תוספתא כפשוטה על סוטה יג:י

1123. נוקפין, אלו שמכין את העגל בין קרניו, כדרך שמכין לע"ז. וכ"ה ("שמכין") גם בד ובירושלמי ("שהיו מכין") כאן הנ"ל וסוף מע"ש. ובכי"ע: שמושכין 33 ואולי צ"ל: שמכישין . וקרוב לוודאי שהיא ט"ס בכי"ע. וכו'. ובבבלי מ"ח א': מאי נוקפים. אמר רב יהודה אמר שמואל שהיו מסרטין לעגל בן קרניו, כדי שיפול דם בעיניו, אתא איהי בטל, משום דמיחזי כי מומא. במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות, כדרך שעושין אותו לפני ע"ז. ובירושלמי לא נזכר שעושין כן לע"ז. ובספרי הנ"ל יוונית ויוונות, עמ' 255, הראיתי שמנהג זה היה רווח מאד בפולחן האלילי, ולפיכך ביטל אותה יוחנן כהן גדול (ואפילו אם יחבטו בה רק כדי הימום בלבד, כדי שתהא נוחה להישחט, עיין להלן). והנה כל המקורות (חוץ מן הברייתא שבבבלי) נוקטין כאן "עגל", והכוונה לבקר (עיין שקלים פ"ה מ"ג) וגם לפר (עיין ר"ח תענית כ"ה ב'), עגלא תילתא, עגלה משולשת, 34 ועיין להלן פרה פ"א ה"ה, בבלי ר"ה י' א' ומקבילות. ועיין ב"מ פ"ה מ"ד ומ"ש בספרי יוונית ויוונות, עמ' 288. והוא משום שפר מתנגד כשמוליכים אותו לטבח, אבל לא צאן טבחה (עיין ישעי' נ"ג, ז'). ועיין בהגהות יעבץ לבבלי מ"ח א' מה שתמה על שמואל.

2124. אמ' להן יוחנן כהן גדול, עד מתי אתם מאכילין את המזבח טריפות. בכי"ע בטעות: אמר להן רבן יוחנן בן זכאי וכו', והוא בוודאי שיבוש, 35 בירושלמי סוף מע"ש, בכי"ר : אמ' להם רבן יוחנ' כהן גדול. ובס' הישר לר"ת סי' תל"ט, הוצ' הרש"ש שלזינגר, סוף עמ' 259: ועוד דאמרי' ששלח רבן יוחנן בן זכאי וראה שהיו מפרישין תרומה גדולה וכו' (עיין להלן בתוספתא). ואפשר שהוא גליון שנכנס מן הרישא, עיין מ"ש לעיל שורה 119–120, ד"ה אמר להן. והגירסא "טריפות" היא גם בד ובכי"ע, וכ"ה בירושלמי סוף מע"ש הנ"ל בכי"ל ובכי"ר, ובשרידים מן הגניזה (עמ' 222) ובכי"ר כאן. אבל בדפוסים בירושלמי בסוטה: עד מתי אתם מאכילין את המזבח נבילות . ובבבלי כאן: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח. נבילות? הא שחיט להו, אלא טריפות , שמא ניקב קרום של מוח. ושמא לפנינו תיקון ע"פ הבבלי, והגירסא "נבילות" שבירושלמי שבד"ו (וכ"ה בכי"ל) מקורית, ופעמים שהבהמה מתה לפני שמספיקים לשחוט אותה, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות הנ"ל, עמ' 254, הערה 17. ויוחנן כה"ג הוסיף טעם אחר ועיקרי שיש כאן חשש של טריפה, או נבילה, אבל משום מנהג ע"ז אפשר שלא היו שומעין לו, משום שהוא מנהג שלנו, והיו אומרים ש"לאו חוקה היא" אלא נוחיות בעלמא (עיין בבלי ע"ז י"א א'). תדע לך שהוא כן שבירושלמי לא הזכירו כלל שהיו עושין כן לע"ז. ועיין בח"ד. ובירושלמי ובבבלי מוסיף: עמד ועשה (בבבלי: והתקין) להם טבעות (בבבלי: טבעות בקרקע), עיין במשנת תמיד פ"ד מ"א, מדות פ"ג מ"ה. ועיין בסוף משנת סוכה וברש"י שם נ"ו סע"א, ד"ה וטבעתה, ובערוגת הבושם ח"א, עמ' 61.

