תוספתא כפשוטה על שבת יז:יב

124-25. אין מחשיכין על התחום להביא את הבהמה וכו'. וכ"ה ("אין מחשיכין") בד ובכי"ע. וכן מעידים בתוספות קנ"א א' ד"ה אין: ובתוספתא גרס אין מחשיכין. וכ"ה בבבלי קנ"א א' בכל הנוסחאות שלנו, וכן מעתיק בראבי"ה ח"א סי' ש"ס, עמ' 383. אבל כנראה שבכי"ל כאן מחשיכין 16 אלא שבכי"ל נשמטה גם הבבא שלפניה (עיין בשנו"ס), וממילא אין כאן וודאי שחסרה שם המלה "אין". אבל מסתבר שיש שם השמטה ע"י הדומות מ"לערב" עד "לערב", והמלה "איך לא גרסו שם. על התחום וכו'. וכן היה בתוספתא לפני הרשב"א קנ"א א', ובמ"מ פכ"ד מה' שבת ה"ב. וכן גרסו כמה מן הקדמונים 17 בה"ג ה' שבת פכ"ג, ד"ו כ' ע"ב, ד"ב, עמ' 116, הר"ח, הרי"ף כת"י (לפי דק"ס, עמ' 364, הע' ו'. וכן מובא הרי"ף במגיד משנה שהבאנו בפנים, ברא"ש ובר"ן במקומו), שכל טוב בשלח, סוף עמ' 214, ס' העתים, סוף עמ' 294, בתוספ' רי"ד במקומו, בס' הרוקח סי' קל"ג, בחי' המיוחסים להר"ן קנ"א א' סד"ה מותר ועוד. גם בבבלי הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפכ"ד מה' שבת ה"ג. ובתוספות קנ"א א' ד"ה אין, ברשב"א ובמאירי שם הביאו בשם הבבלי את שתי הגירסאות. נמצאנו למדים שהגירסא "אין מחשיכין" בתוספתא מקויימת ע"י שלש נוסחאות ועדות בעלי התוספות. והגירסא "מחשיכין" אינה אלא בכי"ל (ואף שם אינה ודאית גמורה) ומקויימת ע"י עדות הרשב"א. 18 הרב המגיד העתיק כנראה מן הרשב"א כרגיל אצלו. ולפנינו, כנראה, הגירסא הנכונה, והתוספתא אוסרת להחשיך על התחום אפילו להביא בהמה שיכולה ללכת ברגליה (עיין לעיל ה"י שו' 21–22, סד"ה ולא על התחום), אבל בבבלי עיקר הגירסא מחשיכין, עיין בראשונים שצוינו בהע' 17.

225-26. אם היתה חוץ לתחום קורא לה והיא באה. לפי גירסת כי"ל והרשב"א ברישא "מחשיכין על התחום וכו' " הרי הסיפא דבוקה לרישא, וכ"ה בר"מ פכ"ד מה' שבת ה"ג: ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה אעפ"י שהיא חוץ לתחום, כפי שהעיר לנכון בתכ"מ. 19 אבל מה שכתב שם שלא מצא מי שהרגיש בזה, כבר הרגישו בה במעשה רוקח ובמרכבת המשנה במקומו, עיי"ש במרכבת המשנה דברים של טעם. וכן מפורש בתוספ' רי"ד: וכיון שהוא זכאי להביאה מחוץ לתחום באמירה, רשאי הוא להחשיך וכו'. ולפי הגירסא שלנו ברישא "אין מחשיכין", פירושו שאם נזדמן על התחום וראה את בהמתו מחוץ קורא לה וכו'. אבל מי שגרס גם בבבלי אין מחשיכין, ועליו לפרש, איפוא, את הרישא בבהמה שאינה יכולה ללכת בעצמה, צריך לפרש בדוחק שהסיפא הוא עניין לחוד. ובבבלי נ"ג ב': ואמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך תחום שלו. ועיי"ש ברש"י ובתוספ' ד"ה כגון. ועיין במאירי שם ובהגהות הגרא"מ הורוויץ בש"ס הוצ' ראם שפירשו שלא כרש"י ותוספות, ולשניהם מדברים בעומד בסוף התחום שלו, וכפשוטה של הברייתא. ובירושלמי כלאים פ"ח ה"ג, ל"א ע"ג: והתני שמואל היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו הרי זה פטור. ואין ספק שצדקו רוב המפרשים שפירשו שזו היא ההלכה שלנו. ופירוש הרש"ס שם (קל"ט ע"א) הוא דחוק מאד. ומתוך הלשון "וקרא לה וכו' פטור" מוכח שלכתחילה אסור לעשות כן. ושמא סבר שמואל שתחומין דאורייתא, ופסק אף בזה כר' יהודה, עיין ברא"ש עירובין פ"ד סי' ח'. 20 עיין היטב בחי' הרמב"ן שם. אבל בירושלמי שם בפ"א ה"א ובפ"ו ה"ב לא אמר שמואל שהלכה כדברי המיקל בעירובין אלא בעירובי חצרות ושיתופי מבואות, אבל לא בעירובי תחומין. ועיין בירושלמי כאן ספ"ב. ואם עמד בתוך התחום והוציא את הבהמה מתוך תחומה במשיכה לוקה, 21 שאם לא כן אין להבין את קושיית הירושלמי בכלאים שם. עיין ירושלמי עירובין פ"ג ה"ד, כ"א ע"א, פסחים פ"ו ה"ב, ל"ג ע"ב. ושמואל לא שנה במשנת פסחים פ"ו ה"א "והבאתו מחוץ לתחום", כשם שר' יוסי בר' חנינא לא שנה שם "חתיכת יבלתו", שהיא מדאורייתא לשיטתו, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 471.