תוספתא כפשוטה על סוטה יד:י

158-60. משרבו מקבלי צדקה מן הגוים, כביכול, שהתחילו גוים להתמעט וישראל להתרומם, איפכא, אין נוח בעולם לישראל. וכ"ה בד. וברור שכינו והפכו את הגירסא, ותלו את הקללה באחרים. וכן בבבלי מ"ז ב': משרבו מקבלי צדקה מן הגוים היו ישראל למעלה והם למטה, ישראל לפנים והם לאחור. וכ"ה גם בכי"מ. וברש"י: ישראל לפנים. כינוי הוא . ובמנוה"מ הוצ' ענעלאו ח"א, עמ' 69, מעתיק מן הבבלי: היו ישראל למטה וגויים למעלה, ישראל לאחור והם לפנים. וכן בכי"ע כאן: התחילו הגוים להתרבות וישראל להתמעט וכו'. ולעצם העניין לא מצאנו איסור מפורש במקורות רז"ל לקבל צדקה מן הגויים, אלא שהיה הדבר מקובל אצלם, כמו שאמרו בבבלי ב"ב י', ב' שרבא קבל ארבע מאה דינרי מאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, ור' אמי לא קבל והקפיד על רבא (עיין בברייתא לעיל שם בסמוך), ואמר: "לית ליה ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה" (ישעי' כ"ז, י"א). ופירש"י: כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן, אז ישברו. ועיין סנהדרין כ"ו ב'. וע"פ הגמרא בסנהדרין פסק הר"מ (פ"ח מה' מתנות עניים ה"ט): אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מן הגוים בצנעה, הרי זה מותר. וכאן הדגישה הברייתא ואמרה: משרבו וכו', והריבוי הזה גרם שקצירם לא יבש והתחילו הגוים להתרבות וכו'. ושמא לא קבלו צדקה מן הגוים כדי שלא להמשך אחריהם, וכן נהגו המינים שנתנו צדקה לאחרים כדי למשכם, עיין אבות דר"ן פ"ב, הוצ' שכטר, עמ' 14 (ועיין בהערה ע"ו שם, ובהוספות בסוף הספר, ע"ז סע"א), ועיין מ"ש בס' "מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות, מוגשים לגרשם שלום", עמ' קע"ד. לעומת זה אסרו הנוצרים לבני דתם לקבל צדקה מן היהודים שלא ימשכו אחריהם. עיין בדברי הירונימוס ב־ PL, הוצ' Migne כרך כ"ב, עמ' 536.