תוספתא כפשוטה על שבת טו:ד

1מהלקטין למילה וכו'. בבלי קל"ג ב'. ופירשו הגאונים (עיין אוה"ג, התשובות, סוף עמ' 121): שהציצין עצמן ניקראין הילקוטין, ונטילתן איפשר דמיקרי הילקוט וכו', עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 709. ולפ"ז פירושו: מסירין את הציצין המעכבין את המלה בשבת, עיין להלן. ועיין ר"ח קל"ד א' ואוה"ג (הנ"ל), עמ' 122.

27-8. ר' יהודה אומ' אם לא הלקיט חייב מיתה. בבבלי הנ"ל: ואם לא הילקט ענוש כרת. ובירושלמי ספי"ט, י"ז ע"ב: מל ולא פרע כאילו לא מל, תני וענוש כרת. ובשני התלמודים לא נזכר שהם דברי ר' יהודה. וקרוב הדבר שהיא הברייתא שלפנינו, ואף בירושלמי הדברים עונים על ציצין המעכבין את המילה. 7 והמלים "מל ולא פרע כאילו לא מל" היא פיסקא ממשנתנו ספי"ט. וכבר הראינו בכ"מ שפיסקאות הירושלמי אינן מן המסדר עצמו, אלא הוכנסו אח"כ, כדי להקל על הלומד. ובירושלמי יבמות פ"ה נעתקה כל הסוגיא ממסכת שבת יחד עם הפיסקא, כרגיל בירושלמי. וכן בהמשך הירושלמי להלן שם המשא והמתן הוא על ציצין של המילה, עיי"ש. ומתוך לשון התוספתא מוכח שמדברים במוהל שהוא חייב מיתה על שחילל את השבת שלא במקום מצוה, כמסקנת הבבלי, וכפי שמוכח גם מן הירושלמי. ומדברים שמל סמוך לחשיכה שלא היה שהות לגמור את המילה ביום, וכמו שהסיקו בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ורב פפא בבבלי קל"ג ב' פירש, כנראה, שאין זו הברייתא שלפנינו, תדע לך שהוא כן, שהרי כאן מדברים בחיוב מיתה, ובבבלי החיוב הוא כרת, כלומר, מחמת שלא מל. 8 ולפי הפירוש שלפנינו בירושלמי הכוונה שחייב חטאת, מחמת שחילל את השבת. ולכאורה יש לשאול, למה חייב מיתה, והרי לא תיקן כלום, כשלא הילקט את הציצין המעכבין את המילה, ובפרט לשיטת הבבלי בדברי ר' יהודה שמקלקל בחבורה פטור, אפילו אם צריך לדם בשביל כלבו, ואין מלאכת חבורה במילה אלא משום תיקון גברא (עיין בבלי ק"ו א'), והרי כאן לא גמר את המילה, והוא מקלקל, ולמה חייב מיתה. ובמאירי קל"ג ב': ומתורת מקלקל אי אתה פוטרו, שהרי מ"מ מתקן הוא במה שעשה. ורבינו מפרש שם את שיטת הבבלי שמעמיד את הברייתא במל בשבת סמוך לחשיכה, והזהירו את המוהל שלא יספיק לגמור את המילה בשבת, ונמצא מחלל את השבת ללא צורך. וסובר הרב המאירי שאין כאן מקלקל, שהרי עשה כאן תיקון שלא יצטרכו אח"כ לחתוך את המילה אלא להסיר את הציצין. וגדולה מזו כתב במגן אבות להגר"מ בנעט בפירושו לסוגיית חולין י"ד א' (ד' פיעטרקוב תרס"ד, 23 ע"ב) על דברי הר"ן שם (שסובר שתחילת שחיטה הוא מקלקל): וקשה לי הא גם סוף שחיטה בלי תחילה לא הוי מהני, א"כ הסוף מתקן התחלה, והדר חייב גם על ההתחלה, 9 ועיין מ"ש הגרע"א בדרוש וחידוש מערכה ג', והגר"י כהנא שפירא בספרו נאות יעקב סי' א' בעניין שיטת הר"מ והר"ן. ועיין מ"ש ידידי הגרא"א פרייס בפירושו לס' חסידים ח"ב, עמ' כ"ז ואילך, עמ' פ"ד ואילך. ובשחיטה אם יפסיק בתחילה כדי שהייה, הוא מקלקל גמור, אבל כאן הרי מחוייב למרוק אחר השבת, ויש כאן תיקון גמור. 10 ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קצ"ז, אות כ"ז ואות כ"ח. ועיין בחידושים המיוחסים להר"ן שפירש את הסוגייא אחרת. ומדבריו נראה שאם מל ביום ופרע בלילה הוא תיקון גמור. וכן מסתבר אפילו לשיטת הסוברים שאם מל בלילה, אפילו לאחר זמנו, צריך הטפת דם ברית (שו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' כהנא סי' ע"ר, הגה"מ פ"א מה' מילה אות ה'. ועיין בב"י, בברכי יוסף ובשיורי ברכה יו"ד ריש סי' רס"ב), מ"מ יש כאן תיקון (אם מל ביום ופרע בלילה) שיצא מידי כרת, אעפ"י שלא קיים מצות מילה כדינה. ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ"ג. אבל בשאגת אריה סי' נ"ט נקט כדבר פשוט שאם לא פרע את המילה אינו אלא מקלקל ופטור. 11 בהגהות יפה עינים לבבלי קל"ג ב' הביא בשם השאגת אריה סי' נ"ט שאסור לשני לגמור את המילה בשבת, וסתר את דבריו מן הירושלמי הו"ל. ברם בעל שאגת אריה לא אמר מעולם את הדברים הללו, והרב לא אסר אלא ששנים לא יתנו מתחילה שאחד ימול והשני יפרע בשבת, מפני שאם הראשון עשה את הכל בבת אחת אין כאן אלא מלאכה אחת (שהרי מותר לו להסיר אף את הציצין שאין מעכבין את המילה כל זמן שלא פירש ממלאכתו) וחילול שבת אחד, אבל כשהשני יגמור אחרי שהפסיק הראשון, נמצא עושה מלאכה שלא לצורך, ומפורש הסיק בסוף התשובה שאם אירע והראשון סילק את ידיו מותר לגמור בשבת בין לו בין לאחר, ואין שום סתירה לדבריו מן הירושלמי. ועיין בישועות יעקב או"ח סי' של"א, אות א' שחלק על השאגת ארי' להלכה ולא למעשה, עיי"ש. ועיין בכללי המילה לר' יעקב הגוזר, עמ' 48, ומדבריו משמע כפסקו של בעל השאגת אריה.

