תוספתא כפשוטה על סוטה יג:ה

167-70. יוחנן כהן גדול שמע דבר מבית קדש הקדשים, נצחון (מרא) טליא דאזלון לאגחא קרבא באנטכיא וכו'. וכ"ה ("שמע דבר") גם בד כאן ולהלן שורה 72–73. ובכי"ע חסרה כאן ושם המלה "דבר", והנכון כלפנינו, ואין "דבר" אלא בת קול, וכמו שלמדו בירושלמי שבת פ"ו ה"ט, ח' ע"ג, ובבלי מגילה ל"ב א', שמשתמשין בבת קול מן הפסוק (ישעי' ל', כ"א): ואזניך תשמענה דבר מאחריך . ובבבלי כאן ל"ג א': יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים וכו', וכע"ז בשהש"ר הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: מעשה שיצאו נערים להלחם באנטוכיא, ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא וכו'. וברש"י כאן, סד"ה נצחו: ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים. ושמא צ"ל: בריא (הבנים), טליא וכו'. וכבר העירו החכמים 5 ראה מ"ש דירינבורג בספרו Essai sur L'histoire וכו', עמ' 74. וכבר קדמו בזה אחד הסופרים של הירושלמי כי"ר שהכניס כאן לתוך דברי הירושלמי: "וזה בספר יוסף בן גוריון", עיין מ"ש במחברתי "על הירושלמי", עמ' 83, הערה 129. על יוסיפוס בקדמוניות היהודים ס' י"ג פ"י, ג' סי' 282 ואילך, שמספר (על יוחנן הורקנוס כהן גדול) שבאותו יום ממש שבניו נלחמו עם אנטיוכס קיזיקינוס, היה הורקנוס לבדו בבית המקדש מקטיר קטורת, כדין כהן גדול (כלומר, ביוה"כ בקדש הקדשים) ושמע קול שבניו נצחו באותה שעה את אנטוכיוס (ὡς οἱ παῖδες αὐτοῦ νενικήκασιν ἀρτίως τὸν ’Αντίοχον), וכשיצא מבית המקדש גילה את הדבר לכל הקהל, וכן באמת היה.

270-72. וכתבו אותה שעה ואותו היום, וכיונו, ואותה שעה היתה שנצחו. וכע"ז בשהש"ר הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: וכתבו אותה העת, ונתנו בו זמן, וכיוונו שבאותה שעה היתה. ועיין מ"ש לעיל בשם יוסיפוס. ובבבלי נאמרו הדברים (וכתבו אותה שעה וכיוונו) בסיפא, עיין מ"ש להלן. ההיסטוריון Dio Cassius מספר (ספר ס"ז, י"ח) שבאותו יום ובאותה שעה (ἔω τε τῆ ἡμέρα ἐκείνη καὶ τῆ ὥρα αὐτῆ ἐκείνη) שנהרג דומיטיאנוס ברומי (בשנת 96 למספרם) ע"י המשוחרר סטיפנוס, עלה אדם בשם אפוללוניוס מטיאנא (Απολλώνιός τις Τυανεύς) על סלע גבוה באיפיסוס (או במקום אחר) ואמר: יפה, סטיפנוס וכו', פגעת, פצעת הרגת! וכן היה כמו שקיימו המאורעות. ההיסטוריון בוודאי שמע את הסיפור ב"טריקלין" של המלכה יוליאנא דומנא אשת ספטימיוס אסוירוס שהיה מקורב לו מאד. המלכה ריכזה אצלה את כל התעודות והסיפורים על חיי אפוללוניוס ומלאה את ידי Philostratus לכתוב את תולדות ימי חייו של אפוללוניוס (פילוסטרטוס, חיי אפוללוניוס ס"א פ"ג). פילוסטרטוס (ס"ח פכ"ו) מוסר את