תוספתא כפשוטה על סוטה טו:א

11-2. משחרב בית המקדש, בטל שמיר ונופת צופים. פיסקא ממשנתנו פ"ט מי"ב. ובכי"ע הפיסקא מקוצרת וחסר שם "ונופת צופים". ובתרגום השבעים תרגם נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): κηρίον, כלומר, יער (כמו בשה"ש ה', א': יערי עם דבשי), וכשם שתרגמו (ש"א י"ד, כ"ז) יערת דבש, ועיין בתיסוורוס של Schleusner לתרגום השבעים ערך κηρίον. וכן בתרגום שה"ש פ"ד, י"א: זלחן ספותהון יערת דובשא, כלומר, שפתותיהם [של כהנים] נוטפות יערת דבש, והיינו נופת, או נופת צופים. וכן תרגם ת"י נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): כבריתא חליאתא. ובתרגום משלי ט"ז, כ"ד (שהוא תרגום סורי): כבריתא דדובשא ("צוף דבש"). ועיין במלונו של בן יהודה ערך יער וערך יערה, ועיי"ש ערך צוף, עמ' 5426, הע' 1. והארכתי בדברים ידועים, מפני המחלוקת שבתלמודים כאן. ובירושלמי כאן פ"ט סהי"ד, כ"ד ע"ב: ונופת צופים. אמ' ר' לעזר דבש הבא בצפייה. א"ר יוסא בי ר' חנינה סולת צפה על גבי נפה, לושה בדבש וחמאה. ובבבלי מ"ח ב': מאי נופת צופים. אמ' רב סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן, ולוי אמ' שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו, ור' יהושע בן לוי אמר דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע, כדמתרגם רב ששת (דברים א', מ"ד) כמא דנתזן דבריאתא ושייטן ברומי עלמא, ומתיין דובשא מעישבי טוריא. 1 בפירוש ר"י בכור שור לס' דברים (מונטסשריפט חנ"ז, 1913, עמ' 554): כאשר תעשינה הדבורים (דברים א', מ"ד) שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואינם ממיתים אותו וכו'. ונראה שתרגום רב ששת אף הוא פירש שהכו את בני ישראל, כמו שעוקצים הדבורים את פרחי העשבים, כדי להוציא את ה"ניקטר" מהם, אבל אינם מזיקים להם. ומכאן ברור שפירשו "ציפיא", צופים. 2 כפירש"י, ולא היתה לו שום גירסא אחרת בגמרא, ואף בכי"מ כלפנינו, ואין כאן אלא פירוש ברש"י. ואשר לירושלמי, הרי הגירסא "בצפייה" בטוחה, וכן בכי"ר: דבש בצפייה. כלומר, דבש בצופים. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, עמ' ל"ו: ד"א נופת (שה"ש ד', י"א). אמר ר' אלעזר בדבש של צופים הכתוב מדבר, דכתיב דבש וחלב תחת לשונך (שם), ומהוא נופת, דבש הבא בצפיה. ועיין שהש"ר פ"ד, י"א. וכן בתנחומא בובר כי תשא, ט': ר' אלעזר אומר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים, שהוא מעולה מכל דבש שבעולם. ומכאן משמע שר' אלעזר פירש צופים (ובארמית צפייא) יערות הדבש, כמו שפירשו כמה קדמונים, עיין בן יהודה, ערך צוף, עמ' 5426, והוא מתאים לתרגומים. ור' יהושע בן לוי (בבבלי) פירש שהוא דבש הבא מעשבים מיוחדים הגדלים בהרים (ברמות צופים? עיין ש"א א', א'), עיין בתוי"ט למשנתנו, ובפיה"מ להר"מ במקומו. ונראה שחז"ל פירשו בטל "נפת צופים" שבטל הטעם של נפת צופים (עיין הלשון בריש מי"ג ובתוי"ט