תוספתא כפשוטה על שבת טז:יג

130. קורע אדן את העור וכו'. להלן ביצה פ"ג, שו' 48–49, עיין מש"ש. ועל הכתיב אדן, עיין לעיל ח"א, ריש עמ' 1. ובמשנתנו פכ"ב מ"ג: שובר אדם את החבית לאכול הימנו גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ופירש"י: דאין במקלקל [לשם אכילת שבת] שום איסור, ועיין בר"ן. ובבבלי ביצה ל"ג ב' העמידוה במוסתקי, ופירש בערוך: חבית רעועה שחלקיה מדובקים, והוי כנשברה מערב יו"ט . אבל מן הירושלמי עירובין פ"ג ה"ג, כ"א ע"א ועוד, מוכח שפירשוה אפילו בחבית בריאה. 32 כמו שהעירו בתוספות עירובין ל"ד ב' ד"ה ואמאי, וכאן קמ"ו א' סד"ה שובר. ובאו"ז ח"ב ח' שבת סי' ע"ח, אות י"ב, י"ח ע"א, תירץ שלא העמידוה בבבלי אלא לשיטת ר' אליעזר, אבל לרבנן באמת אין צורך בכך. אבל מדברי התוספות הנ"ל משמע שהם סוברים שהבבלי חולק על הירושלמי (לפי פירושם בבבלי). ועיין גם ברשב"א כאן קמ"ו א'. וכן השמיטו הרי"ף והר"מ (פכ"ג מה' שבת ה"ב) את האוקימתא של הבבלי, וסוברים, כנראה, שאינה אלא אליבא דר' אליעזר. ועיין במרכבת המשנה פי"א מה' שבת ה"ז, בראשון לציון לביצה ל"ג ב' ועוד.

231. לעשות זינוק. כלומר, לעשות את החור בצורה כזאת שיהא היין מזנק מתוכו. עיין בבלי קמ"ו ב', ובאוה"ג שם, סוף עמ' 151 ואילך, ובס' יריאים השלם רע"ד, קל"ט רע"ב, ועיין בטוב"י או"ח סי' שי"ד סד"ה ואפי' נקב, ובעבוה"ק להרשב"א בית מועד ש"ב סוף סי' ז', מ"ב ע"א. וכבר העיר בח"ד בביצה שם שמתוך דברי הרשב"א מוכח שפסק כן גם לעניין שבת, עיי"ש.

331-32. אין פותחין לפסין סתומות וכו'. להלן ביצה פ"ג, שו' 50, הנ"ל. ובבבלי שם ל"ב א': ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב. רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות. מאי חרניות ? אמר רב יהודה ערניות. מאי ערניות אמר אביי צעי חקלייתא. ופירש הר"ח: קדירות של בני כפרים. וברש"י שם: אלפסין חרניות מפרש לקמן קערות של בני עיירות. ובירושלמי שם פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג: תני לפסים סתומות עשאן מערב יום טוב לא יפתחם ביום טוב, מפני שהוא מכשיר כלי ביום טוב, ורשב"ג מתיר. 33 שתי המלים האחרונות נשמטו בהוצאות שלפנינו בירושלמי, אבל הן ישנן בר"ח ביצה ל"ב א', ובעיטור ה' יו"ט, עיין באהצו"י שם, עמ' 35. וכן הגיהו המפרשים שם, כפי שיוצא ברור מהמשך הירושלמי. תמן תנינן (עדיות פ"ב מ"ה) על לפסין ארניות שהן טהורות וכו'. וכן הביאו משנה זו בבבלי לעיל שם. וכבר הוכיח בר"ח הנ"ל מן הירושלמי ומן התוספתא שהן הן אלפסין עירניות הן הן אלפסין סתומות. והוכיח הראב"ד (במשנת עדיות פ"ב מ"ה) מן המדרש 34 ב"ר ספ"א, עמ' 14 ; ירושלמי חגיגה פ"ב סה"א, ע"ז ע"ד. שהאלפס הסתומה היתה נעשית ביחד עם כיסויה בבת אחת. ובפיה"מ להר"מ (עדיות שם) באר שהיו עושין אותן חלולות בלא שום פתח, וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשנים. ובבית הבחירה למאירי ביצה, עמ' 193: שמתחלתן עשויין לכך, ר"ל שעושין שריטה עמוקה במקום שראוי לחלקן, כדי שיהא חלוקן נעשה לשעתו, וכשנצרפו מחלקן. ועיין תאור הכלי אצל ר"י בראנד כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' י"ח ואילך. וממקום הברייתא כאן משמע שאף בשבת מתיר רשב"ג להלן. וכן הביא במגן אברהם או"ח סי' שי"ד, אות י"ד, לעניין שבת. אבל אפשר שיש כאן אשגרה מביצה, כדרך התוספתא. והראשונים הביאוה מתוספתא ביצה, ואף הרמב"ן שבת פ"ד ב' הביאה מתוספתא ביצה, וכן משמע מלשון הירושלמי והבבלי הנ"ל שביו"ט עסיקינן. ברם אם יש כאן מתקן מנא, מה לי יום טוב, מה לי שבת. ועיין מ"ש בביצה שם במקומו.

432. רבן שמעון בן גמליאל מתיר. עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה וממקום.