תוספתא כפשוטה על שבת ח:ח

118. המוציא מורסן לאכילה כגרוגרת וכו'. ר"מ פי"ח מה' שבת ה"ו. ובהשגות הרמ"ך שם: לא ידעתי מאין הוציא זה. אחרי כן מצאתי בתוספתא. 22 כאן צריך להפסיק. ומ"ש ברמ"ך שם "זומא של צבעין וכו' " עונה על סוף דברי הר"מ, עיין מ"ש להלן בפנים, שו' 18–19, ד"ה ובהשגות הרמ"ך. ובמגיד משנה שם (בד"ק): תוספתא פ"ט. 23 בד"ו רפ"ד חסר ציון הפרק. והיה לו לרבינו חילוק הפרקים כבדפוסים וכבכי"ל. ועיין להלן פי"ב, הע' 18 והע' 27, להלן פי"ד, הע' 27, ופט"ז, הע' 35. ובמגדל עוז שם (בד"ו רפ"ד): "המוציא מורסן כו' עד [ימתיקו] כגרוגרת, לשון תוספתא היא פ"ח 24 והיה לפניו חילוק הפרקים כלפנינו וככי"ע. ועיין גם להלן פ"ט, הע' 2. דמסכת שבת אות באות". ולעצם העניין שנינו במשנתנו ספ"ז: המוציא אוכלים כגרוגרת חייב וכו', חוץ מקליפתן וכו' וסובן ומורסנן. ובגמרא שם (ע"ו ב') שאלו ממשנת חלה פ"ב ששנו שם שהסובין והמורסן מצטרפין לשיעור חלה, ועליה אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה (כלומר, מעורבת בסובה ומורסנה). ופירש"י: הילכך לחם הארץ קרינן ביה, ומיהו לעניין שבת מידי דחשיב בעינן, וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו. ועיין בתוספ' ע"ד א' ד"ה שכן. ונראה שמדברים כאן בכפרים קטנים שדרכם לערבבו בקמח מנופה, והרי הרועים אוכלים מעיסת הכלבים שעירבו בה מורסן. 25 עיין במשנת חלה פ"א מ"ח, ובירושלמי שם ה"ט, נ"ח ע"א. ודווקא אם עירב בה הרבה מורסן אין הרועים אוכלים ממנה, עיין בראשונים שציין להם באהצו"י שם, עמ' 116. וכן אמרו בירושלמי מעשרות פ"א ה"ו, מ"ד ע"א: ותורם מן הכבור על שאינו כבור. א"ר אילא שכן דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהן, מאי טעמא והאלפים והעיריים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו (ישעי' ל', כ"ד). 26 ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 328. ועיין בבלי ע"ח א' ומ"ש במשנה למלך רפי"ח מה' שבת, ובתכ"מ כאן.

218-19. לבהמה כמלוא פי הגדי. לצבוע וכו'. ר"מ הנ"ל. ופי הגדי הוא פחות מכגרוגרת, 27 עיין בבלי ע"ו א', ומפורש שם שמלוא פי הטלה הוא כגרוגרת, ופי הגדי פחות ממנו, עיין במשנה וברש"י שם. ושיעור צביעת בגד קטן הוא פחות יותר. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 552, ומבואר שם שהפטמין והצבעין היו לוקחין מורסן, עיין מש"ש. ובהשגות הרמ"ך פי"ח מה' שבת ה"ו: [לצביעה]. זומא של צבעין וכו'. וכוונתו לבבלי פסחים מ"ב ב' שפירשוה שם: מיא דחיזרי 28 כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 121, הע' מ'. ועיין רש"י במקומו וב"מ ס' ב' ד"ה מיא דחיזרא. ומתוך הירושלמי בפסחים מתבארת פעולת המורסן בצביעה, שכן אמרו שם (פ"ג ה"א, כ"ט ע"ד): וזימי של צבעין דו יהב בגויה קוצים (כ"ה בשרי"ר, עמ' 106), בגין דיקלוט ציבעא. ופירש בק"ע ע"פ הבבלי הנ"ל (בפנים) ש"קוצם" (כ"ה בדפוסים) הוא מיא דחיזרי. ובפ"מ, וכן כל המלונים, פירשו שהכוונה לקוצה שצובעים בה, והוא תמוה מאד, שהרי הירושלמי מפרש בכל המינים שנמנו במשנתנו את החמץ שבהם, ומה לה לקוצה ולחמץ. אבל קוצים (כגי' שרי"ר הנ"ל) הם דוגמת "קוצים, קוצים" שבירושלמי מגילה פ"ג רה"ח, ע"ד ע"ב, מס' סופרים רפי"ב, כלומר, חתיכות קטנות, ולפנינו משמעותו פרורים של לחם, עיין ערוך קץ ו' שהביא בשם ת"י ויקרא ב, ו', שתרגם פתים: קציין, ולפנינו בת"י שם: ריסוקין. ולפ"ז היו משתמשים בפרורי לחם, וכן במורסן, כדי להועיל לקליטת הצבע לתוך הארג. וידידי הרא"ש רוזנטל העיר לי שהוא פירש את הירושלמי לפני הרבה זמן על פי "קצמא" בסודית, שפירושה "קמח שעורים" (עיין פיין-סמית ערך קצמא), ולפי זה הגירסא הנכונה בהוצאות שלנו: דו יהב בגויה קוצם (ולא קוצים כבשרי"ר) וכו', כלומר, שהוא נותן לתוכו קמח שעורים. ופירושו מחוור יותר, ואין לנו להכניס צורה עברית (קוצים במקום: קציין ) באמצע משפט ארמי. ועיין מ"ש להלן פי"א שו' 61. דצבעי בה וכו'. ובפיה"מ להר"מ פ"ג מ"א שם: מיא דחיזרי, והוא מים ששורין בהם המורסן, ומשתמשים בו צובעי הלכא.

