תוספתא כפשוטה על שבת טו:ה

112. בן שבעה דוחין עליו את השבת וכו'. בבלי קל"ה א'. ובמדרש במ"ר פ"ד, ג', תנחומא במדבר הוצ' בובר סי' כ"א: 12 ועיין בתנחומא שנדפס מכבר, בהוס' מנטובה סי' י"ח. ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה מחללין עליו את השבת, וחותכין את טיבורו וכו'. ופירושו שמחללין עליו את השבת בכלל כדי להצילו, ואף דוחין עליו את השבת כדי למולו, וכפי שסיימו במדרשות שם: ולמה מחללין את השבת על הנולד בן ז' מפני שהוא של חיים. ועיין מ"ש להלן, שו' 19, ד"ה נמצאנו, בעניין החיות של הנולדים לשבעה או לשמונה.

212-13. ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ושאלו בבבלי (קל"ו א') למה אין דוחין עליו את השבת, וימולו אותו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, ואם לאו מחתך בבשר הוא, ותירצו שאין מחללין עליו את השבת במכשירי מילה, לעשות פחמים וברזל, ואליבא דר' אליעזר, שמכשירי מילה דוחין את השבת בבן קיימא וודאי. ומוכח שפירשו בבבלי שאין דוחין עליו את השבת לעניין מילה, ולא נתברר מה דינו לעניין הצלה. ובה"ג ה' מילה, ד"ו כ"ג סע"ב-רע"ג: ולעניין אחולי שבתא מספק מחלינן, דקאמרינן כל ספק נפשות להקל (ועיין גם בד"ב שם, עמ' 103). ברם מתוך דברי הבה"ג שם משמע שבספק בן שמונה ספק בן תשע עסיקינן, ואותו מוהלין מספק ממא נפשך הנ"ל, ומחללין עליו את השבת. ובה"ג ה' יוה"כ, ד"ו ל"א ע"א (ד"ב, עמ' 155): ולא מיבעיא חולה אפילו אשה עוברה, וידעינן דאי לא אכלא מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה (ועיין גם במחז"ו, עמ' 377). ועיין בתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה, ד"ו ט' ע"א, שהסיק מדבריו: הילכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום, שאין לו חיות כלל, מחללין, כדעת בעל הלכות. וכוונתו שהרי בתלמוד לא חילקו בין מעוברת למעוברת, ואפילו בתחילת הריונה מחללין משום העובר. וכל זה הוא בסתם מעוברת שיש להניח שולדה יתקיים וישמור אח"כ שבתות הרבה (כמפורש בתוה"א לעיל שם, ובחידושיו לנדה מ"ד ב'), וכן בסתם ולד שהוא ספק בן תשע ספק בן שמונה, 13 ומה שאמרו בבבלי קנ"א ב': תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו מחללין עליו את השבת וכו', כבר העירו הראשונים שאין כאן אלא מליצה בעלמא, והוא הדין עובר שכלו לו חדשיו, או ספק כלו לו חדשיו. אבל בספק בן שבע ספק בן שמונה אין מחללין. 14 בס' והזהיר ויקהל, קכ"ח סע"א: מעוברת שמונה ולד שלה מת תחילה, ואין מחללין עליו את השבת. ולכאורה הדברים תמוהים, שאפילו אם היא תמות תחילה ואח"כ ימות הולד, אין מחללין עליו את השבת. וכנראה ש"תחילה" לאו דווקא, והכוונה שהולד שלה כמת, ואין מחללין עליו את השבת. וכן משמע מסיום דבריו: וכן מעוברת סתם שאין ידוע אם בן שמונה אם בן תשעה, שכל ספק נפשות להקל. ומכאן שפירש את הבבלי בערכין ז' ב' דווקא בספק בן שמונה ספק בן תשעה, אבל אם הוא ספק בן שמונה ספק בן שבעה אין מחללין. ועיין מה שהאריך בזה בהעמק שאלה לשאילתות וזאת הברכה סי' קס"ז, ד' ירושלים ש"ו ע"ד ואילך, ועיין ברי"ץ גיאת ה' יוה"כ, עמ' נ"ו, ובהערה צ"ב שם, בתוה"א להרמב"ן הנ"ל, ברשב"א ובריטב"א נדה מ"ד ב', ברא"ש יומא פ"ח סי' י"ג ובר"ן יומא שם. ובמדרשות הנ"ל: ספק בן שמונה ספק בן שבעה אין מחללין עליו את השבת ואין חותכין את טבורו וכו'. הרי לך מפורש שעל ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין את השבת אפילו להצילו. וכן פסק בשו"ע או"ח סי' ש"ל ס"ק ז', ועיין במ"א שם אות ט"ז. 15 אבל במאירי קל"ה א' ד"ה ומ"מ מילת הגר, כתב: ספק בן שבעה, ספק בן שמונה וכו', או שנולד בשמיני בודאי, ושערו וצפורניו שלימים וכו', בשאר דברים לדברי הכל מחללים עליו את השבת. ומכאן שבספק בן שבעה ספק בן שמונה אפילו אין סימניו ניכרים מחללין עליו את השבת, כדי להחיותו ולפ"ז הברייתא שלנו פירושה שספק בן ז' ספק בן ח' אין דוחין עליו את השבת לא לעניין מילה ולא לעניין הצלה. והר"ה והרי"ף פסקו שאפילו ספק בן ה' ספק בן ט' אין מלין אותו מספק, והממה נפשך של הבבלי הוא דיחוי בעלמא. ועיין בחי' הרמב"ן בסוגיין קל"ה ב' ד"ה ולעניין שבאר את דבריהם, והביא גם מן הירושלמי יבמות פי"א ה"ז, י"ב רע"ב, שאפילו בספק בן תשעה ספק בן שמונה אמרו: מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך. 16 ולשיטת הבבלי צריך לפרש שאנו חוששים גם בבן שמונה משום חבורה כל זמן שהוא חי, עיי"ש קל"ו א', ובתוספ' רי"ד שם. ולפי דבריהם "אין לך נימול בשבת אלא דקים לן ביה שכלו חדשיו". והוסיף הרמב"ן: ולא כן דעת הגאונים ז"ל והמחברים. וכבר ראינו לעיל שדעת הבה"ג היא שבספק בן ח' ספק בן ט' מלין אותו ממה נפשך. ועיין בראב"ן סי' ש"ע, ד' פראג ס"ו סע"ד. וברשב"א יבמות פ' סע"א: והאי דקתני בתוספתא דשבת פרק במה בהמה 17 וכ"ה להלן ביבמות שם פ' ב', וצ"ל: פרק אין עוקרין בהמה, כמו שהוא ברשב"א כאן קל"ה סע"ב. ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו את השבת, ההיא בשלא גמרו סימניו היא, דכיון דלא נגמרו סימניו, והוא מסופק בבן שמנה, סימניו מוכיחין שלא כלו לו חדשיו, אבל גמרו סימניו, כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן, וזה מסופק שמא בן שבעה הוא, בבן קיימא מחזקינן ליה לכ"ע, חוץ מרשב"ג וכו'.

313. בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. ירושלמי יבמות פי"א ה"ז, י"ב סע"א, בבלי הנ"ל, שם יבמות פ' א', ב"ב כ' א', מדרשות הנ"ל.

414. שוחה עליו ומניקתו. בבבלי הנ"ל נוסף: מפני הסכנה. ופירש"י: מפני שחלב הרבה בדדיה, ומביאה לידי חולי, ועיין בתוספ' שם ד"ה מפני. וברש"י יבמות פירש: מפני סכנת שניהם הבן והאם. ובירושלמי ובמדרשות הנ"ל ליתא מפני הסכנה. ובבבא זו נגמרת הברייתא בבבלי כאן קל"ה א'. ובר"ח שם: צריך לכתוב תשלום הברייתא כמות שהיא בתוספתא. ובשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' ח': והכי איתא בתו' שבת פי"ו 18 והתשובה היא להרשב"א, ולפניו הרי היתה חלוקת הפרקים כמו בד ובכי"ל, עיין מ"ש לעיל פ"ז, הע' 57. אבל לפני הרמב"ן היתה חלוקת הפרקים כלפנינו וככי"ע, עיין לעיל פ"ח, הע' 96. וכו' דתניא התם בן ח' (ימי') הרי הוא כאבן, אין מטמא לא בזיבה ולא בצרעת וכו'.