3124-125. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם בחולו של מועד. במשנה פ"ט מ"י וסוף מע"ש לא נאמר אלא: עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ומפרשת התוספתא "בחולו של מועד". וכ"ה בבבלי מ"ח א'. ובירושלמי לא נזכר לא כאן ולא במע"ש שהכוונה לחול המועד. אבל אין ספק שגם בירושלמי פירשו כן. וכן בירושלמי מו"ק פ"א ה"ב, פ' ע"ב: איירא 36 כלומר, היורה של בית המרחץ, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 199, הערה 45. דציפורין איתפחת במועדא, חברייא סברין מימר שרי, מן הדא, ומתקנין את קילקולי המים. א"ר פינחס לא אמר ר' ירמיה אלא משום הלכת הפטיש . ומכאן שאף הירושלמי פירש את משנתנו כן, 37 עיין להלן הערה 53, ולהלן הערה 38. ויוחנן כהן גדול אסר אף בצרכי רבים (עיין לעיל שם בירושלמי), ועיין בבלי מו"ק י"א א' ובמפרשים שם, וברש"י כאן למשנתנו מ"ז רע"ב. ואני מעיר על כך שלא נסיק מסתימת לשון הירושלמי במע"ש ובסוטה שלא חשש לפרש מהו "היה פטיש מכה בירושלם", שפירשו שהכוונה לכל השנה, ומשום רעש אתינן עלה, 38 עיין במשנת ב"ב פ"ב סמ"ג. והסופר היוני אתיניוס בספרו "חכמי הסעודה" (סי"ב 518c) מוסר שהסיבריטים היו הראשונים שלא נתנו בעריהם אומניות המשמיעות קול רעש (τὰς ποιούσας ψόφον τέχνας), כגון נפחים, נגרים וכדומה, כדי שלא להפריע להם משנתם , ואסרו אף גידול תרנגולים בתוך העיר (עיין במשנת ב"ק ספ"ז ובמקבילות). ויוחנן כהן גדול ביטל את הכאת הפטיש, לשם שקט.