המאורע באופן אחר קצת, והיינו שאפוללוניוס הפסיק פתאום את הרצאתו, צעד כמה פסיעות מן הבמה, וצווח: הכה את העריץ, פגע בו וכו'. וכן היה בדיוק (שם רפכ"ז). ועיין מ"ש להלן, עמ' 989. כנראה, שדיאון שאב את דבריו מזכרונותיו של Damis מנינוה (עיין בספרו של פילוסטרטוס הנ"ל ס"א פ"ג) או מסיפורים בעל פה (עיי"ש פ"ב): וכבר ראינו שיוסיפוס קדם בסיפורו על מטבע של נבואה זו לדיאון ולפילוסטרטוס. ובדומה לזה מספר פילוסטרטוס (שם ס"ה פל"א) שאפוללוניוס ניבא שאספסיינוס ימלוך בקרוב. ואף כאן קדמו יוסיפוס (מלחמות ס"ג פ"ח, ט' 401 ואילך). ועיין מ"ש W. Weber בספרו Josephus und Vespasian, עמ' 46 ואילך, עמ' 47, הערה 1 (כידוע ניבא כן רבן יוחנן בן זכאי, לפי מקורות חז"ל, עיין אבות דר"ן נו"א פ"ה ונו"ב פ"ו ומקבילות). כל מיני נבואות ותוספת אגדות ובדותות של הבל שהיו רווחות במזרח רוכזו מסביב לאפוללוניוס.

3[תיקונים ומילואים: לא כיוונתי כאן להביא מקבילות לנבואה שלנו שהן מרובות, עיין, לדוגמא, מה שמספר Titus Livius 2 Ab urbe וכו׳, 2-3, 7 .II על הבת קול שבשרה את נצחון הרומאים, וכן היה, והרבה כיוצא בו. לנו יש עניין מיוחד באפוללוניוס, בן זמנו של יוסיפוס ורבן יוחנן בן זכאי, שמלא אח״כ בספרות תפקיד מיוחד כתחליף לאישים מישראל, או להללו שמוצאם מישראל. מעניין הוא כיצד מתאר פילוסטרטוס את החזיון שלו ביחס למותו של דומיטיאנוס (במקום שהבאנו בפנים), וכן הוא כותב: באמצע הרצאתו באיפיסוס המיך אפוללוניוס את קולו כמי שנבהל, המשיך בקצב יותר נמוך, כאילו העיף עין במה שהוא זר לנושא שלו, ולבסוף נשתתק כאדם שהפסיקו אותו באמצע דבורו. והנה הביט בבהלה בארץ, עשה שלש, ארבע פסיעות מן הבמה וצווח: ״הכה את העריץ, פגע בו!״ ולא אמר כן כאדם שרואה דמויות מטושטשות באספקלריא, אלא כזה שמסתכל בעיניו ממש, ובעצמו משתתף במה שנעשה וכו'. ואח״כ המשיך: ״חזקו ואמצו אנשי איפיסוס, העריץ נהרג היום, ולמה אני אומר היום? אלא, בחיי אתונא, עכשיו באותו רגע שאני אומר את הדברים״, ודמם. ולהלן בפכ״ז שם מודיע פילוסטרטוס שאח״כ באו רצים דחופים ואישרו שהעריץ נהרג בדיוק באותה שעה שאפוללוניוס נשא את דברו. בכל ספרו של פילוסטרטוס לא מצאתי דוגמא לכך. בדרך כלל הנבואות של אפוללוניוס סתומות הן, והוא נזהר מאד בלשונו, מעין ״מאורע גדול יתרחש ולא יתרחש״, 3 פילוסטרטוס ס״ד פמ״ג. ועיי״ש גם בפכ"ד. או: כמה תיבנים ישבו על כסא המלכות. 