תוספתא כפשוטה על שבת ח:י

124. המוציא יין כדי גמיעה. 39 על הכתיב גמיעה, גמיאה, עיין בבלי ע"ז א', ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 405. ירושלמי פ"ח ה"א, י"א ע"א, פסחים, פ"י ה"א, ל"ז ע"ג, שקלים פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב. ומתוך הירושלמי מוכח שביין מזוג עסיקינן 40 עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 151, ועכשיו אני רואה שהרא"ף בשקלים פ"ג כבר קדם את הרדב"ז, והעיר עליו בתכ"מ כאן. הראוי לגמיעה. ושיעור כדי גמיעה לא נתברר בדיוק, 41 עיין רמב"ן, מאירי ור"ן רפ"ח. ועיין תוספות ע"ו ב' ד"ה כדי גמיעה ומדרש שכל טוב בראשית, עמ' 80, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חיי שרה, עמ' 959, הערה צ"ח. אבל הוא פחות מרביעית, ויותר מג' רבעי רביעית. 42 כמו שהוכיח בס' ניר לירושלמי כאן פ"ח, ט' ע"ב. ועיין תוספ' ע"ו ב' ד"ה חלב.

2ר' יהודה או' כדי מזיגת הכוס. כלומר, ר' יהודה אינו מחלק בין יין חי ובין יין מזוג, ונותן בו שיעור קבוע, 43 והוא רובע רביעית, עיין בבלי ע"ו ב' וירושלמי הנ"ל, ועיין בתוספ' ע"ז א' ד"ה דאמר, ומ"ש להלן פסחים פ"י, שו' 2–3 ואילך. ועל שיעור המזיגה אצל היונים, עיין מ"ש אתינאיוס בספרו חכמי המשתה ס"י, 430E ואילך. ואם יש בכוס יין חי כדי מזיגת הכוס, 44 עיין ברש"י ע"ו ב' ד"ה תנא וברש"י שברי"ף שם. וכנראה שאינו אלא פירוש לדיבור "תנא", כרגיל אצל הראשונים. אעפ"י שאין בכל התערובת כדי גמיעה חייב. ובמשנתנו (רפ"ח) שנינו: המוציא יין כדי מזיגת הכוס, ולא חילקו בין יין חי ובין יין מזוג, ולפיכך העמידוה בירושלמי שם כר' יהודה שלפנינו. ונראה שלת"ק כאן שמחייב במוציא יין מזוג בכדי גמיעה, לא איכפת לנו בשיעור יין החי שבו, ובלבד ששותים אותו, ואם יש בו רק מעט יין דינו כמים, והוא סובר שאף מים שיעורו כדי גמיעה. 45 עיין להלן, שו' 26, ומש"ש.

324-25. יבש כזית וכו'. וכן פסק הר"מ בפי"ח מה' שבת ה"ב. וכנראה שפירש שר' נתן אינו חולק על משנתנו, מפני שיבש אינו ראוי למזיגה, וממילא דינו ברביעית, כפירש"י (ע"ז א'), והרי הסיקו בירושלמי ובבבלי שרביעית יין הנקרשת עומדת על כזית. אבל בירושלמי אמרו שר' נתן סובר כר' שמעון, שכל המשקין ברביעית (לרבות יין), והוא חולק איפוא על משנתנו, עיין ר"ח ע"ז א', תוספ' רי"ד ומאירי במקומו. (תכ"מ). ועיין או"ז ע"ז סי' קס"ה, כ"ג ע"ד, ד"ה הנה, ומ"ש במאירי הנ"ל. ועיין תוה"ב להרשב"א בית ה' סוף שער ג', קמ"א ע"ב.

425. חלב כדי גמיעה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל ובמשנתנו רפ"ח. אבל בכי"ע: חלב של אשה כדי גמיעה. ר' יהודה אומ' חלב כדי גמיעה ושל אשה כדי ליתן על הקילור. ועיין לחלן.

