תוספתא כפשוטה על שבת ח:יב

132. המוציא שטר פרוע ויש בו וכו'. בבבלי ע"ח ב': המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו וכו'. והבבלי הוסיף על משנתנו ("נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון"), 60 עיין לעיל פ"ד, שו' 35. שאם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות חייב, ואעפ"י שאינו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו, ואין הלובן בטל לגבי המחק. ובירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: הוציא שטר חוב עד שלא הראהו לבעל חוב חייב, משהראהו לבעל חוב פטור. ולא דבר הירושלמי אלא בהוה, שהלוה פרע לשלחני והוציא ממנו את השטר, והראה לבעל חובו שכבר שולם החוב, חייב, אבל אם הכניס אותו בחזרה לביתו, פטור, שאין השטר שוה כלום ועומד לקריעה, או לשריפה, מפני החשש שמא יאבד ממנו וימצאנו המלוה ויבוא לגבות ממנו פעם שנייה. ולפ"ז ברור שבהוציא הלוה (או אדם אחר) אנן קיימין, ולא בהוציא המלוה. והירושלמי חולק על האוקימתא של רב יוסף ואביי בבבלי ע"ח ב', לפרש"י שם, ועיין מ"ש להלן. ואח"כ שנו בירושלמי: נייר מחוק (כלומר, פיסקא מן המשנה הנ"ל). 61 בכמה נוסחאות של המשנה: נייר פסול. ועיין בפיה"מ להר"מ ובמלא"ש. תני אם יש בו חלק כדי לכתוב שתי אותות חייב.

233. ובכולו כדי לכרוך על פי צלוחית וכו'. בכי"ל ובבבלי הנ"ל: או בכולו וכו', ואף לפנינו הוא וי"ו החילוק. ומכאן הביטוי 62 לעניין שטר חוב פרוע. ועיין במשנ' פ"ח סמ"ב. "לצור ע"פ צלוחיתו", עיין ירוש' ב"מ פ"א ה"ו, ה' ע"א, בבלי ב"ק מ"ט ב', ב"מ ז' ב' ובמסורת הש"ס שם.

334. שטר פרוע כל שהוא וכו'. כלומר, אפילו אין בו חלק כלל, ואפילו אינו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו.

435. מפני שמשמרו להראותו לבעל חובו. מכאן מוכיחים בתוספות (ע"ט א' ד"ה חזי) שבמוציא הלוה עסיקינן, וכרב אשי בבבלי ע"ט א'. וכן בירושלמי הנ"ל: שהוא ראוי להראותו לבעל חוב אחר, ועיין מ"ש לעיל. ורב יוסף ואביי נדחקו לפרש במוציא מלוה, מפני לשון הברייתא שבבבלי: המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב וכו'. ומכאן משמע שבמלוה עסיקינן, עיי"ש. אבל בר"ח שם מפרש את כולם במוציא לוה.