תוספתא כפשוטה על שבת יז:יג

126-27. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה זה הכלל א' אבא שאול וכו'. במשנתנו פכ"ג מ"ג ואילך: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פרות בידו (לעיל סה"י). כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ובבבלי שם קנ"א א' מוכח שפירשו שדברי אבא שאול עונים על הרישא ועל הסיפא. ומסדר הברייתא כאן משמע שעיקר דברי אבא שאול עונים על הסיפא (עיין ברש"י קנ"א א' סד"ה לעולם אסיפא), ובמקום מצוה (ענייני הכלה והמת) מותר לומר לגוי לעשות למחר. ולפיכך מותר להחשיך עליו. ולשיטת הבבלי (ק"נ ב') במלאכה דאורייתא עסיקינן. ועיין לעיל, שו' 21–22, סד"ה ולא על התחום. והנה בתוספתא בכל הנוסחאות בא כלל אבא שאול באמצע, בין כלה ומת, וכן מעתיק בשם התוספתא בראבי"ה ח"א סי' שצ"א, עמ' 445. ובבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו גרסו בברייתא שלנו את כלל אבא שאול לפני כלה ומת, כגירסת המשנה הנ"ל. ובד' שונצינו שם (לפי דק"ס, עמ' 364, הערה ו') חסר לגמרי כלל אבא שאול, וכן לא העתיקו הר"ח, הרי"ף והרמב"ן בתוה"א סוף עניין ההספד ועוד, ושמא קיצרו. ועיין היטב בה"ג ד"ו, כ' ע"ב, ובד"ב, עמ' 116.

228. ואו' לו אם לא מצאת במקום פלני וכו'. כ"ה (("ואו' לו") בד, וכע"ז בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי קנ"א א' הנ"ל: ואומרים לו לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני וכו'. וכן בסמ"ג לאווין ס"ה, כ"ב ע"ד: ואמרינן בתוספתא שאומרים לו לך למקום פלוני, לא מצאת שם וכו', והעתיק את לשון הברייתא שבבבלי, וציין לה תוספתא, כרגיל אצל הראשונים. 22 עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ולפי גירסא זו ("ואומ' לו") אפשר לפרשה אפילו בישראל ואומרים אם לא מצאת במו"ש במקום פלוני וכו', כפירוש הרמב"ן בבבלי כאן במקומו. ובתשובת הר"א ממיץ בראבי"ה סי' שצ"א, ח"א, עמ' 428: ואומר אני מותר לומר לגוים להביאו (כלומר, בשבת), שאיסור אמירה לגוי אינו במקום כבוד המת. וראיה לדבר, דתניא בתוספתא דשבת, ומייתי לה בשבת פרק שואל, מחשיכין על התחום על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לגוי , פירוש בשבת [אם לא מצאת במקום פלוני וכו'], לא מצאת במנה הבא במאתים וכו'. 23 המו"ל שם השלים ע"פ התלמוד והמרדכי כאן פ"ג סי' שי"ג. אבל כדברי המרדכי כ"ה אף אצל רבינו יואל בשם הרא"מ, ואין להשלים יותר (עיין להלן שם, עמ' 442), ושניהם קיצרו את הברייתא שבבבלי, עיין מ"ש להלן בפנים. ונ"ל יותר שהרא"מ לא העתיק כאן מן התוספתא אלא הביא את הברייתא שבבבלי, אלא שציין למקורה בתוספתא, ואין לנו שום ראייה שהיתה לפניו הגירסא בתוספתא "ואומר לגוי". וכן להלן שם, עמ' 442 (בתשובת רבינו יואל): ומה שהבאת מפרק שואל אדם, מחשיכין על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לגוי אם לא מצאת במקום פלוני וכו', תמהני פה קדוש יאמר כך לדמותו לזה, התם אומר לגוי בשבת לך לאחר השבת למקום פלוני, דומיא דמחשיכין שהוא בשבת לעשות המעשה אחר השבת וכו'. ובתשובת הראבי"ה עצמו שם (עמ' 445): וההיא דפרק שואל, הכי גרסינן לה בתוספתא מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, כלל אמר אבא שאול וכו' ועל המת וכו' ואומר וכו', ואינו כותב בתוספתא אומר לגוי, וגם אינו בספרים מדוייקים (כלומר, של הבבלי), אלא שהוגה (כלומר, בבבלי), ואישראל קאי, ועל כורחין אומר לישראל להביא למחר, ואפילו גרסינן אומר לגוי, אומר אני דהכא פירושו אומר לגוי לך בשבת למקום פלוני והבא למחר, דאיסור תחומין דרבנן הותר לו שילך בשליחותו בשבת וכו'.

329-30. ובלבד שלא יאמר לו סכום ממכר. בכי"ע: ובלבד שלא יזכור לו וכו'. ובבבלי הנ"ל: ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. ופירש"י: מנה ומאתים. ולפי פירוש זה חולק ר"י בר' יהודה על הת"ק, וכן בתוה"א להרמב"ן סוף עניין ההוצאה: ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. והלכתא כתנא קמא. אבל בר"מ פכ"ד מה' שבת ה"ה: לא מצאת במנה הבא במאתים. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. הרי לך ברור שפירש שאין מחלוקת בין הת"ק ור"י בר' יהודה. ובמ"מ פירש שסכום מקח כוונתו סך ידוע שלא להוסיף עליו. וערבים עלינו דברי המאירי שכתב: סכום מקח, הבא לי תכריכין בכך וכך מדה, ובסך פלוני כל קנה וקנה, וכיוצא בזה. ובר"ח גורס: לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור הדמים. ר' יוסי בר' יהודה [אומר] ובלבד שלא יזכור לו סכום המקח. 24 ואם אין כאן ט"ס פירושו שלא יזכיר לו סכום הדמים שאין להוסיף עליהם, וסכום המקח פירושו שלא יאמר לו בדיוק כמה אמות של תכריכין ומדת הגודל של החלילין. ועיין להלן ביצה פ"ג, שו' 22 ואילך. ובר"ן כאן פכ"ג סוף סי' תקס"ח: "והר"מ במז"ל כתב וכו', הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. נראה מדבריו שהוא מפרש סכום מקח כדברי בעל הלכות ז"ל שכתב דאי נקיט מיניה בחמש דינקי, וחשתא נקיט חד דינקא, דלא לימא ליה מלא לי דינר". וכן בראבי"ה ח"א סי' שס"ג, עמ' 383: ולי נראה דלא פליג, אלא סכום כגון שחייב לו מקודם דבר אחר וסוכם האחרון עם הראשון וכו'. ובה"ג שלפנינו נמצא פירוש זה לביצה כ"ט ב', והוא בה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ה ע"ד (ושם: מלא לי זוזא), ובד"ב, עמ' 180 (ושם: הא מלייא זוזא). ופירושו שאם לקח ממנו מתחילה בחמש מעות, ועכשיו לוקח במעה, שלא יאמר עכשיו מלא לי זוז (שש מעות בזוז). וכע"ז פירשו הר"ח שם והרי"ף בספ"ג והר"מ בפ"ד מה' יו"ט הכ"ג ועוד. ופירוש זה מסתבר בברייתא שם, מפני שהיא מדברת בקונה מנחתום וחנווני שהוא רגיל לקנות ממנו בחול בהקפה, ודרכו היה להזכיר בסוף את הסכום של כל החוב, אבל בשולח גוי למקום בלתי מסויים לקנות ארון ותכריכין למת קשה לפרש כן. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"ג, שו' 22–23, ד"ה ואשר לפירוש.