4125-126. אף הוא גזר על הוודיי, וביטל את הדמיי. וכן בד: אף הוא גזר על הודאי וכו'. ובכי"ע: אף הוא גזר על הוידוי וביטל את הדמאי. אבל בבבלי מ"ח א', ב"מ צ' א': והתניא אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי. וכל המפרשים הגיהו את התוספתא ע"פ הבבלי והפכו את הגירסא. וקרוב לוודאי שהנכון הוא בכי"ע, וצ"ל: על הוידוי גם בכי"ו וד, והוא שינוי קל. 39 וכן נשתבש בערוך ערך ד (דד), עה"ש, עמ' 22: תניא (כלומר בבבלי שהבאנו להלן בפנים) אף הוא בטל את הודאי וכו', וצ"ל: הוידוי. והכוונה שגזר על הוידוי, שלא יתוודו אף הללו שהפרישו את המעשרות כתיקונן. 40 עיין בירושלמי כאן וסוף מע"ש, וכפירוש הגר"א, שגזר שלא יתוודו המתקנים, מפני הבושה. שלא לבייש את הללו שאינם יכולים להתוודות. ברם את הלשון "וביטל את הדמאי" שבכל נוסחאות התוספתא אין לשבש כלל, 41 בס' המפתח לר"ן ברכות מ"ז א', הוצ' גולדענטהאל, כ"ב ע"א, מביא את הברייתא שבבבלי כגירסא שלפנינו ("ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי"), ומוסיף: וזו היא הבריתא בתוס' סוטה. ואין מכאן שום ראייה שגרס כן בתוספתא, ואין כאן אלא ציון למקור הברייתא, כדרכו להראות על המקורות. ולהלן נראה שכן יוצא גם מתוך התוספתא בסיפא. ובמשנתנו הנ"ל אמרו: ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי, ונחלקו הראשונים בפירושה ונדחקו בה. ובירושלמי כאן וסוף מע"ש אמרו: ובימיו אין אדם צריך לשאול על דמאי. שהעמיד זוגות. ופירש הגר"א: שהעמיד ממונים לראות אם מפרישין העם, ותיקן להם כדאמרן שיהא מפריש 42 כלומר, הברייתא שבירושלמי לעיל שם, התוספתא להלן בסיפא והברייתא בבבלי מ"ח א'. ועיין בהגהות הרש"ש סוף מע"ש, והוא כירושלמי, וכעין פירוש הגר"א. וכו'. ונראה שהכוונה שהעמיד זוגות לתקן להם את הכרי, משום שרוב ע"ה לא ידעו לתקן את הכרי, עיין מ"ש לעיל ח"א דמאי, עמ' 245, ובהערה 33 שם. ומהם היו כהנים, עיין בבלי כתובות ע"ב א' ובגליון שם, ועיין במשנת טהרות פ"ט מ"ד ומ"ש בתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 96. ובירושלמי כאן וסוף מע"ש היתה קיימת מסורת שדרשה כמה מתקנות יוחנן כה"ג לגנאי, ואמרו: משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פכורה 43 כ"ה בירושלמי כאן, וכ"ה בשרי"ר, עמ' 222, ואף בכי"ר: בן פכירה. ובמע"ש בטעות: בן פתירה (בכי"ל שם: פטירה, והיא טעות, וצ"ל: פכירה). ואף שתי השמות לגנאי, כלומד, הפוער והפוכר (ההורס), וכמו שאמרו בב"ר רפס"ז, עמ' 753: פכיר תרעא, ועיין ערוך ערך פכר. היו נוטלין אותן (כלומר, את המעשרות) בזרוע, והיה ספיקה בידו למחות ולא מיחה. והזוג הזה היה מחונפי יוחנן כה"ג, כפי שיוצא מן הבבלי קידושין ס"ו א', כפי שראו כבר החכמים. 44 עיין מ"ש דירינבורג בספרו המצויין Essai sur l'histoire וכו', עמ' 79 ואילך, והוא הסיפור שמספר יוסף הכהן בקדמוניות סי"ג פ"י, ה', סי' 290 ואילך. והוא קורא לחונף זה אלעזר בלי שם אביו. ואף לפנינו אין כאן אלא כינוי. וקרוב בעיני שהוא אחד מן הזוגות שהעמיד יוחנן כה"ג לתקן את המעשרות, אלא שהזוג הזה כשתיקן את המעשרות (כציווי יוחנן כה"ג, עיין להלן בסיפא ובמקבילות) נטל את כל המעשרות בכח, ולא קיימו הבעלים מצוות נתינה, ולא עוד אלא שלמתקנים אסור לקבל את המעשרות, 45 ואפשר שלמעשה זה רמזו בס"ז סוף קרח, עיין מ"ש לעיל ח"א, דמאי, עמ' 257. והיה בידו של יוחנן כה"ג למחות ולהעביר אותם ולא מיחה, ומשום כך דרשו את מעשהו לגנאי. ולפ"ז מובנת יפה לשון המשנה "ובימיו אין אדם צריך לשאל על הדמאי", מפני שהכל מתוקן ע"י הזוגות. ואף לפי מסורת התוספתא הלשון מתבארת יפה, עיין מ"ש להלן.

5126. לפי ששלח לכל עיירות ישראל וכו'. ירושלמי כאן פ"ט הי"א, כ"ד ע"א, סוף מע"ש, נ"ו ע"ד (בשם ר' יוחנן), בבלי כאן מ"ח א' בפתיחת "תניא". ועיין לעיל הערה 35.

