תוספתא כפשוטה על שבת טו:ז

119. אי זהו בן שמונה כל שלא יצאו לו חדשיו. וכ"ה ("שלא יצאו") בכי"ע ובכי"ל. וכן בר"ח קל"ו סע"א: דתני בהדיא במתניתא דבי ר' חייא ודבי ר' אושעיא איזה בן ח' כל שלא יצאו לו חדשיו וכו'. וכן בראבי"ה ח"א סי' רפ"ו, עמ' 356: ותניא בתוספתא איזהו בן שמנה כל שלא יצאו לו חדשיו וכו'. וכ"ה ("שלא יצאו") ברשב"א יבמות פ' ב', בשו"ת הריב"ש סי' תמ"ו 20 ועיי"ש סי' תמ"ז ובתשב"ץ ח"ג סי' רפ"ה. ועיין רשב"א, ריטב"א ומאירי נדה ל"ח ב'. וברשב"ש סי' תקי"ג, ק"א ע"ב. והריב"ש הנ"ל דייק מלשון התוספתא "שלא יצאו" שאנו זקוקים לתשעה חדשים שלמים, וסוברת הברייתא שהיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים. אבל בד כאן: שלא כלו לו חדשיו וכו'. וכ"ה בבבלי יבמות פ' רע"ב, וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספות יבמות פ' א' ד"ה והא, בתוספות הרא"ש שם ד"ה ובן ובאגודה שם סי' פ"ח, פ"ו ע"ד. ואף הריב"ש חזר בו והסיק שם שאין הבדל בין הלשונות. ולפי פשוטו פירושו שכל וולד שנולד לפני הזמן הראוי לו מתחילת יצירתו הרי הוא נפל, אבל אם נוצר לשבעה ונולד לשמנה אינו נפל (עיין להלן) ואינו נקרא בן שמנה. 21 והתנא שלנו לא נכנס כלל לשאלת גמר הסימנים, ואם נגמרו סימניו אף הת"ק יכול להודות שיש כאן הוכחה שנולד לחדשיו הראויים לו מתחילת ברייתו, אלא שנשתהה במעי אמו. וכן פירש הרמב"ן בחידושיו לשבת קל"ה ב'. אבל לבסוף חזר בו ופירש כשאר הראשונים שהבאנו להלן בפנים, שהת"ק חולק, כפי שמוכח מסוגיית הבבלי ביבמות פ' ב'. ורוב הראשונים סוברים שיש לפנינו בברייתא זו ג' מחלוקות, והת"ק סבר שאם הוא וודאי בן שמונה אינו חי, אפילו אם גמרו סימניו, ואפילו שהה ל' יום. עיין בראשונים הנ"ל, ובתוספות כאן קל"ו א' ד"ה מימהל ויבמות פ' ב' ד"ה כיון, נדה מ"ד ב' ד"ה הא, רמב"ן ורשב"א שבת קל"ה ב' ד"ה הא דאמר רשב"ג, ריטב"א יבמות פ' ב' ד"ה מ"מ, 22 ועיין גם במיוחס להריטב"א ובחי' המיוחסים להר"ן כאן קל"ה ב', אלא שלא הזכירו את התוספתא. תוספ' הרא"ש נדה מ"ד ב', תשב"ץ ח"ג סי' רמ"ב, נ' ע"ד. ועיין היטב בבאור הגר"א או"ח ריש סי' של"א. נמצאנו למדים שלת"ק אין הנולד לשמונה חי בשום פנים, ואפילו נוצר לשבעה ונשתהה. 23 עיין לעיל הע' 21. והראשונים נדחקו לפרש כן, מפני שאמרו בבבלי יבמות פ' ב': אמרינן האי בד ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהי וכו', כמאן כרבי דאמר משתהא, כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי, כרבים עבד. ומוכח מכאן שהת"ק סובר שאפילו אם הוא משתהה הוא מת, או שלעולם אינו משתהה, ובין כך ובין כך כל בן שמונה הוא נפל. ודעה זו גם בב"ר פי"ד, ב' ופ"כ, ו', לפי גירסת הוצ' תיאודור, עמ' 127, ועמ' 189. אבל לשיטת רבי ורשב"ג להלן יתכן שנולד לשמנה חי אם גמרו סימניו, וכן סובר ר' אבהו בבבלי יבמות פ' א' 24 והכריעו רוב הראשונים שהפירוש הנכון בדברי ר' אבהו הוא כפירוש הר"ח, הר"א אב"ד ועוד שלר' אבהו אינו נפל אלא שאינו נעשה גדול עד כ' שנה אפילו הביא ב' שערות. שבן שמונה חי לפעמים אם גמרו סימניו, מפני שאנו תולים שנוצר להוולד לשבעה, ואישתהויי הוא דאישתהי. והוא מתאים לשיטת רב הונא בירושלמי יבמות פ"ד ה"ב, ה' ע"ד. ואף מדברי ר' אבהו עצמו בירושלמי, בב"ר הנ"ל ובמקבילות מוכח שבן שמונה חי לפעמים, אלא שאין הדבר מצוי, עיין מ"ש בספרי ההיליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 77, ובהערה 244 שם.

