תוספתא כפשוטה על שבת ג:יט

142. גזי צמר שבהפתיק אין מטלטלין אותן וכו'. כלומר, גיזי צמר שנמצאים בתוך האוצר (άποθήκη) אין מטלטלין אותן לשום שימוש, אבל אם התקינן 32 כלומר, הכינן, עיין לעיל פ"א, הערה 38. ובבבלי (עיין להלן בפנים): ייחדן להטמנה. (עיין להלן) בעל הבית להיות משתמש בהם, מותר להוציא אותם מתוך האוצר ולטלטל אותם. ובמשנתנו (פ"ד מ"ב): טומנין בשלחין ומטלטלין אותן, בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות. ובירושלמי שם (ו' סע"ד): ר' יודה ור' יוחנן הדא דתימר בנתונין באפותיקי, אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא. ומרהיטות הלשון משמע שגיזי צמר שנמצאים כבר בבית מטלטלין אותן, אפילו לא ייחדן להטמנה. והלכה זו אינה שנויה בתוספתא כאן בפירוש, והרבותא כאן שהתירו אפילו של הפתיק כשהתקינן לכך מתחילה. 33 שהרי לא שנתה כאן (כשם ששנתה להלן פי"ב הט"ז, לעניין חבל): גיזי צמר שבתוך הבית מטלטלין אותן, שבהפתק אין מטלטלין אותן וכו'. אבל ברור ששיטת התוספתא כשיטת הירושלמי ו"כל מה שיש בבית מן המוכן", כמפורש בירושלמי פט"ז ה"ג, ט"ו סע"ג. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 157, ובתס"ר ח"ג, עמ' 89. וכן אמרו לעיל שם (על "טומנין בשלחין") בשם ר' יונתן: הדא דתימר בנתונין אצל בעל הבית, אבל בנתונין באפותיקי לא בדא. 34 וסתם שלחין הם אצל בעה"ב, וסתם גיזות הן בהפתק. ולהלן שם (ז' ע"א) אמרו בשם ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא שלחה הוה (כלומר סוחר בעורות) והוה אמר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות, ואתם מותרין לטלטלן (כלומר, את הגיזיות) למחר. ועיין להלן שם בירושלמי. ועיין להלן פי"ד סה"ד שו' 28, ומש"ש, והמפרשים פירשו אחרת את הירושלמי. אבל בבבלי מ"ט ב': בגיזי צמר ואין מטלטלין. אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן מטלטלין אותן וכו', אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן. רבינא אומר בשל הפתק שנו. תניא נמי הכי גזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן, ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מטלטלין אותן. ועיין ברשב"א מ"ש בשם רב האיי גאון ומה שתמה עליו, ומ"ש במיוחס להריטב"א, וכמו שבאר לנכון בס' חלקת בנימין, קי"א ע"ב. וכן מוכח משיטת הירושלמי שכתבנו לעיל. אבל מדברי הרי"ף פ"ד סוף סי' ש"נ והר"מ פכ"ו מה' שבת הי"ב מוכח שלא חלקו בין גיזות שבהפתק ובין גיזות של בעה"ב, אלא בין ייחדן ולא ייחדן (ועיין בתוספ' נ' א' ד"ה רבינא). ולשיטתם חולק הבבלי על הירושלמי, כשם שהוא חולק גם בשלחין, עיין מ"ש לעיל, והשוה בבלי מ"ט ב'.