6127. מעשר ראשון ומעשר שיני מקצתן מפרישין וכו'. מקורות הנ"ל, כפו"פ פמ"ה (ד"ו, תי"ו ע"א, הוצ' לונץ, עמ' תר"כ) בשם "תוספת מסכת סוטה סוף פי"ג" (כ"ה בד"ו).

7128. [אמר] הואיל ותרומה וכו'. בכי"ו חסרה המלה "אמר", וכ"ה בכפו"פ הנ"ל. אבל בד: אמר להן יוחנן כ"ג הואיל וכו'. וכן בכי"ע: אמר תרומה וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל: אמר הואיל וכו'. ובבבלי הנ"ל: אמר להם, בני, באו ואומר לכם וכו'.

8128-129. ותרומה גדולה עון מיתה ותרומת מעשר עון טבל. כ"ה בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל, ובכי"ו נשמטה המלה "מיתה" ובד: ותרומת מעשר טבל עון מיתה. ואף לפנינו הכוונה ששניהם אם אכלם בעון מיתה, וכן טבל הטבול להם בעון מיתה, ועיין בתוספות יבמות פ"ו א', ד"ה מה. ובירושלמי הנ"ל: הואיל ומעשר ראשון במיתה, ומעשר שני בעון טבל וכו', כלומר, טבל טבול לתרומת מעשר בעון מיתה, אף טבל טבול למעשר שני כן, עיין ספרי ראה פיס' ע"ב, עמ' 137, ובמקבילות שצוינו שם.

9129. יהא אדם קורא שם לתרומה ותרומת מעשר. וכ"ה בכפו"פ הנ"ל, וכ"ה בירושלמי כאן ומע"ש הנ"ל בכל הנוסחאות. ובכי"ע: קורא שם לתרומה ולמעשר . ובד: קורא שם לתרומה תרומ' מעשר. ולפי פשוטה של לשון מוכח שיוחנן כהן גדול אמר כן לעמי הארץ שיפרשו הכל, היינו תרומה וגם תרומת מעשר, ומע"ש יחללו על המעות והמעות שלהם (ונמצא שאינם מפסידים הרבה). והזוגות הממונים עשו כן. וכן מוכח מן הלשון "לתרומה", ולפי מסורת הבבלי הרי לא נחשדו ע"ה על תרומה גדולה, כמפורש ברישא כאן. ובבבלי נוסח אחר בברייתא זו,

10ונותנן לכהן. עיין בהגהות הרש"ש כאן מ"ח א' ובתוספות רע"א דמאי פ"א לתויו"ט אות ו', ושם פ"ד סמ"ד להרע"ב, אות מ', ועיין בפירוש הר"ש שם. ועיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 127.

