תוספתא כפשוטה על סוטה יג:ד

155-57. יש כאן אדם שראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור וכו'. וכ"ה במקבילות. ובמסורת האמוראים הנ"ל: יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש, ושמואל הקטן אחד מהן, ונתנו עיניהן בר' אליעזר בן הורקנוס וכו'.

260. אף הוא אומ' בשעת מיתתו וכו'. וכ"ה בבבלי ובמדרש שהש"ר הנ"ל. ופירש"י (סנהדרין י"א א'): אף הוא הוכיח סופו ששרתה עליו שכינה, שנתנבא בשעת מיתתו. והוא ע"פ הסיגנון במקורות הללו שהסמיכו רוח הקודש לרוח הקודש (עיין מ"ש לעיל, שורה 48, ד"ה ובירושלמי). אבל בירושלמי כאן פ"ט הי"ד, כ"ד ע"ב: ובשעת מיתתו אמר וכו', וכן במס' שמחות פ"ח סה"ז, הוצ' היגר, סוף עמ' 152: וכן אמר בשעת מיתתו וכו'. ועיי"ש במבואו, עמ' 36 ואילך.

361-62. שמעון וישמעאל לקטלא, ושאר חברוהי לחרבא, ושאר עמא לביזה וכו'. וכע"ז בד. אבל בכי"ע, בבבלי ושהש"ר הנ"ל הסדר הוא להפך: שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא וכו'. ובירושלמי, וכן במסכת שמחות הנ"ל, חסר "וחברוהי לקטלא". ועיין אבות דר"ן נו"א פל"ח, נו"ב פמ"א, עמ' 114, ומקבילות. והנה דעת רוב החכמים היא ששמואל הקטן עדיין היה חי בזמנו של ר"ג דיבנה, כמפורש בבבלי ברכות כ"ח ב', וכן יוצא גם מן הירושלמי שם פ"ה ה"ג, ט' ע"ג (והשווה בבלי הנ"ל כ"ח ב'-כ"ט א'), ואף המעשה שלפנינו ביבנה היה, ובזמנו של רבן גמליאל דיבנה. ולפ"ז אי אפשר לומר שכוונתו לר"ש בן גמליאל הזקן, שכבר נהרג הרבה זמן לפני מיתתו של שמואל הקטן, ורשב"ג אביו של רבי לא נהרג כלל. ואין להביא ראייה כלל ממקורות התנאים והמדרשים המאוחרים שדברו על הריגת ר"ש בן גמליאל הזקן, מפני שהמקורות הללו צרפו את עשרת הרוגי מלכות ממקורות שונים, ואף במס' שמחות פ"ח הנ"ל (עמ' 153) הוא צרוף המסדר עצמו. והחכם ר' זאב יעבץ בספרו תולדות ישראל ח"ה, ריש עמ' 127: "וחכם אחד וצדיק ושמו ר' שמעון... חזה להם שמואל הקטן במותו". ונ"ל שאפשר לשער שאף ר' ישמעאל שהתנבא עליו שמואל הקטן, הוא ר' ישמעאל אחר שאינו ידוע לנו, עיין מ"ש להלן, שורה 63–64, ד"ה ובירושלמי.

463-64. יהויין לאחר דנא. בלשון ארמי אמרן. וכ"ה בכי"ע (ושם: אחרי דנא) ובמס' שמחות הנ"ל (ושם: אחרי דנה), והוא כמו בדניאל (פ"ב, כ"ט, ומ"ה): מה די להרי אחרי דנה. והוא בלשון ארמית עתיקה של התנ"ך ושל שטרות (שאף הן בלשון ארמית ממלכתית עתיקה, ולאח"כ לשון חגיגית), ובירושלמי הנ"ל: ועקין סגיאין יהויין, ובלשון ארמית אמרן. ובמדרש שה"ש פ"ח הנ"ל: ובארמית אמרן. אבל בברייתות שבבבלי חסר כאן שאמרן בלשון ארמי, וישנו להלן בעניין בת קול, עיין בבלי כאן ל"ג א'. ובירושלמי כאן מוסיף: ולא ידעו מה אמר . והוספה זו אינה בשום מקבילה. וברור שהוספה זו מקורית היא, ואפשר שהשמיטוה משום שסברו שהכוונה שלא הבינו את לשונו, וזה הרי לא יתכן. ונ"ל שהכוונה היא שלא ידעו למי הוא מכוין, ששמות החכמים הללו לא היו ידועים להם. ובשה"ז זוטא פ"ב י"ד (הוצ' בובר, עמ' 27, אגדת שה"ש הוצ' שכטר, עמ' 31): זה הגאולה שהביא הקב"ה לישר' בימי ר' שמעון ור' ישמעאל , שהיה מעשה בשבעה אנשים שהיו עולין לירושלם מצא הראשון תמרה אחת ואמ' יעלה חבירי, וכן השיני, כך עשו כולם עד שהגיע השביעי וניטלה עד שהגיעו לבור וחילקוה בינהם וכו'. וקרוב לוודאי שיש לפנינו מקור עתיק מזמן בר כוכבא, שעלו לירושלים ולא היה להם מה יאכלו, וחילקו תמרה אחת בין כולם, והם ר' שמעון ור' ישמעאל שלפנינו. ובאבות דר"ן ספ"ו, הוצ' שכטר י"ז ע"א, נאמר על מצור ירושלים בזמן חורבן בית שני: וכל אחד מישראל וכו' אמר מי יתן לי חמש תמרים ואטול חמשה ראשים וכו', כלומר היה מסכן את נפשו בעד כל תמרה.

564-65. אף על ר' יהודה בן בבא התקינו שיהו אומ' עליו, הא עניו וכו'. וכ"ה ("התקינו") בד, בירושלמי ובשהש"ר הנ"ל. אבל בכי"ע: בקשו לומר וכו'. וכ"ה בבבלי. ונראה שהתקינו כאן כוונתו: הכינו (כלומר, את התלמידים), דוגמת: התקינו עצמכם לפורענות, במכילתא משפטים פי"ח, עמ' 313, ופירושו: התכוננו והיו מוכנים לכך. ובספרי בהעלותך פיס' צ"ד, עמ' 94: אין התקדשו , אלא התקינו עצמכם לפורענות וכו', והכוונה שם שיתקדשו מקודם, ויהיו מוכנים לקבל את הפורענות בקדושה, לקדש את שמו ברבים.

666. תלמידו של שמואל הקטן. וכ"ה בד, וכע"ז בכי"ע ובשהש"ר הנ"ל. אבל בירושלמי ובבבלי חסר.

767. אלא שנטרפה שעה. וכ"ה בירושלמי. ובבבלי ובשהש"ר הנ"ל מוסיף: שאין מספידין על הרוגי מלכות, וברור שהיתה סכנה גם למספידים. ועיין בבלי סנהדרין י"ד א', ע"ז ח' ב'. אבל עיין בתוספתא ב"ק פ"ח הי"ג, וירושלמי כאן פ"ט ה"י, כ"ד ע"א, ובבלי ב"ק פ' א' ותמורה ט"ו ב' (ועיי"ש סע"ב). ועיין מדרש שיר השירים הוצ' גרינהוט פ"א, ה' סע"א (והיא עשיית שלום בין המקורות).