תוספתא כפשוטה על שבת טו:י

147-48. אמ' ר' שמעון לא נחלקו ר' ליעזר ור' יהושע וכו'. ירושלמי פי"ט ה"ד, י"ז ע"ב, פסחים פ"ו ה"ז, ל"ג ע"ד, בבלי כאן קל"ז א' (עיין דק"ס שם). ועיין מ"ש להלן.

248. שהיה למול אחר השבת ומלו בשבת שהוא חייב. כבר ראה בח"ד שמפשט לשון התוספתא משמע שבתינוק אחד עסיקינן, ואו או קתני, אלא שחזר בו ונדחק לפרש ע"פ הבבלי. ברם גם בירושלמי הנ"ל 32 הגירסא הנכונה היא בירושלמי פסחים שם. ובירושלמי שבת נשמטו שלש מלים, עיי"ש. הגירסא בדברי ר' שמעון היא כמו בתוספתא כאן. וכן משמע מן המשא והמתן שלהלן, וברור מתוך הלשון שבתינוק אחד אנן קיימין. ואין ספק שיש כאן מחלוקת בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל בברייתא זו. והבבלי גרס במשנתנו (פי"ט מ"ד) כגירסת התוספתא כאן, 33 משנה שבבבלי קל"ז א' בדפוסים ובכי"י ופסחים ע"ב א', וכן במשנה שבמשניות בהוצאות המאוחרות, עיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ה, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 312. וסתם משנתנו היא כר' שמעון. ובמשנתנו הרי נזכרו שני תינוקות בכל הנוסחאות, וטעמה מפני שלשיטת ר' אמי בבבלי אף במקום שעשה מצוה לא פטר ר' יהושע בדבר שיש לו קצבה, אלא דווקא אם יש עוד תינוק לימול בזמנו, שניתנה שבת להדחות אצל האיש הזה, כמפורש בבבלי פסחים ע"ב א'. 34 ועיין בירושלמי כאן ופסחים הנ"ל (בעניין תינוקות יש להן קצבה) ובס' ניר שם. ולפ"ז אין לשנות בסיפא "ור' יהושע פוטר" אלא דווקא במקום שיש עוד תינוק לימול, ולפיכך מוכרחים היו לנקוט שני תינוקות שנתחלפו גם בדברי ר' שמעון. 35 ולשיטת החולקים על ר' אמי צריך לפרש "איידי דתני רישא שני תינוקות ואפ"ה חייב, אע"ג דטריד, תני סיפא נמי שני תינוקות ופטור, והוא הדין לתינוק אחד בלבד שהיה לו למול מערב שבת ומלו בשבת בכל גוונא פטור על חילול שבת וכו'". (שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ה, צ"ה ע"א). וכן אמר רב חסדא (הבבלי) בירושלמי שם: דברי ר' שמעון תיפתר שהיתה שם חבורה אחת שלא שחטה. כלומר, לר' שמעון 36 בתוספתא פסחים פ"ה סה"ד ובבלי שם ע"ב ב'. צריך לפרש שהיתה חבורה שלא שחטה, והשוחט עדיין טרוד לעשות מצוה, כמו בתינוקות שאחד מהם עדיין מחוסר למול, ולפיכך פוטר ר' יהושע שם לפי דעת ר' שמעון. אבל בארץ ישראל שנו במשנתם: מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של ערב שבת בשבת חייב. אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת וכו' (מחלוקת ר"א ור"י). 37 כ"ה במשנה שבירושלמי ובכל משניות כת"י מטיפוס א"י, במשנה ד' נפולי ועוד, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 311, ועיי"ש עמ' 313, מ"ש על גירסת המשנה בבבלי כריתות י"ט ב'. ויש להוסיף על דבריו גם דברי התנחומא וירא סי' ו' (אלא שיש שם פעמיים ט"ס, וצ"ל "ואת של שבת" במקום "או את של שבת"), והיא כמסורת הירושלמי, עיין להלן. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 209 ואילך (וכמה דברים שם צריכים תיקון), ומ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 311 ואילך. ולפי גירסא זו אם עשה מצוה חייב לכולי עלמא, ואם לא עשה מצוה במחלוקת. ודין זה לא יתכן אלא בשהיו לו שני תינוקות, וטעה וקדם ומל את של שבת בערב שבת, ושל ערב שבת בשבת, שלא ניתנה שבת לידחות אצלו, וחייב אפילו עשה מצוה, וכמו שהעמידה ר' ינאי בירושלמי הנ"ל ובבבלי קל"ז א' ופסחים ע"ב סע"א. וסתם משנתנו איפוא שלא כר' שמעון, אבל בשיטת ר' שמעון אין צורך כלל בשני תינוקות, והעיקר הוא אם עשה מצוה פטור לר' יהושע, ואם לא עשה מצוה חייב לכולי עלמא. וכן הסיק סתם הירושלמי: ואשכחן פליגא בין ר' מאיר לר' שמעון בשיור? כלומר, והרי לר' שמעון קיימת מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע אפילו בתינוק אחד שלא היה שם שיור כלל, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 210, ד"ה א"ר מנא. 38 ומ"ש לעיל שם ד"ה תיפתר אינו נכון, והעיקר כמו שכתבנו כאן לעיל בפנים.

349-50. בערב שבת ומלו בשבת שר' ליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר. וסובר ר' אליעזר שאעפ"י שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב, ור' יהושע סובר שאם טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור, מה שאין כן ברישא שמל את של אחר שבת בשבת, כלומר, לפני זמנו ולא עשה מצוה כלל, כמפורש להלן. ועיין בירושלמי שם: ר' שמעון אומר דבר שיש בעשייתו מצוה חייב ושאין בעשייתו וכו', וצ"ל להפך: דבר שאין בעשייתו מצוה חייב, ושיש בעשייתו מצוה במחלוקת, כהגהת בעל ק"ע ועוד.

453. שכן בקום מול. כלומר, שיש עליו כל הזמן חיוב מילה, אלא ששבת היא שמעכבת. ועיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו ריש סי' ק"ה, וציין לו בתוספות בכורים כאן.

554. נותר יוכיח שמאמש בקום אכול וכו'. ואף כאן אעפ"י שאמש היה עליו חיוב למול את התינוק, מ"מ היום היה צריך להיות חייב, כמו בנותר.

654-55. ואם אכלו למחר הרי זה חייב. כלומר, אפילו לדעתך. ועיין ירושלמי פסחים פ"ו ה"ו, ל"ג ע"ג (ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 475 ואילך), ובבבלי שם ע"ב ב'.

756. שכל היום בקום מול. כלומר, שאפילו בשבת יש עליו מצות מילה אלא שגזירת הכתוב הוא שאין מילה שלא בזמנה דוחה שבת, ולפיכך אם טעה ומל אעפ"י שחילל את השבת מ"מ נפטר מכרת של ערלה, ועשה מצוה. ובבבלי קל"ז א' אמרו ששניהם למדו מע"ז, עיי"ש.