4 שם ס"ה פי"א. ואם פעם ניבא מפורשות, 5 שם ס"ו פל"ב. והיינו שניבא לטיטוס (ע״פ בקשתו המיוחדת של טיטוס) שימות ע״י הים, 6 עיין בבלי גיטין נ"ו ב'. לא ניחש יפה: נבואתו לא נתקיימה, ונתפרשה אח״כ ע״י תלמידו בדוחק רב. ולא זו בלבד, לא רק את מיתתו של דומיטיאנוס ראה אפוללוניוס מרחוק אלא גם את הצלתו (בשנת 69) ברומי, אף אותה ראה, אלא שפילוסטרטוס כותב כאן 7 ס"ה פ"ל. בזהירות שהיא נתגלתה לו לאפוללוניוס במצרים ביותר מהירות מאשר אילו אירעו הדברים במצרים עצמה. לפי דיאו קסיוס שהזכרנו בפנים ידע והכיר אפוללוניוס גם את שם הרוצח וקרא אותו בשמו! ולעיל שם (סי׳ ט״ז) הוא מוסר ברצינות ששני אנשים נבאו על יום מותו של דומיטיאנוס 8 ועיין גם מ"ש Suetonius, חיי דומיטיאנוס פט"ו, ג', שם פט"ז, א'. בלי שום הערה מצדו, אבל על מעשה אפוללוניוס הוא כותב שראוי לפקפק בו עשרת אלפים פעם. לפיכך מסתבר מאד שפילוסטרטוס הכניס לתוך הרומן שלו אגדה ספרותית מאוחרת, ואינו מן הנמנע שנוטלה מתוך ספרו של יוסיפוס בן זמנו של אפוללוניוס, בשינוי שם האנשים והמקומות ובשינוי בת קול לחזיון. כיוצא בזה אין להכניס את אפוללוניוס לתוך מחנה הנביאים שניבאו על מלכותו של אספסיינוס. בשעה שאמר אפוללוניוס במצרים לתלמידו: 9 פילוסטרטוס ס"ה פל"א. ״האיש הזה ימלוך״ כבר היו אלפי נביאים כמותו, ובתוכם כל הקצינים והחיילים של הצבא במצרים. 10 עיי"ש פל"ה. יתר על כן, אפוללוניוס לא הסתפק בנבואות אלא שטען: ״אני עשיתי [אותך למלך]״ 11 ἐποίησα . שם פכ"ח. ועיין גם בכתבו של אווזיביוס נגד חיי אפוללוניוס של פילוסטרטוס פכ"ח. והוא חזר על תביעה זו בנאומו המדומה בפני דומיטיאנוס, ואמר: 12 שם ס"ח פ"ז, ב'. ועיין גם אווזיביוס הנ"ל פל"ח. הוא (כלומר, אביך, אספסיינוס) עשה אותך (למלך), והוא נעשה על ידי. 13 σέ μέν γάρ ἐποίησεν, ὑπ' ἐμοῦ ἐγένετο מאידך גיסא אין לנו להגדיש את הסאה ולראות באגדה החוזרת ונשנית בכמה מקורות צורה ספרותית גרידא, אין לנו לקבל עובדא זו ככלל קבוע בבקורת: עלינו לבדוק כל דבר ודבר במיוחד. פרופ׳ יצחק בער במאמרו המעניין 14 רבעון "ציון" שנה ל"ו, חוברת ג'-ד', ירושלים תשל"א, עמ' 178-184. ״ירושלים בימי המרד הגדול״ דן באריכות בבריחתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ובנבואתו לאספסיינוס שהוא ימלוך. רוב הדברים שם דברים של טעם הם ומתקבלים על הדעת, אבל עלינו לעמוד על העיקר בנידון ההוא. החכם הנ״ל דוחה את כל המעשה של בריחת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ותופס אותו כדמיון ספרותי שעיקרו במקורות לא יהודים. קשה מאד לקבל דעה זו. אגדה שחוזרת באבות דר״ן בשתי הנוסחאות, במדרש איכה ובבבלי אינה אלא בדותא ספרותית הפוגעת כביכול בכבודו של רבן יוחנן בן זכאי! עכשיו נבדוק את המקורות. בבבלי גיטין נ״ו א׳ מסופר שהניחו דבר מסריח במטתו של רבן יוחנן בן זכאי, לעשות רושם שמת מסריח בתוך המטה, וע״י כך הוציאוהו משערי ירושלים אחרי משא ומתן