525-26. ר' לעזר אומ' אם של בהמה כדי גמיעה, אם של אשה וכו'. וכע"ז בד ובכי"ל. ועיין לעיל גי' כי"ע. ובבבלי ע"ז ב': המוציא חלב של בהמה כדי גמיאה, חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה. 46 כ"ה הגירסא הנכונה, עיין דק"ס, ועיין ר"מ פי"ח מה' שבת ה"ב. ופי' במאירי: ר"ל כלי שנותנים (כלומר, ששפים) בו את הקילור 47 κολλύριον, עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 204. וכו', והיו רגילים בזה בחלב אשה או במים או בלובן ביצה וכו'. ופליניאוס 48 תולדות הטבע סכ"ח פי"א, סי' ע"ג. כותב: גיזת צמר ספוגה [בחלב אשה] מעורב עם לובן ביצה (כשהוא במצב נוזל) ונתונה על המצח מפסיקה את ריר העין. ועיי"ש שמציע כמח תרופות אחרות מחלב אשה למחלת עינים. 49 עיין מ"ש פרויס בספרו .Biblisch-Talmud. Med, עמ' 322, ובהע' 9 שם. ובירושלמי (פ"ח ה"א, י"א ע"ב): חלב, הדא דאת אמר בחלב בהמה טהורה, אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת. ועיין במאירי ע"ו ב' שהעיר שהוא מקור הר"מ (פי"ח מה' שבת ה"ב). ועיין בפיה"מ להר"מ וברע"ב פ"ח מ"א ובמלא"ש שם. אבל מסתימת לשון התוספתא והברייתא שבבבלי משמע שלא חילקו בין חלב בהמה טהורה לחלב בהמה טמאה, אלא בין חלב בהמה לחלב אדם.

626. מים כדי גמיעה. ירושלמי רפ"ח ומקבילות הנ"ל ועיין מ"ש לעיל, שו' 24, סד"ה ר' יהודה.

726-27. ר' יהודה או' כדי לשוף בהן וכו'. וכ"ה בד, וסתם משנתנו רפ"ח היא איפוא כר' יהודה. ובכי"ע ובכי"ל: ר' (בכי"ל: ור') אלעזר או' כדי לשוף וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. ולהלן שם (י"א ע"ב) למשנתנו ("מים כדי לשוף את הקילורית"): הדא דאת אמר באילין מיא דטלא, ברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. וכן פסק הר"מ בפי"ח מה' שבת ה"ב, ועיין מאירי ע"ו סע"ב. ובבבלי ע"ח א': אמר אביי בגלילא שנו, ועיין בתשה"ג אסף הוצ' מק"נ (ירושלים תש"ב), עמ' 4, ובר"ה במקומו. ולפ"ז אפשר ש"אילין דידן" שבירושלמי כוונתו למי הגליל שהיו מדיהין בהם את פני המדוכה שדכין בה את סממני הקילור, אבל בסתם מים הולכים אחרי השימוש המצוי ביותר, והוא כדי גמיעה לת"ק וכדי למזוג בו את הכוס כר' יהודה, 50 לפי מסורת הירושלמי, עיין לעיל שו' 24, ד"ה ר' יהודה, עיין מש"ש. וכן מוכח מן הירושלמי בריש ההלכה שהעמידו את משנתנו כר' יהודה, ולפי פירוש המפרשים בירושלמי כאן ש"אילין דידן" כוונתנו למים רגילים, הרי משנתנו לא כת"ק ולא כר' יהודה של הירושלמי, עיין בשי"ק רפ"ח. ושיעור מזיגת הכוס הוא שלשה רבעים של רביעית, והוא פחות מכדי גמיעה, עיין מ"ש בפנים לעיל, שו' 24, סד"ה המוציא. ולפי שיטת התוספתא נחלקו במי גליל, ומשנתנו כר' יהודה.

827. דם ושאר כל המשקין ברביעית. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי ע"ח א': ת"ר דם וכל מיני משקין ברביעית וכו'. ובתוספ' שם ד"ה דם: בתוספתא גרס ושאר מיני משקין, וכן נראה, דהא כל מיני משקין אינן ברביעית, דיין ושמן ודבש ומים שיעורן כדתנן במתניתין. וכנראה שכוונת התוספות היא למלה "ושאר", שהרי השינוי בין "כל" ו"מיני" אינו מעלה ואינו מוריד.

927-28. רבן שמעון בן גמליאל או' דם כדי לכחול עין אחת וכו'. וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ובבבלי הנ"ל המחלוקת הפוכה: ר' שמעון בן אלעזר או' וכו', רשב"ג אומר וכו'. ובירושלמי פ"ח ה"א, י"א ע"ב: תני דם כדי לכחול עין אחת. ועיין להלן.

