תוספתא כפשוטה על שבת יז:יד

130-31. גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספד בהן אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר. עשו לו ארון וחפרו לו קבר וכו'. במשנתנו פכ"ג מ"ד: גוי שהביא חלילין בשבת לא יספד בהן ישראל וכו', עשו לו (כלומר, לגוי) ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל. ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ומשנתנו סתמה את דבריה בעניין חלילין ולא הזכירה אם לא יספד בהן ישראל כדין קבר, או שאינו אסור אלא עד בכדי שיעשו, כלומר עד זמן שיש שהות להביאן ממקומן בהיתר. וכן לא הזכירה משנתנו כלל את החילוק בין אותו ישראל שעשו את המלאכה בשבילו ובין ישראל אחר. והנה רש"י במשנתנו פירש שאפילו בחלילין לא יספד בהן ישראל לעולם, ולפ"ז אין חילוק בין חלילין לקבר, ולא הוסיפה התוספתא אלא שלאחר מותר. ועדיין אין אנו יודעים אם לאחר מותר מיד, או בכדי שיעשו. אבל הגאונים (עיין באוה"ג, הפירושים, עמ' 92, סי' של"ח), הרי"ף ורוב הראשונים סוברים שבחלילין אף לאותו ישראל אינם אסורים אלא בכדי שיעשו, 25 עיין ר"ח קנ"א א', ומבואר שם שהשואלים הסתפקו בזה. וממילא עלינו לומר שלישראל אחר מותרין מיד. אלא שלשיטה זו עלינו לפרש כאן את הרישא "לא יספד" עד בכדי שיעשה, ואת הסיפא "לא יקבר" לא יקבר לעולם, אעפ"י שהתוספתא שנתה את שניהם בלשון אחת. וזה דחוק. ובר"מ פ"ו מה' שבת ה"ה לא חילק בין חלילין ובין קבר אלא בין דבר שבצינעא ובין דבר שבפרהסיא (עיין בבבלי קנ"א סע"א, ופירש כפירוש הגאונים הנ"ל) והוסיף: ומותר לקבור בו ישראל אחר, והוא שימתין בכדי שיעשה. והעיר הרב המגיד שלמד כן מן התוספתא כאן, והוסיף את דברי הראב"ד בהשגות שכתב: לא הכל מודים לו שיהא ישראל אחר צריך להמתין בכדי שיעשו, ולפי הטעם שהוא מפרש לפנים (כלומר, בה"ח להלן) בהמתנה זו דומה שאין ישראל אחר צריך להמתין. וכן כתב בתמים דעים סי' קכ"ב: ומצאתי כתוב לר' מאיר בר' יוסף וכו', או שעשה לו כבש בשבת כלן מותרין לישראל אחר וכו', ויש ראיה לזה מן התוספת' דגרסינן בסוף שבת ע"א (=עובד אלילים) שהביא חלילין מרשות ישראל בשבת לא יספוד בהם אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר. וכן בהשגותיו על בעל המאור בביצה רפ"ג: אני כתבתי את זה בהלכות, ומן התוספתא כתבתי, דגרסינן בסוף שבת נכרי שהביא חלילין מרשות ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר, עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבור בו אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר. ונר וכבש ומילוי מים כיוצא בהם. וכן הביא הרשב"א כאן קנ"א א' משמו שלישראל אחר מותר מיד. ועיין גם בחידושיו לביצה כ"ד ב' ובעבודת הקודש שלו סוף שער ה' (דין עירובי תחומין), ל"ז ע"א. ובראבי"ה ח"א סי' ש"פ, עמ' 407 ואילך, הביא את התוספתא, ופירש שברישא מותר לאחר מיד, מפני שאין כאן אלא איסור דרבנן (תחומין וכרמלית), אבל בעשו לו קבר וארון אסורים אף לאחר עד בכדי שיעשו. ועיין בתוספות שבת קכ"ב א' ד"ה ואם, וברש"י ביצה כ"ה רע"א. והרמב"ן 26 במלחמות ביצה רפ"ג ותורת האדם שלו סוף עניין ההספד, ד"ו ל"א ע"א. מפרש את הרישא ואת הסיפא של התוספתא בעניין אחד, והוא שכאן נזכר בפירוש שהביא את החלילין ועשה את הקבר בשביל אותו ישראל, 27 הרמב"ן מבאר את הבבא של חלילין במשנתנו שהגוי הביאם סתם ולא בשביל ישראל מיוחד. ומכיוון שישראל גרידא משתמשים בחלילים בהלויית המת, הרי מוכח שבשביל ישראל הביאום, ואינו אסור אלא בכדי שיעשו. וכן כתב כאן בחידושיו למשנתנו, אלא שלא הביא שם את התוספתא. ועיין היטב בתשובת הרי"ף שהובאה בתמים דעים סי' קכ"ה. ובוודאי סמכו רבותינו על משנת כתובות פ"ד סמ"ד, אלא שמספרות הגוים ידוע שאף הם השתמשו בחלילים בהספד המת. והוא עניין של פומבי, ולפיכך קנסו אותו ישראל שלא ישתמש בהם עולמית, ולאחר אסורים בכדי שיעשו, והוא כשיטת הר"מ שהבאנו לעיל, וכמו שהסביר הרב המגיד הנ"ל. וכ"ה גם בחידושי מס' ביצה לבנו של הרמב"ן כ"ד ב' (מחנה דוד, י"ט ע"ב וע"ד), ובפ' תלמיד הרמב"ן שם, עמ' 95. ועיין ברשב"א כאן קנ"א א' ד"ה עשו לו (הראשון והשני) ובמיוחס להריטב"א שם, רשב"א ביצה כ"ד ב' ד"ה הא דאמרי ביש וכו', בית הבחירה למאירי שם, עמ' 144, ועמ' 149, חידושיו שם כ"ה א' ד"ה ועדין, ר"ן כאן פט"ז סי' ת"ס 28 בד"י שם: ודאמרי' בתוספ' פי"ז וכו'. והיה לפניו חילוק הפרקים כלפנינו. ובד"ח של הר"ן תיקנו: פי"ח. ופכ"ג סי' תקס"ט, רשב"ש סוף סי' קע"ה, כולם בשם התוספתא. ובמרדכי עירובין פ"ד סי' תצ"ז: כי ההיא דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (ביצה כ"ה רע"א), וכן משמע בתוספתא לקמן גבי הנהו דיכרי וכו'. והגיהו בד"ח: צ"ל בתוס', כלומר בתוספות. אבל באמת צריך להפסיק אחרי המלה בתוספתא, והכוונה לתוספתא שלנו, ואח"כ צ"ל: [ו]לקמן גבי הנהו דיכרי וכו'. ועיין בס' התרומה סי' רמ"ח וס' רמ"ט, או"ז ה' עירובין, ח"ב סי' ק"מ, ל"ז ע"ד ואילך, רא"ש ביצה פ"ג, סי' ב', ארחות חיים ח"א ה' שבת סי' שפ"ה, נ"ז ע"ג, הגהת ר"פ בסמ"ק סי' קצ"ד, ד' קרימונא ע"ט סע"ב ואילך, ולא הזכירו את התוספתא.