תוספתא כפשוטה על שבת טו:ו
תוספתא כפשוטה על שבת · Tosefta Kifshutah on Shabbat 15:6
Open in the reader →114-15. אין גורר טומאה מן המת לא באדם ולא בכלים. וכ"ה ("אין גורר") בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: גורר וכו'. וכן בתוספתא אהלות פ"א ה"ד (בד ובכי"ו. ואצל צוקרמ' נשמט בטה"ד): הגוי והבהמה ובן שמנה וכו' הנוגעין במת כלים הנוגעין בהן טהור. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 96. ועיי"ש בתוספתא פי"ד ה"ו ובבבלי ב"ב כ' א'. והברייתא כאן מסודרת ע"פ משנת נדה פ"ה מ"ג: תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת וזוקק ליבום וכו'. ועיין בבבלי שם מ"ד א' ואילך.
216. ואין פוטר מן הייבום וכו'. ודווקא בבן שמונה ושלא נגמרו סימניו. עיין בבלי קל"ו א' ויבמות ל"ו ב' ומ"ש להלן, שו' 19. ועיין בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ל"ה, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 155, ובהערות שם.
3ואינו מאכיל בתרומה. כלומר, אם אמו היתה בת ישראל נשואה לכהן ומת בעלה, אין בנה בן שמונה מאכיל אותה בתרומה, אעפ"י שהוא עדיין חי.
4ואין פוסל בתרומה. כ"ה בד. וכן בכי"ע: ואינו פוסל בתרומה. וכן בכי"ל ובשו"ת המיוחסות להרמב"ן הנ"ל: ואין פוסל מן התרומה. ובכי"ו בטעות: פוסל את התרומה. ופירושו שאם היתה בת כהן נשואה לישראל ומת בעלה חוזרת לבית אביה, אעפ"י שבנה בן ח' חי.
517. ואינו נוחל ואינו מנחיל. כלומר, אינו נוחל בנכסי האם כדי להנחיל לאחיו מן האב, עיין בבלי נדה מ"ד סע"א. ובר"מ ספ"א מה' נחלות: מת הבן אפילו היה קטן בן יומו, ולא כלו לו חדשיו, הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו. 19 ועיין ספרי שופטים פי' קפ"ח, עמ' 227. ועיין מ"ש להלן, עמ' 1337. ועיין בהשגות שם. וכבר השיג עליו הרמב"ן בחידושיו לב"ב קמ"ב א' ד"ה ומצאתי מן התוספתא כאן, ועיי"ש מה שהביא מירושלמי יבמות פ"ד ה"א, ה' ע"ג. ועיין גם בנימוקי יוסף ב"ב פ"ט סי' תתפ"ו.
6פרש ממנו אבר הרי הוא כאבר מן החי וכו'. כלומר, ובשר הפורש מן האבר טהור. ועיין במשנת עדיות פ"ו מ"ב ומ"ג. ואם אין עליו בשר כראוי יש הבדל בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לשיטת כמה מן הראשונים, עיין בסדרי טהרות לאדמו"ר מראדזין אהלות, ס' ע"א.
718. אינו לא כחי ולא כמת. כלומר, לעניין שבת, יבום ותרומה וכו' אינו כחי, ולעניין טומאה אינו כמת. ובספרי חקת פי' קכ"ה: לכל נפש אדם להביא את בן שמונה. ופירש בתשב"ץ ח"ג סוף סי' רמ"ב שבבן שמונה מת עסיקינן "ואיצטריך לרבויי משום דכשנולד חי אינו מקבל טומאה כלל כאדם אלא כאבן כדאיתה בפ' לא יחפור (כ' א'), משום הכי איצטריך לרבויי שאם נולד מת דינו כאדם לטמא אחרים". והוא הדין אם נולד חי ומת אח"כ, כמפורש בסיפא כאן.