1028. שכך כוחלין לברקית. וכ"ה בבבלי הנ"ל, ובירושלמי ליתא. ומחלת עינים זו נזכרה כמה פעמים בתלמוד, 51 עיין בבלי פסחים קי"א ב', גיטין ס"ט רע"א, בכורות ל"ח ב' ובתוספות שם ד"ה וסימנך. וטיבה המדוייק לא נתברר. 52 עיין מ"ש בה פרויס הנ"ל (לעיל הע' 49), עמ' 307, ואילך. וכנראה שצדק פרויס הנ"ל (לעיל הע' 52) שהכוונה למחלה παράλαμψις, כלומר נקודות נוצצות בקרנית העין. ועיין לעיל פ"ו, שו' 17, ומש"ש. ועיין מ"ש להלן. והגאונים פירשו (עיין אוה"ג התשובות, עמ' 72): רוח שאוחזת את העין, ונקרית ברקית. 53 והשתמשו בשם "ברקית" אף לעוורון גמור, עיין במשנ' ב"מ פ"ו מ"ג ובירושלמי שם. ובבבלי הוסיפו שהתנאים כאן אינם חולקים על הת"ק, אלא שהכוונה לדם מיוחד, לדם תרנגול ברא (דוכיפת). וכנראה שדם הדוכיפת הוא כחומץ לשנים, טב לבישתא וביש לטבתא, עיין בבבלי גיטין ס"ח סע"ב.

1129. ר' שמעון בן לעזר או' משם ר' מאיר וכו'. בבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר וכו'.

1229-30. שכך כוחלין לחוורוד. בד: לחרוד, בכי"ע: לחוורואר, ובכי"ל: לחודואר. ובבבלי הנ"ל: ליארוד. וברש"י שם: ובתוספתא ראיתי: לחורור, והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין. ובתוספות שם ד"ה שכן: דבתוספתא קתני בהך מילתא גופא שכוחלין לחורור. 54 בתוספות בכורות ל"ח ב' ד"ה וסימנך: דהתם בפרק המוציא יין דם כדי לכחול עין אחת שכך כוחלין ליחוור. ובתוספתא גרס להו (צ"ל: לה כן) וכו'. ולהלן בכורות פ"ד סה"ב וה"ג: וריר קבוע וכו'. ובתוספות שם (ל"ח ב' ד"ה וסימניך): ובתוספתא במכילתין כתוב יאור במקום חורוור (כלומר, "חורוור" שבמשנה ובברייתא שם ובתוספתא כאן). וקרוב לוודאי איפוא שלפנינו כמה שמות למחלה אחת: יארוד, חוורור, וריר. ואשר לטיבה יפה העיר פרויס הנ"ל (לעיל הע' 49), עמ' 308, על האגדה בספר טוביה (ב' י') שטוביה נתעוור ע"י λευκώματα. ומלה זו באמת נתרגמה ע"י הסורי (הוצ' לגרד, עמ' 76): חורורא. 55 בכתובת מצפורי נזכר השם רבי סא (עיין מ"ש להלן תענית פ"ג הע' 9, ובירוש' כפשוטו, עמ' 277, הע' 3) חיורורא, שכנראה פירושו ר' יסא בעל החוורר בעינו, עיין ביריעות החברה לחקירת א"י וכו' חי"ב (תש"ו), עמ' 63. ובמכילתא משפטים פ"ט (הוצ' הורוביץ, עמ' 279): את עין עבדו, שומע אני אפילו העלת חורור (בדפוסים שם: ירוד), ת"ל ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה השחתה. ומכאן שחוורור היא מכה שאין בה השחתה. ומתוך הבבלי שבת הנ"ל מוכח שיארוד (=חוורור) היא מכה שוקעת בתוך העין, מה שאין כן ברקית שהיא צפה על פני העין ("וסימניך גוא לגוא ברא לברא"). ועיין בכורות ל"ח ב' ובתוספות שם הנ"ל. ובבבלי שבת שם הוסיפו: ומאי ניהו דמא דכרושתינא, ופירש"י עטלף. ובירושלמי פ"ח ה"א, י"ח רע"ב: תני דם כדי לכחול עין אחת. ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן בדם עטלף שנו. ועיין ר"ח ע"ח א'.