220. ר' אומ' סימניו וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל, וכן מעתיקים הראשונים הנ"ל בשם התוספתא, וכ"ה בבבלי יבמות פ' ב' הנ"ל. אבל בכי"ע: ר' יוסי אומ' וכו'. וכן היה בבבלי לפני הרמב"ן יבמות פ' ב' 25 ושם אין ט"ס, שהרי הוא חוזר על גירסא זו כמה פעמים. ובמיוחס להריטב"א ובמיוחס להר"ן כאן קל"ה ב'. ועיין מ"ש להלן.

3צפרניו ושערו שלא גמרו. וכ"ה בר"ח, בראבי"ה ובחי' הרשב"א יבמות הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל, במדרש במ"ר פ"ד, ג', ובתנחומא הוצ' בובר במדבר סי' כ"א, ובילקוט שם רמז תרצ"ב. אבל בהוס' מנטובה בתנחומא במדבר סי' י"ח: כל שאין שערו וצפרניו ושפתיו נגמרין. ועיין תשב"ץ ח"ג סי' רמ"ב, נ' ע"ד.

420-21. כדרך שבן שמונה באדם נפל וכו'. וכ"ה בראשונים הנ"ל. אבל בברייתא שבבבלי ובמדרשות הנ"ל חסר כ"ז.

521. כך בן שמנה בבהמה גסה וכו'. כלומר, בבהמה גסה טהורה, עיין להלן בכורות פ"א ה"י ובבבלי שם ח' א'. ועיין בבלי נדה כ"ד ב', ירושלמי שם פ"א ה"ד, מ"ט ע"ב, יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"א, וב"ר פ"כ, ו', עמ' 190.

621-22. רבן שמעון בן גמליאל אומ' כל ששהה שלשים יום וכו'. וכ"ה בירושלמי יבמות פי"א ה"ז, י"ב ע"ב ("כל המתקיים באדם שלשים יום"), בבלי כאן קל"ה ב', יבמות ל"ו ב', פ' ב', נדה מ"ד ב'. ועיין מ"ש להלן סד"ה שנא' ופדוייו בשם המדרשות. ובירושלמי הנ"ל מסיים: אמר ר' בא מה פליגין בשלא נולד לחדשיו, אבל אם נולד לחדשיו אף רשב"ג מודה. ועיין תוספתא פרה ספ"א ובבלי כאן קל"ו א', וחילופי מנהגים בין אנשי מזרח ובני א"י סי' כ"ג. ועיין בראשונים שצוינו לעיל, שו' 19, וסיכום השיטות בבאור הגר"א לאו"ח ריש סי' של"א.

722-23. שנאמ' ופדוייו מבן חדש תפדה וכו'. כ"ז חסר בברייתות שבבבלי הנ"ל, חוץ מבבלי כאן קל"ה ב'. וכן משמע מן המדרשות לבמדבר הנ"ל שמסדר המדרש הוסיף את הראיה מן הפסוק מדעתו. אבל הוא ישנו גם בירושלמי הנ"ל. והוכיחו בתוספות ובתוספות הרא"ש יבמות פ' ב' ד"ה כיון, ובה' שמחות למהר"מ ב"ב סי' צ"ו, נ"א ע"ב, ובריב"ש סי' תמ"ז וברשב"ש סי' תקי"ג ועוד כמה מן הראשונים הנ"ל שרשב"ג חולק גם בסתם וולדות, ומצריך בהם ל' יום כדי להוציאם מספק נפל, שהרי הביא ראיה מן הפסוק המדבר בסתם וולדות. ומכיון שדבריו כאן נסמכו לבן שמונה, הרי גם בו מועילים קיום של ל' יום להוציאו מידי נפל, וכפי שמשמע מלשונו "כל ששהא וכו' ". ורשב"ג בתרתי פליג על הת"ק, וכן מוכח מסוגיית הבבלי ביבמות שם, ועיין במאירי שם, עמ' 294 ואילך. ובמדרש במ"ר הנ"ל: רשב"ג אומר כל שאינו חי ל' יום לא כלו חדשיו, אבל נפל הוא, למה? סמכה דעתו של רשב"ג לדבר תורה שלא צוה המקום למנות הבכורים כדי לפדותן אלא אחר ל' יום וכו'. וכן בתנחומא הנ"ל: רשב"ג אומר כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו, אלא נפל וכו' (כבמ"ר הנ"ל). ומלשון זו משמע שרשב"ג חולק לחומרא, ואפילו גמרו סימניו הוא בספק נפל. ועיין בטאה"ע סי' קנ"ו ובב"י שם.