תוספתא כפשוטה על שבת יב:טו

158-59. הדגין והגבינין המסודרין על גבי קנים ועל גבי עלין וכו'. בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"א: ההן דשטח צלין, צימוקין, מסוסלה, בוקלטה, חייב משום מעמר. ומכאן שכל שהוא שוטח אוכלין והן נדבקין זה לזה יש בו משום מעמר. ואעפ"י שנחלקו הראשונים אם הלכה כאביי (בבלי ע"ג ב') הסובר שאין עימור אלא בגידולי קרקע, 33 עיין יריאים השלם סי' רע"ד, עמ' 264, ובהערה כ"ב שם, ומ"ש בס' מנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, ק"ו ע"ב. מ"מ פשיטא שהירושלמי אינו מחלק בזה, שהרי הוא מחמיר בה' שבת ומחייב באוכלים משום בונה ומשום מכה בפטיש. ומלמדת אותנו התוספתא שאעפ"י שאסור לעמר בשבת בכגון דא (כמפורש בסיפא: ובלבד שלא יחזיר), מ"מ אין איסור בפירוק העימור, עיין מ"ש לעיל, שו' 18, ד"ה המפרק. וכן בירושלמי פי"ד ה"ב, י"ד ע"ג: מותר לשבר ואסור לקבץ. וכבר פירשתי בהירושלמי כפשוטו, עמ' 183, שהכוונה היא שמותר לשבר אוכלים אבל אסור לקבצם יחד משום מעמר, עיי"ש ועיין מש"ש, עמ' 138. ועיין ר"מ פ"י מה' שבת הי"א ולא מצאתי את מקורו. ועלינו להוסיף שהקדמונים היו נוהגים לחבץ את הענבים, התאנים והתמרים בצורת גבינות, ובסורית "גובנין" פירושו צמוקים, גרוגרות ותמרים יבשים ודבוקים (כבשא דאהיני), עיין במלון ללשון סורית של פיין סמית, סוף עמ' 643, ערך גובן. ומסתבר שאף גבינין שבתוספתא אינן אלא צלין (עיין מ"ש בח"א, עמ' 339, הע' 4) וצימוקין, ולפנינו אותה הדוגמא שנתן הירושלמי שהעתקנו לעיל.

259. ובלבד שלא יחזיר. משום חשש מעמר, עיין מ"ש לעיל.

359-60. חותל של תמרה ופטליא של גרוגרות מקרע ואוכל. בכי"ע: הותל של תמרה וכו'. ובפיה"ג לכלים פט"ז מ"ה: דתניא אותל של תמרה ופטיליה של גרוגרות מקטע ואוכל. ועיין ערוך ערך פטיליא ור"ש כלים שם. ובירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ג: תני ר' הושעיא חותל של תמרים ופטילייא של תמרי' קורע ומתיר 34 וכ"ה בירושלמי כאן פט"ו סה"א, ט"ו ע"א. ושם רפ"ו, ז' ע"ר: חותל של תמרי' קורע ומתיר וכו' (כ"ה בד"ו, ובד"ח משובש). וכו', ואין זו התרה? נעשה כשובר את החבית לוכל ממנה גרוגרות. ובוי"ר פ"י, ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ר"ז: כהותל (כגי' כי"ע) של תמרה שמשאתה מנערו אין בו מאומה, 35 בפסיקתא דר"כ, שובה, קס"ג ע"א: אינו יפה למאומה. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, סוף עמ' 51 ואילך. ובבבלי קמ"ו א': תניא חדא חותלות של גרוגרות ושל תמרים מתיר ומפקיע וחותך, ותניא אידך מתיר אבל לא מפקיע וכו'. ואשר למהות הכלים פירשו הגאונים 36 עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 29, ועיי"ש עמ' 19. שהותל הוא כלי קלוע מהוצין של דקל. 37 בתוספתא מע"ש פ"א ה"י, עמ' 245: דיתבאות של תמדה ופוטליאות וכו', עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 721. ועיין רש"י כ' סע"א וקמ"ו א' הנ"ל. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 351 ואילך. ופטיליא (πατέλλιον, πάτελλα) הוא סל מיוחד לתאנים ולתמרים, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 721.