עם השוערים. פרט זו לא נמצא בשום מקור מקביל בספרות א״י, ואף הוא (כלומר, פרט זה) תמוה, שהרי בירושלים לא היו מלינים את המת כל עיקר, ואם מת ביום מוציאים את המת באותו יום עם שקיעת החמה, 15 כמפורש באבות דר"ן במעשה ר' יוחנן בן זכאי ועוד, עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ג, עמ' 190. ולא בלילה, ואין אדם מסריח בכמה שעות. הוספה זו שבבבלי, כנראה, מאוחרת היא וחלו בה ידים. 16 עיין גירסא משונה בבבלי שם בערוך ערך קשב. המסורת באבות דר״ן נו״א פ״ד, י״ב ע״א, בוודאי מקוצרת ומשובשת. וכ״ה שם: ר׳ אליעזר אחז בראשו, ר׳ יהושע אחז ברגליו, והיו מוליכין אותו עם שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים מי הוא זה? אמרו להן מת הוא, וכי אין אתם יודעין שאין מלינין את המת בירושלים? אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו. והוציאוהו והיו מוליכין אותו עד שהגיעו אצל אספסיינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי, שאל מה אתן לך וכו׳. לפי אגדה זו אף ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הופיעו לפני אספסיינוס, כלומר, אף הם היו מן הבורחים, שהרי מסתבר שלא היו נותנים להם לחזור לירושלים. 17 בכל אופן אין זכר לכך בשום מקור. אין, איפוא, ספק שהנוסח הנכון הוא בנו״ב שם פ״ו, י׳ ע״א: אמרו לא נפתח עד שנדקרנו בחרב בתחלה וכו׳, כיון שיצא ריב״ז מפתחה של ירושלים הלך ושאל בשלומו וכו׳. וכן במדרש איכה רבה פ״א, ה׳, הוצ׳ בובר ל״ד ע״א: כיון דמטו לתרע פילי הנהו בריוני בעו לדוקרו ברמחים שמא מערים הוא ולא הניחו וכו', כיון דאפקוהו ייהבו יתיה בחד בית עולם וחזרו למדינה וכו'. וכע״ז גם בבבלי גיטין נ״ו א׳. עכשיו נבדוק את הדברים כשהם לעצמם. יצחק בער 18 במאמרו הנ"ל (לעיל הערה 14), עמ' 179. דן על כך באריכות, מביא את הסיפור של אננא קומנינא על בריחת אביה בצורת מת, ומוסיף: ״מעשיה זו וכו׳ מבוססת לכאורא על אניקדוטא צבאית עתיקה של בריחה מן המצור— כפי שניחן בוודאי למצוא באחד מספרי Strategemata של היוונים— ובעלי האגדה התלמודית שלנו השתמשו בצורה קרובה יותר למקור ממעשה הנסיעה הארוכה בים של הדוכס הנורמאני״. 19 ועיי"ש בהערות 187-188. נפתח מיד ונאמר שלמעשה מעין בריחת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה בצורת מת אין מקום בספרי Strategemata. בכל שמונת הספרים של Polyaenus, אין זכר לתחבולה מעין זו. הדוגמא היחידה שיש לה צל של דמיון למעשה שלנו הוא המעשה ב־ Laxarnes שלבש שמלת אשה, התעטף בצעיף שחור כאבלה, הצטרף למלוים את המת ויצא את העיר עם ההלויה, ואח״כ ברח בלילה. 