תוספתא כפשוטה על שבת יז:כ
תוספתא כפשוטה על שבת · Tosefta Kifshutah on Shabbat 17:20
Open in the reader →149. מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו'. משנה פכ"ד מ"א. וכל הברייתא בשם התוספתא ברשב"א קנ"ג סע"א. ופירש"י וסייעתו שנותן כיסו מבעוד יום, אבל ברא"ש פכ"ד חולק ומתיר אפילו משחשיכה, וכן מוכח מלשון הר"מ פ"ו מה' שבת הכ"ב, עיין בכ"מ שם.
249-50. ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור וכו'. ופירשו בבבלי: מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו, ולפיכך עדיף ליתנו לגוי. ועיין בדב"ר פ"א, כ"א.
350. הגיע לחצר החיצונה וכו'. כ"ה בכי"ע. וכע"ז אף בד ובכי"ל. וכן היה לפני הרשב"א הנ"ל, וכן משמע לכאורה מדברי הראבי"ה שנביא להלן, אבל בכי"ו נשמט. וכנראה שהסופרים קיצרו מפני שזו היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ובאמת היא בבא בפני עצמה, ואינה דבוקה לרישא, 46 עיין במאירי קנ"ג א' ד"ה הגיע לחצר. אלא שדברי ר' שמעון להלן עונים על בבא זו.
451. ר' שמעון או' היה עליו שלוף מלא וכו'. בבבלי קנ"ד ב': תניא ר' שמעון בן יוחי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת, למוצאי שבת מתה. ולפיכך מותר לפרוק מן הצד, משום צער בעלי חיים. ולפנינו "שלוף מלא" פירושו שק 47 ועיין מ"ש להלן עירובין פ"ב, שו' 1, ד"ה ובסקין. מלא סחורה. וכלשון זו בתוספתא ב"ב פ"ד ה"ב: ר' שמעון אומר היה עליו שליף מלא נופצו וכו'. ובסחורה שאינה מיטלטלת בשבת עסיקינן. ועיין רש"י ד"ה שליף ומ"ש בחידושי הרמב"ן שם.
552. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.
652-53. בגוי שמכירו אבל גוי שאין מכירו מהלך אחריו וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות, וכן היה לפני הרשב"א הנ"ל ולפני הראבי"ה שנביא להלן. ובכי"ו בט"ס: בגוי שאין מכירו אבל גוי שמכירו מהלך אחריו וכו'. ובפירוש הדברים כתבו כל המפרשים שהדברים עונים על הרישא, ודווקא בגוי המכירו נותן לו את כיסו ומקבל ממנו במו"ש, אבל בגוי שאינו מכירו מהלך אחריו וכו', אעפ"י דאוושא מילתא. ובס' התרומה ה' שבת סי' רכ"ו (וכן במדרכי פכ"ג סי' תמ"ז, וציין לו בתוספות בכורים): ואם אין שם נכרי, או אין מאמינו , יתננו על הסוס מבעוד יום וכו'. וכנראה שהכוונה היא שאין מאמינו כלל, וחושד בו שיגזול אותו מיד. ברם בראבי"ה ח"א סוף סי' שס"ז, עמ' 386: ואם כשהגיע לחצר החיצונה לא היה משתמר שם מפני גוים, או משום אונס אחר, מוליכו למקום המשתמר, ואם אין לו מקום המשתמר מוליכו לביתו, והכי איתא בהדיא בתוספתא דשבת בפרק בתרא. ולכאורה משמע שהדברים דבוקים לבבא "הגיע לחצר החיצונה וכו' ", והכוונה אפילו של גוי, ועליה אומר: בד"א בגוי שמכירו וכו'. אבל קשה לפרש כן בלשון התוספתא, ואפשר שרבינו למד דין חצר החיצונה מדין נותן כיסו לגוי, אלא שהלשון "והכי איתא בהדיא" אינו מוכיח כן. וצ"ע.