תוספתא כפשוטה על שבת ז:כב

141-42. מעבירין על גבי מעין בשבת וכו'. וכ"ה הסדר והגירסא אף בד. וכ"ה הסדר בתשובת הרמב"ן בתשובות המיוחסות לו סי' רפ"ג (והובא בא"ח ח"ב, עמ' 621, ובשו"ת הריב"ש סי' צ"ב), עיין מ"ש להלן. אבל בכי"ע: לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב. ומעבירין את העין בשבת וכו'. וכע"ז בכי"ל: לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. מעבירין על העין בשבת וכו'. וכן הסדר והגירסא ברשב"א ספ"ו הנ"ל: ולא תכנס בהם מארה. לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. ובירושלמי פי"ד ה"ג, י"ד ע"ג: לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ולעקרבים ומעבירין על העין בשבת. מעשה בי ר' עקיבה שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת. ובבבלי סנהדרין ק"א א': תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גב העין בשבת אמר רשב"ג וכו'. ואנו רואים שגירסת כי"ע וכי"ל מתאימה לירושלמי ולבבלי, והפירוש כמו שכתב במיוחס לרש"י בסנהדרין שם: כלי על העין. שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר את העין, א"נ כגון שעושין לאדם שחש בעינו, מקיפין עינו בטבעת. 58 פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ט פל"ח סי' ק"ל) מזכיר בין הסגולות הרבות למחלות העין שמסמאין ומעוורין לטאה ירוקה ונותנין אותה בצלוחית של זכוכית מוקפת בטבעת של ברזל, או של זהב. ולגירסת כי"ע "מעבירין את העין וכו' ", משמע שפירושו מעבירין עין רעה ששלטה באדם, והיו מעבירין על גבי האדם (ולא על גבי העין!) כלי מתכת כדי לבטל עין רעה, עיין בגירסת הירושלמי ומ"ש להלן. ועיין מ"ש לעיל, שו' 22.

242. לוחשין על העין וכו'. עיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן, ועיין ארחות חיים ח"א ה' שבת סי' של"ג, נ"ה ע"ד, ראבי"ה ח"א סי' שע"ז, עמ' 391, ובהערה 27 שם, שם, עמ' 285, הע' 1 (וציין שם המו"ל לראשונים המביאים את דברי הראבי"ה). ור' יחיאל מפריס (לפי שו"ת מהר"ם ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' קע"ה) פירש את הירושלמי הנ"ל שלוחשין לעין פירושו לוחשין לעין הרע. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 184. ועיין ערוך השלם ערך אבסקנטה.

