אסור, מפני שנראה כאילו מתקן מנא. ועיין בתוספות מ"ח סע"א ד"ה הא בחדתי ובראבי"ה ח"א סי' ר"ז, עמ' 293 ואילך.