460. ובלבד שלא יקשור. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומדברי רש"י בבבלי קמ"ו א' הנ"ל משמע שהחותלות היו להם כיסויים הקשורים בחבל. אבל מגירסת הירושלמי ("קורע ומתיר") ומתשובתו ("נעשה כשובר וכו' ") משמע יותר שהיו סוגרים את החותלות ע"י שקשרו את ראשי הקליעות, וכשהתירו, או קרע את ראשי הקליעות בטל ממנו שם כלי (עיין במשנתנו כלים פט"ז סמ"ה ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 52), וממילא אסור לקשור אח"כ דהוי לי כמתקן כלי.

560-61. זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו וכו'. במשנתנו פט"ו מ"א: ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ובקשר של קיימא עסיקינן, שהרי בקשר שאינו של קיימא אין מי שמחייב חטאת, וכפירוש הראשונים במשנתנו. ואינו חייב לר"מ אלא בקשר של קיימא ובקשר מהודק (עיין בבלי קי"א ב'), עד שאינו יכול להתירו באחת מידיו. וכתב בה"ג ד"ב, עמ' 91: ושדר רב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא דהילכתא כר' מאיר. ולפ"ז התוספתא שלנו הלכה היא. וכן הביאה להלכה בשבה"ל השלם סי' קכ"ד, מ"ח ע"א (=תניא רבתי ה' שבת סוף סי' י"ט). ועיין בב"י טאו"ח סי' שי"ז ובדרכי משה שם. ולא מצאתי להם חבר, וכל הראשונים פסקו שלא כר' מאיר אלא כר' יהודה בסמ"ב: כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. והרי"ף והר"מ רפ"י פסקו על פי הבבלי (קי"ב א') שצריך גם קשר של מעשה אומן (ובמעשה הדיוט פטור אפילו אם הקשר של קיימא), ועיין גם בר"ח שם. ועיין מ"ש בתשובת הר"י קורקוס סי' ז' (שפרסם החיד"א בסוף חיים שאל ח"ב, חידושי סופרים, ל"ד ע"ד). והרא"ש במקומו ועוד פסקו כר' יהודה בלי שום תוספת תנאים, ועיין בס' יריאים השלם סי' רע"ד, קל"ז ע"א, ובהגהות שם, ובטאו"ח ריש סי' שי"ז, ועיי"ש בב"י שהביא את שיטות הראשונים במהות קשר של קיימא. ולפ"ז אין הלכה כברייתא שלנו.

662. אין חייבי' עליו עד שיהא וכו'. השלמתי ע"פ ד. וכ"ה בשבה"ל השלם הנ"ל. ואף שגם בכי"ע ובכי"ל חסר מ"מ מסתבר שיש כאן השמטה ע"י הדומות.

763. חבל הקשור בפרה קושרו באבוס וכו'. כלומר, מותר לקשור את צד השני של החבל לאבוס, ולא חיישינן שמא יתיר אח"כ את החבל מן הפרה ויקיים את הקשירה לאבוס. והברייתא הובאה בירושלמי פ"ה ה"ב, ז' ע"ב, ובבבלי קי"ג א'. ועיין במשנ' פט"ו מ"ב ובירוש' עירובין פ"ג ה"ג, כ"א ע"א.

863-64. קושרו בפרה. בירושלמי כאן פ"ה הנ"ל מעמידה או כר"ש בן אלעזר שמתיר להשתמש בצדי בהמה בשבת (עיין מ"ש להלן סוכה ספ"א), או בקושר חבל לחבל הקשור בבהמה דהוי ליה משתמש בצדי צדדים, והוא מותר לכ"ע.