20 Strategemata ספר ג׳ פ״ז, ג׳. ואף ב־ excerpta שלו 52 (φυγή ἐνὸς καἱ μιᾱ) לא נזכרה הברחה בצורת מת (אלא המעשה הנ״ל בלבד). ואף בנידון ההוא לא בעיר נצורה עסיקינן, אלא בחיפוש אחרי אדם בודד שהצליח להמלט ע״י תחבולה. וכן הדעת נותנת, ספרי Strategemata עוסקים בתחבולות שהצליחו ולא באילו שנכשלו. הממונים על השוערים בעיר נצורה לא זו בלבד שבדקו יפה את נושאי המת, 21 שהיו מכירים אותם, או שמשפחותיהם היו ממושכנים אצלם, עיין בדברי יוסיפום שהבאנו להלן, הערה 24. אלא אף את המת עצמו. לא יתכן שלא יתנו דעתם על כך שעריקים ומרגלים יכולים לצאת את העיר בצורת מתים, ואין ספק שבכל עיר נצורה נהגו כמו שרצו לנהוג ברבן יוחנן בן זכאי. וכן מספר פלוטרכוס 22 Mulierum virtutes פי״ט, F255. על העריץ Nicocrates מקיריני: φύλακας ἐπὶ τῶν πυλῶν κατέστησεν, οἳ τοὺς ἐκφερομένους νεκροὺς ἐλυμαίνοντο νύττοντες ξιφιδίοις καὶ καυτήρια προσβάλλοντες ὑπὲρ τοῦ μηδένα τῶν πολιτῶν ὡς νεκρὸν λαθεῖν ἐκκομιζόμενον, כלומר, הוא העמיד שומרים על שערי העיר שהתעללו במתים ע״י כך שדקרו אותם ברמחים, או שכוו אותם בברזל רותח, כדי שלא יוכלו להוציא בסתר שום אזרח בצורת מת. 23 כל הסופרים הקלסיים, כגון קסינופון, קיקירון ועוד (הם צויינו בהערות בהוצאת Teubner 1935) שדנו במעשה הריגת העריץ ע״י אשתו Aretophila לא הזכירו נוהג זה של העריץ, מפני שהוא לא היה שייך לעניינם כלל. במלים אחרות, העריץ Nicocrates נהג בעירו כשם שנוהגים בעיר נצורה, נוהג שהיה בוודאי ידוע לכל. עצם הסיפור של יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בצורת מת בסמוך לשקיעת החמה נושא עליו חותם של אמת, וכמו שאמרו בתו״כ בחוקותי ריש פ״ו, קי״ב ע״א: ונתתם ביד אויב (ויקרא כ״ו, כ״ה). הלכה אין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים אותו לקוברו יהו קוברי מיתיכם נתנין ביד אויב. הוציאו את רבן יוחנן בן זכאי בשעה שעדיין היה אפשר לצאת את העיר; 24 עיין מ"ש יוסיפוס במלחמות ס"ה 466 ואילך. ועיין לעיל שם 33. תלמידיו סמכו על כך שלא יעיזו לנהוג ברבן של ישראל כמו שנוהגים בשאר המתים היוצאים מעיר נצורה, והצליחו. פשיטא שעובדא היסטורית עלולה לקבל כמה קישוטים אגדתיים ספרותיים, אבל אין בכך יסוד לפקפק בעצם העובדא העיקרית. בסיפור של יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה אין סיבה מספיקה להתלות בצורה ספרותית ולבטל את עצם הסיפור שנמסר בכמה מקורות שלנו. לפנינו עובדא מן החיים שנהגה בכל עיר נצורה, ודווקא כאן היה יוצא מן הכלל שהניחו לרבן יוחנן בן זכאי להמלט ולא נגעו בו. סוף דבר, בקורת מופרזת לא פחות מסוכנת מחוסר בקורת. ועיין מ״ש שליט (בקשר לר״י בן זכאי) בסה״י לכבוד ברון.]