319. בגד קטן. במשנתנו (פ"ט מ"ה): כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה. ופירש"י (פ"ט ב'): בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד. וברוב הנוסחאות שם: כסבכה (כשבכה), ופירש הר"מ (פי"ח ה"ח ובפיה"מ שם) שהוא כובע שהבנות מניחות על הראש. ועיין להלן פ"ט סה"ז, שו' 13, ומש"ש, שם הי"ט, שו' 55, ומש"ש.

419-20. לולבי זרדים והחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בר"מ הנ"ל. ולולבי זרדים הם קצוות הענפים הרכים של הזרדין 29 מין קנה, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 635. שהיו אוכלים אותם ע"י כבישה בחומץ, או במי מלח. 30 עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 724, הע' 59, וצ"ל שם: לעף בפלורה ח"ג, עמ' 254 (במקום: 224). וכאן הכוונה ללולבי זרדים וללולבי חרובין, שהרי חילקו בין המתיקו ללא המתיקו, ומוכח שבלולבים עסיקינן. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב, עמ' 724. ולעצם העניין הרי כבר הראו המפרשים על הסתירה בין הברייתא שלנו ובין התוספתא במע"ש פ"א הי"ג ששנינו שם: לולבי הזרדין והחרובין, עד שלא ימתיקו אין נקחין בכסף מעשר, משימתיקו נקחין בכסף מעשר. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' מע"ש ה"ח. והרדב"ז בלשונות הר"מ סי' נ"ב תירץ שכ"ז שלא המתיקו הם ראויים לכבישה והם מאכל אדם, אבל אם כבר המתיקו אינם ראויים לכבישה ואינם אלא מאכל בהמה, ולפיכך לעניין שבת אם דעתו לכבישה הרי הם מאכל אדם, אבל לעניין טומאת אוכלין וקנייה בכסף מעשר אזלינן בתר השתא, וכ"ז שלא המתיקו אינם ראויים לא לאדם ולא לבהמה לפני הכבישה, ומחשבתו אינה מועילה כלום בדבר שאינו פרי, 31 עיין היטב בבבלי חולין כ"ו א' לעניין לקח בכסף מע"ש תמד שלא החמיץ ואח"כ החמיץ שקנה מעשר "מ"ט איגלאי מילתא למפרע דפירא הוא", עיי"ש ברש"י. אבל פשוט שכבישה היא פעולה חדשה שעושה אותם פרי מכאן ולהבא דווקא. ואינו דומה לקור שניקח בכסף מעשר, מפני ששליקה שלו נעשית בקלות, ודומה לטחינה ואפייה של פת, עיין בתוספות נדה נ"א ב' ד"ה אם. אבל לאחר שהמתיקו ראויים לאכילה ע"י הדחק אפילו בלא כבישה, ולפיכך אם דעתו לאכלם ניקחין בכסף מעשר וכו', עיי"ש. ברם לעיל ח"ב, עמ' 724, הוכחנו בכמה ראייות שאין הלולבים נמתקים מאליהם, והמשנה והתוספתא מדברות בהמתקה ע"י אדם, וממילא לא הרווחנו בתירוץ הרב ז"ל שכתב שאם המתיקו אינם ראויים לכבישה וכו', שהרי המתקה עצמה כבישה היא, עיין מש"ש. ונראה שלולבי זרדים וחרובים הם מרים, ואינם ראויים לאכילה כלל לא לאדם ולא לגדיים 32 ואעפ"י שהזרדים עצמם מאכל הוא (עיין להלן פ"ט, שו' 48 ואילך ומש"ש), כבר הראה לעף (פלורה ח"ג, עמ' 255) לנכון שבכמה מקומות סתם זרדים הם ענפים רכים של כל מיני אילנות (עיין גם בפיה"מ להר"מ כאן פי"ח מ"ב), ודווקא במקום שמזכיר "לולבי" זרדים הכוונה לקנה הזרד שבא במשנה ובברייתא יחד עם חרוב ועדל, אבל ענפים רכים של כמה אילנות נאכלים לאדם ולבהמה כמו שהם. כל זמן שלא המתיקו אותם ע"י כבישה או שליקה ולפיכך כל זמן שלא המתיקו הוא מוציא אותם לכבישה, וכשאדם מוציא לכבישה סתם, חזקה שאינו טורח לכבוש בפחות מכגרוגרת 33 עיין בתוספ' ע"ו ב' ד"ה חלב כדי גמיעה. אבל אם הוציאן במפורש לבהמה חייב בשיעור מלא פי הגדי אף בשלא המתיקו, עיין להלן פ"ט, שו' 54, ומש"ש. ולפיכך אינו חייב אלא בכגרוגרות, שהוא שיעור מאכל אדם. אבל אם כבר המתיקו ונתרככו הרי הם ראויים לאדם ולגדיים, והוא מצוי להוציא לשניהם, ולפיכך הולכים לחומרא וחייב כמלוא פי גדי, עיין בבלי ע"ח א'.

520. אבל הלוף והחרדל וכו'. כלומר, כל אילו רגילים בהם יותר למאכל אדם ממאכל בהמה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 724. ועיין במשנתנו רפי"ח ומ"ש להלן פי"ד, שו' 35–36.