11130-131. והשאר מעשר, מעשר עני, המוציא מחבירו עליו הראיה. וכ"ה בד. ובכי"ע ובכפו"פ הנ"ל: והשאר מעשר ומעשר עני וכו', וכ"ה בירושלמי סוטה בשרי"ר, עמ' 222. ובירושלמי סוף מע"ש: והשאר מעשר (כ"ה בכי"ל, ומחקו המגיה) מעשר עני שהמוציא וכו'. ונראה שבבא זו אינה דבוקה לשלפניה, והיא מפרשת את משנתנו: "ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי", שהרי הכרי מתוקן (ע"י הממונים) כמפורש ברישא, והשאר שנשאר, והוא מעשר ראשון, או מעשר עני (בשנת מעשר עני), המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין מעכשיו שום שאלה בקונה מע"ה. ולפ"ז מתבארת הלשון שברישא "וביטל את הדמאי" שע"י הזוגות שהעמיד בטל את הדמאי. ובברייתא שבבבלי מ"ח א' מסורת אחרת, והיינו שהכל בלוקח מע"ה עסיקינן, ושם באמת לא נזכר שמפריש תרומה גדולה. ולעניינינו יש לציין לסוף דברי הירושלמי (סוטה פ"ט סהי"א, כ"ד רע"ב): דמאי . 46 כלומר, פיסקא ממשנתנו כאן וסוף מע"ש: "אין אדם צריך לשאול על הדמאי". ר' יוסי בשם ר' אבהו, ר' חזקיה בשם ר' יודה בן פזי. דמאי דמתקן, 47 כ"ה בכי"ר. ולפנינו, וכן בשרי"ר: דמי תקין, וצ"ל: דמיתקין (במלה אחת). דמי 48 כ"ה בשרי"ר, ולפנינו בטעות: ומי. לא תקין. וכן בסוף מע"ש: דמאי וכו' ר' חזקיה בשם ר' יודה בן פזי דמאי דמיתקן , 49 כ"ה בכי"ל, והמגיה נתן שתי נקודות לחלק את המלה לשתים, ועל פיו נדפס בד"ו. דמאי לא תיקן. וכן בירושלמי שבת ספ"ב: דמיי דמתקן , 50 כ"ה בשרי"ר, ואף לפנינו: דמאי דמיתקן (במלה אחת). דמאי לא תקן. 51 ובירושלמי עירובין ספ"א משובש, עיי"ש. ועיין להלן, הערה 54, בשם רבינו נסים. ובפירושו נ"ל לשער בדרך אולי ואפשר שר' חזקיה מפרש את משנתנו (סוטה ומע"ש), וחוזר על הפיסקא "דמאי", כלומר, למה אין אדם צריך לשאול על הדמאי, "דמתקן", משום שהכל מתוקן (או: שהכרי מתוקן), וכבר דאגו לכך הכהנים בעלי הזרוע (עיין לעיל בירושלמי) שהוציאו את כל המעשרות מבעלי השדות בכוח, "דמיי לא תיקן", אבל דמיי עצמו לא תיקן יוחנן כה"ג, 52 ומטעם זה הובאו דברי ר' חזקיה בשם ר' יהודה בן פזי כמו שהם במקומם העיקרי (כרגיל בירושלמי) שדווקא בימי יוחנן כה"ג תוקן הדמאי, אבל אחרי מותו הדמאי בספיקו עומד. ובגנותו המשנה מדברת, כשיטת ר' חזקיה לעיל שם גם בהכאת הפטיש בירושלים. 53 שהוא אומר "לא מסתברא עד סוף ימיו", כלומר שכל זמן שהיה חי היה הפטיש מכה בירושלים, והכל לגנאי. ומכאן שהכל בחול המועד עסיקינן, עיין לעיל הערה 37. ויש כאן מסורת שחולקת על הברייתא 54 ובעל כרחינו אנו אומרים כן, שהרי לעיל בסמוך דרש הירושלמי את ביטול הוידוי לגנאי, שלא כברייתא שלנו בתוספתא ושבירושלמי לעיל שם. ואני נוטה מפירושי הראשונים ז"ל, משום שרבינו נסים (ספר המפתה ברכות מ"ז א', הוצ' גאלדענטהאל, כ"ב ע"א) סמך על הגירסא שבירושלמי עירובין שהיא שונה משאר כל הנוסחאות, ועיין לעיל הערה 51. שבתוספתא להלן והברייתא שבבבלי. ברם מסורת ר' חזקיה היא לפי לשון משנתנו "ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי", משום שבימיו תוקן הכל ע"י בעלי הזרוע, ויוחנן עצמו לא תיקן כלום, אבל בתוספתא כאן מפורש "וביטל את הדמאי", 55 וכן בלשון הברייתא שבבבלי "וגזר על הדמאי", ואמרו כאן בפירוש " ונותנן לכהן", ולא שיקח בזרוע. והתקנה מיוחסת אליו , והכל לשבח, כמסורת הראשונה שבירושלמי וכשיטת הבבלי שלא נזכרו שם כלל פירושים לגנאי. ופשיטא שאני אומר כ"ז בזהירות מרובה, ושמא ילמדו מדברי לפרש את דברי ר' חזקיה בשם ר' אבהו בדרך יותר נוחה.