38. וכורך עליה חוטי צמר וחוטי פשתן. במשנתנו פי"ט מ"ב: ונותנין עליה איספלנית וכו' כורך עליה סמרטוט. ומשלימה התוספתא שמותר לתת עליה חוטי צמר לחוד וחוטי פשתן לחוד, אעפ"י שהם מוקפים אחד לשני, מפני שבכגון דא אין באיספלנית משום כלאים, כמפורש בתוספתא כלאים פ"ה הכ"ה, עיין מ"ש להלן בסמוך.

49. ובלבד שלא יקשור. כבר הבאנו לעיל ח"ב, עמ' 663, את שיטת הירושלמי בסוף כלאים שלא התירו אלא איספלנית של פשתן על מכה אחת, ואיספלנית של צמר על מכה הסמוכה, אבל אסור לקשור פשתן וצמר ולהניחן על מכה אחת, עיי"ש. וכן דרך המשנה להכניס אף את עניין כלאים בשבת במקום שמדברים על חוטים וחבלים, עיין במשנתנו פ"ה סמ"ג ולעיל פ"ד, שו' 11, ד"ה ובלבד שלא יכרוך.

5ומזלף עליה את החמין. כ"ה ("עליה") בכל הנוסחאות, כלומר על המילה, ושנה תנא זה במשנתנו: ומרחיצין את המילה וכו', עיין בירושלמי פי"ט ה"ג, י"ז ע"א, פ"ט ה"ג, י"ב ע"א, ב"ר פ"פ, ט', עמ' 962, בבלי קל"ד ב', ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 54 ואילך. ועיין מ"ש להלן.

69-10. ולא עוד אלא שאדם מזלף את החמין על גבי מכתו. כלומר, לאו דווקא קטן שהוא עדיין חלש, והמכה היא במקום מסוכן, אלא כל אדם מותר לו לזלף חמין על גבי מכתו. ובירושלמי ובב"ר הנ"ל: ולא עוד אלא שמזלפין חמים (בירושלמי פי"ט: מים, וצ"ל: [ח]מים) על גבי מכח בשבת וכו'. והוכיחו מכאן שמרחיצין בחמין את כל גוף הקטן בשבת, שאם לא כן מה בין קטן לגדול, ולמה חולקים החכמים על ר"א בן עזריה, עיין בבבלי קל"ד ב' וברש"י שם. ובב"ר, עמ' 963, דחה את הראייה: שנייה היא מכת קטן ממכת גדול. ופירש לנכון הר"ח אלבק שם (עמ' 962) שהכוונה היא שמכת קטן מעלה ארוכה מהר ("סליק ביה בישרא הייא"), מה שאין כן מכת גדול (עיין בבבלי שם קל"ד ב'), וצריך להשמיענו שאף על מכת קטן נותנין חמין.

710. שכל זמן שעוסק במילה וכו'. בד ובכי"ע: כל זמן וכו'. ובכי"ל: וכל זמן וכו'. ובירושלמי (ספי"ט, י"ז ע"ב; יבמות פ"ח סה"א, ט' ע"א): תני כל שעה שעוסק במילה וכו'. ובבבלי קל"ג ב': דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה וכו'.

811. פרש אין חוזר אלא על ציצין המעכבין וכו'. כלומר, על הציצין החופין את רוב העטרה. ובירושלמי הנ"ל, וכן בפסחים פ"ו, סה"ז, ל"ג ע"ד, ובסוכה ספ"ג, נ"ד ע"א, אמרו שר' יוסי חולק וסובר שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה, אפילו אם כבר פירש. ועיין גם בבבלי קל"ג ב'. ובעיטור ה' מילה ח"ב, הוצ' רמא"י, נ' ע"ב, פסק כר' יוסי. ועיין בטיו"ד סי' רס"ו ובשאגת אריה סי' נ' וסי' נ"א.