343. ועל הנחש ועל העקרב. פירש במיוחס לרש"י: בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה. 59 עיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 25, ד"ה ולאמיתו. וביד רמה שם כתב: ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ד' מיתות (ס"ה א') אמר אביי ש"מ האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא, אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור, לא קשיא, התם כגון דקטר ליה דלא לנשוף מדוכתיה וכו', ולשון צמידה דנקט אביי דהוי מלשון צמיד פתיל, ויצמד ישראל, שהוא לשון דבוק וחיבור, אבל לעכובי מאזוקי שרי. 60 ועיין ברא"ש סנהדרין שם פ"ז סי' ד'. ואיבעי תימא מאי לוחשין לחישת נחשים דקתני הכא ללחוש על נשיכתן בשבת (וכן פירש הר"מ עיין להלן). ובמאירי שם, סוף עמ' 331: ובמקום שיש ביניהם חברים לוחשין עליהם בשבת, ואעפ"י שזה באיסור חובר חבר, הואיל ואין בו מלקות, שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא התירו לו בכך שלא תטרף דעתו עליו, הא חבר שעשה מעשה, כגון אלו שמנהגם בעת שאומרין אותן הלחישות לאחוז בידם מפתח או סלע או מנידין אצבע או ראש, הרי זה לוקה, ואין מתירין לו כלל. ועיין מ"ש בח"ד ובהערות הגר"י שור לס' העתים, עמ' 325, הע' ק"כ. ובר"מ פי"א מה' ע"ז הי"א: מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אעפ"י שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו. ולאמיתו של דבר האמינו כל החכמים והמלומדים בדורם של התנאים בכח הלחשים. ובשם גלינוס אמרו: 61 Alexander Trallianus סי"א פ"א, הוצ' Puschman ח"ב, עמ' 475, וציין לו R. Heim בספרו Incantamenta Magica וכו', עמ' 15. ועיין גם מ"ש פרויס בספרו הנ"ל (לעיל הע' 54), עמ' 166. "יש חושבים שהלחשים הם בבחינת אגדות של נשים זקנות כשם שחשבתי אף אני ימים רבים. אבל במשך הזמן נוכחתי ע"י פעולתם הנראית לעין שיש בהם יכולת. בחנתי את תועלתם במקרים של עקיצות עקרב, ולא פחות במקרים של עצמות שנתחבו בגרון שנפלטו מיד אחרי לחשים". 62 ενιοι γοῦν οϊονται τοϊς τῶν γραῶν μύθοις εοικέναι τας έπωδάς, ὥσπερ καγῶ μέχρι πολλοῦ τῶ χρόνω δε ὑπό τῶν ἐναργῶς φαινομένων ἐπείσθην είναι δύναμιν ἐν αὐταις έπι τε γάρ τῶν ύπό σκορπίου πληγέντων ἐπειράθην ωφελείς, οὐδέν δ’ ηττον κάπί τῶν έμπαγέντων όστῶν έν τη φάρυγγι δι’ ἐπωδης εύθύς αναπτυομένων. וכבר כתב המאירי (סנהדרין, עמ' 250): שלא תטרף דעתו עליו (הר"מ הנ"ל), ועל צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הנזוק. וכן כתב: 63 שבת נ"ג א' ד"ה לא יצא הזב. וכן כתב בפסחים ק"ט סע"ב (94 ע"ב): בכמה מקומות בארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחרי דברי' המוניים, כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם, וכל כך, שהיה טבעם מקבל בענין חזוק, או חולשה, וכמו שהעידו בסוגיא זו (ק"י ב') דקפיד קפדינן ליה וכו'. ועיין מ"ש בספרו לע"ז כ"ז ב', עמ' 65. "שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא". וכן (שבת ס"ז א'): "מצד שהיה ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק, ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם". ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רמ"ה. 64 ועיין בברכי יוסף או"ח סי' ש"א דין ו'. ובשו"ת שלו (חיים שאל ח"ב סי' ל"ח, אות פ"א) כתב: ראיתי בספר כתיבת יד ישן שרבינו פרץ ז"ל כתב בשבת שמות הקדש סגולה בדוקה ליושבת על המשבר וכו', עיי"ש שהביא את דברי הרדב"ז לשונות הר"מ, סי' קנ"ג. והכל תלוי באמונות בני אדם, ובמידת האמונה, ואפילו אמונה טפלה, וק"ו בן בנו של ק"ו במקום שהלחש הוא בשם התורה. וכן אמרו בבבלי יומא (פ"ב ב'): ההיא עוברה דארחא (שהריחה ריח אוכל, ויוה"כ היה), אתו לקמיה דרבי, אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא , קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכו', אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא וכו'. 65 בירושלמי שם פ"ח ה"ד מ"ה סע"א, בשינויים. הלחש הועיל במקום שהאמונה היתה שלמה. וכן בירושלמי שבת פט"ו ה"ג, ט"ו ע"ב: ר' שמעון בן יוחי כד הוי חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה, אימא, שובתא היא, והות שדכא. 66 כ"ה בראשונים ובמקבילות, עיין הירושלמי כפשוטו, עמ' 191. והוא לחש של עם קדוש, והיונים היו מוכרחים להשתמש בסגולות מיוחדות נגד זקנות המפטפטות יותר מדאי. 67 עיין בלחש בספרו של פרייזינדנץ Papyri Graecae Magicae ח"ב, עמ' 7. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 152, ופיה"מ להר"מ פסחים ספ"ד.

