תוספתא כפשוטה על שבת יז:כו

162-63. השוכר את הפועל לשמר לו את הפרה וכו'. וכ"ה להלן ב"מ רפ"ח. ובבבלי ב"מ נ"ח א' ונדרים ל"ז א': השוכר את הפועל לשמר את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים וכו'. ופירש רש"י בב"מ, וכל הראשונים בנדרים, שבהקדש עסיקינן, והכוונה לפרה אדומה ותינוקות 57 כן גרס בב"מ: התינוקות. המטפלים בפרה אדומה (פרה פ"ג מ"ב) וזרעים לעומר. וכן נראה מן הצירוף של שלשתן ומפשטות הסוגיא בב"מ שם. ובשטמ"ק נדרים ל"ז ב' ד"ה ואם היה: עוד יש לומר דבחול מיירי בזרעים ובפ' (=ובפרת) חול, ובשלהי תוספת' דשבת מצאתיה, ולא איירי אלא במילי דחול, [ולא איירי שם בהקדש] כלל, אבל זה לא נהירא, דבפ' הזהב מוכח דבהקדש מיירי וכו'. 58 בח"ד דייק מן הלשון "לו" שכאן הכוונה לשמור לו דברים של חול, אבל בבבלי חסרה המלה "לו", ובהקדש עסיקינן, אבל גם בבבלי בכי"י ובראשונים הגירסא היא: לשמור לו. ברם בגליון כ"י המבורג בב"מ שם: גר"ח (=גירסת ר"ח) ז"ל קתני מיהת זרעים, אלמא נשבעין על הקרקעות, ושומר שכר משלם וכו'. ולפ"ז ברור שכל קושיית התלמוד שם מן הקרקעות, ואינם מדברים בהקדש כלל. וכן הסתייעו לפי' ר"ח הנ"ל (ולא הזכירו את גירסתו) ברמב"ן, ברשב"א, בתוספות הרא"ש ובחידושי הר"ן בב"מ שם 59 בחי' הר"ן שלפנינו לא נזכר הר"ח, אבל בשטמ"ק שם מביא את פירוש הר"ח בשם הר"ן. והר"ן כתב שם על פירש"י "ולא מיחוורא", אבל בנדרים פירש בעצמו כפירש"י. מן התוספתא בב"מ רפ"ח שמדברת בענייני שומרים בכלל. ועיין גם מ"ש בעל המאור שם ספ"ד. וכן הובאה ברייתא זו ברי"ף כאן פכ"ג ריש סי' תקס"ט, ובס' העתים 60 עיין בהערות הגר"י שור שם, הע' ט'. ברם הר"מ לא העתיק כלל מן הבבלי אלא מן התוספתא כאן, ובבבלי פירש כפירוש הר"ח שכל הקושיא היא מזרעים, ועליהם תירצו שם "בשקנו מידו", ופשיטא שה"ה להקדש, ופסקו רבינו בפ"ב מה' שכירות סה"א, אבל בה' שבת ספ"ו דבר בחפצים של חול, ואין צורך בקניין מיוחד, כפי שפירש בתומים סי' ס"ו, אות ס"ז. (הערות לתוספות הרא"ש). עמ' 295, ובמדרש שכל טוב בשלה, עמ' 315, ובר"מ ספ"ו מה' שבת, וברא"ש פכ"ג סי' ח' ובמאירי קנ"א א', ובכולם לא נזכרו זרעים כלל, 61 כשם שלא נזכרו בשום נוסח של התוספתא כאן. והובא גם הסיום של התוספתא ("לא יאמר לו תן לי שכרי וכו' ") שלא נזכר בבבלי כלל, וברור שכיונו לתוספתא כאן, ולא לברייתא שבבבלי, 62 בראבי"ה ח"א ריש סי' שס"ג, עמ' 383, הביא את הברייתא שלנו, ואף הוא השמיט את הזרעים, אעפ"י שציין במפורש לבבלי, וגם לא הביא את סיום התוספתא. ולגירסת הר"ח בבבלי ולפירושו הרי כל הקושיא היא מזרעים. עיין בח"ד ובבאור הגר"א לאו"ח סי' ש"ו ס"ק ד'.

263-64. לפיכך אין אחריותו עליו בשבת וכו'. וכ"ה בראשונים שהבאנו לעיל ובמקבילה שלהלן בב"מ רפ"ח. וכע"ז בבבלי ב"מ הנ"ל. אבל בנדרים הנ"ל: לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן וכו', לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. וכן מעתיק משם בס' העתים, עמ' 257. ובהערות לס' העתים, עמ' 295, הערה י', הוכיח מגירסא זו שאפילו אם אינו מקבל שכר שבת חייב על הפשיעה, 63 ודווקא אם אבדו פטור, כדין שומר חנם, וכפירוש הר"ן על הרי"ף כאן וכפירושו בנדרים במקומו. שלא כפירש"י בב"מ שפירש "אם אירע בהן קלקול", ומסתימת לשונו משמע אפילו קלקול של פשיעה. ברם אין מגירסת נדרים שום ראיה נגד רש"י, ורש"י דייק בלשונו ואמר "אם אירע בהן קלקול" וכוונתו לכלול בזה אף את הזרעים המחוברים שאינו שייך בהם אבידה. וכן במשנת ב"מ פ"ג מ"ו: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן. ופירש"י שם (ל"ח א'): אבודין ע"י עכברים, או רקבון. ואף בנדרים "אבדו" פירושו אפילו נתקלקלו בפשיעתו אינו חייב באחריותן, כשאינו מקבל שכר שבת.