4ואין לוחשין בדבר שדים וכו'. בבבלי סנהדרין הנ"ל: ואין שואלין בדבר שדים וכו'. ופי' במיוחס לרש"י: שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים, 68 עיין באפולוגיא של Appuleius ספמ"ב. והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפצך . ובתשובת הרמב"ן הנ"ל (לעיל ריש שו' 41–42) תמה כיצד התירו לשאול בשדים בחול, והרי כשפים הם, והנשאל בהם באזהרה, ואח"כ הסיק שמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד. 69 בטיו"ד סוף סי' קע"ט הביא: כתב הרמ"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים, והוא ביד רמה לסנהדרין ס"ז ב', עיי"ש היטב, ועיין בפירושו לסוגיין ק"א א', ובהכרח שחילק, כמו שחילק הרא"ש בסנהדרין ספ"ז. ועיין בב"ח שם, וביד רמה מפורש שלא כדבריו. ועיין גם בס' חמרא וחיי לסנהדרין ס"ז ב' (ק"א ע"ג מן הספר) שהביא בשם כללי המאירי: מעשה שדים בכלל מעשה כשפים לחיוב מיתה, או לאיסור, וכן מצאתי לאחד מגדולי המפרשים האחרונים שכתב כן בפירוש, ועיי"ש שרמז לתשובת הרמב"ן הנ"ל. ועיי"ש ק"א א' (קט"ז ע"ג מן הספר) מ"ש בשם כללי המאירי שחילק בין עשה מעשה ובין שאלה בלבד. ובנתים העיר: וראיתי בתוספתא דמסכת שבת גירסא אחרת וכו', ואין לוחשין בדבר שדים וכו', ולפי זה אינו אלא ללחוש להשביע שדים לצאת מן האיש, כדרך בן תמליון (מעילה י"ז ב'), ור' יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בעל כרחו. ועיין בב"י טיו"ד סוף סי' קע"ט ד"ה ורבינו ירוחם כתב, ועיין מ"ש הרשב"ש בנו של הרשב"ץ בספרו מלחמת מצוה (קשת ומגן ד' ליוורנו), ל"ה ע"א. ועיין מ"ש בשלטי הגבורים לע"ז פ"ב סי' אלף רכ"ו ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (פיורדא תקמ"א) סי' ת"ה.

543-44. ר' יוסה אומ' אף בחול אין לוחשין בדבר שדים. וכ"ה ברמב"ן הנ"ל ובא"ח ח"א ה' שבת סי' של"ג הנ"ל. ובא"ח הוסיף: ואף הוא לא אמר אלא מפני הסכנה (כלומר, שלא יזיקנו השד), והוא ע"פ מסקנת הבבלי בסנהדרין ק"א א' הנ"ל. אבל במאירי שם, עמ' 332: ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול, והביאו בשו"ת הרדב"ז הנ"ל. וכן משמע מפשטות לשון התוספתא שמחמת דרכי האמורי אתינן עלה, ולפיכך אמרו להלן: וכן היה ר' יוסה אומר וכו'. וכן פירש בתוספות בכורים.

644. וכן היה ר' יוסה או' וכו'. כלומר, וכן היה דורש בגנותם של שבעה עממים, שאנו צריכים להתרחק מדרכיהם, עיין לעיל. ובב"ר פ"מ (מ"א), ז', עמ' 394: ר' א' אין לך בכרכים רע מסדום וכו'.

745. יותר מסודמיון. בד: מסודמיין. ובכי"ע ובכי"ל: מן הסודמי. והנכון כגי' ד, ופירושו, מן הכרכים שבארץ סדום. וכן בירושלמי ב"ב פ"ג ה"ד, י"ג רע"ג: א"ר יוסי בכותל סודמין היא מתניתא. ופירושו בכותל אטום, כמנהג אנשי סדום, עיין בבלי שם נ"ט א' ובר"ח שם. 70 ואין בין דברי ר' יוסי ודברי ר' לא בירושלמי שם אלא שינוי בלשון, כרגיל בירושלמי. ועיין מ"ש הר"ש אברמסון בסיני ניסן-תמוז תש"ח, עמ' ס"ו, הערה 10.

8קורין אותו סילמי. צ"ל: סודמי, כבשאר נוסחאות, וכ"ה בב"ר הנ"ל כי"ו. ועיין מ"ש הר"ש אברמסון הנ"ל.

946. קשה יתר מאמרי. בספרי עקב סוף פי' נ': שהאמורי משבעה עממים גדול וקשה כנגד כל ישראל. וכ"ה במכירי עמוס, עמ' 13. אבל עיין הגירסא בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 116.