שם). ורב (בבבלי) ור' יוסי בר' חנינא (בירושלמי) תארו את טעמו של נפת צופים שהיה דומה לסולת צפה על גבי נפה לושה בשמן ודבש. ולוי אמר שנפת צופים הוא שתי ככרות הנדבקות לתנור וכו', כלומר, שתי חלות דבש 3 עיין ב"ב פ"ה מ"ג, בפיה"מ להר"מ שם וברע"ב שם וברשב"ם פ' א'. הנדבקות בכוורת ותופחות מעל לתאים של הדונג ומגיעות זו לזו, והוא דבש זך בלי קצרים. ואין כאן אלא מליצה, שהרי את חלות הדבש היו רודים כשם שרודים ככרות מן התנור, 4 עיין בלשון התוספתא לעיל שבת פ"ט הי"ג, עמ' 39, ובמקבילות שצוינו שם. ועיין היטב בפירש"י. ולפנינו דרשות בעלמא על המלה "צופים", כן נ"ל לפרש מתוך דוחק, משום שקשה להניח שחז"ל פירשו שמשחרב בית המקדש לא היה קיים כלל נופת צופים, ושרב, לוי ור"י בר חנינא כיוונו לפירוש המלה "צופים" כפשוטה. ולפי פירושנו הכוונה בדומה לשאר דברים שניטלו טעמם מיום שחרב בית המקדש, כגון "ניטל טעם הפירות" שבמשנה שם ולהלן בתוספתא (ועיין גם בבלי סנהדרין ע"ה א'). ועיין מ"ש Forbes על נופת צופים ועל דובשא דטורא בספרו Studies in Ancient Technology ה"ה, עמ' 86. ואשר לביטול השמיר, עיין בתוספות גיטין ס"ח א', ד"ה איכא, וזבחים נ"ד ב', ד"ה אבנים.

22-4. אמ' ר' יודה מה טיבו של שמיר זה, בריה היתה מששת ימי בראשית. ירושלמי פ"ט הי"ד, כ"ד ע"ב. ובמשנת אבות פ"ה מ"ו, במכילתא בשלח, ויסע, פ"ה, עמ' 171, בספרי דברים פיס' שנ"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 418, באבות דר"ן נו"ב פל"ז, מ"ח ע"א, בבבלי פסחים נ"ד א', בפרקי ר"א רפי"ט, בת"י במדבר כ"ב, כ"ח, בפרקי דרבי הוצ' שענבלום, מ' ע"ב, נמנה השמיר בתוך עשרת הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות, ולא הזכירו את בריית השמיר בשם ר' יהודה. ובבבלי כאן מ"ח ב' מתחילים דברי ר' יהודה בתפקידו של השמיר בבניין ביה"מ, ואח"כ הביאו ברייתא סתמית: ת"ר שמיר זה ברייתו כשעורה , ומששת ימי בראשית נברא וכו', ומלשון זה ("ברייתו כשעורה"), משמע שמדברים על בעל חי קטן, 5 וכן מוכח מלשון הירושלמי כאן פ"ט הי"ד, כ"ד ע"ב, שתאר את פעולת השמיר, והמליץ עליו: הדא היא דכתיב (עמוס ה', ט') המבליג שוד על עוז , כלומר, המגביר חלש על גבור, עיין בתרגום ובפירש"י שם. והוא מתאים לבעל חי, עיין בבלי שבת ע"ז ב'. והר"ל גינצבורג באגדות היהודים ח"ה, עמ' 53, הערה 165, כתב שהלשון "מראה" (הוא ציין שם לפסיקתא רבתי פסי' ל"ח, קנ"ג א', וצ"ל שם: פסי' ל"ג, קנ"ה ע"א) מוכיח בעליל שהכוונה לבעל חי. ובאמת לשון זו אינה מוכיחה הרבה, שהרי בירושלמי ובבבלי אמרו ש"מראין" לאבנים את השמיר, והאבנים בוודאי אינן רואות כלום, ואין כאן אלא מליצה, ובתוספתא כאן: כשנותנין אותו על גבי אבנים. אבל מן המקורות שהבאנו מוכח שסברו שהשמיר בעל חי הוא. ולפיכך פירשו 6 רש"י פסחים נ"ד א', פיה"מ להר"מ והמאירי כאן, המפרשים לאבות פ"ה מ"ו הנ"ל ורד"ק מ"א ו'. ז'. שהכוונה לתולעת קטנה (כפיה"מ להר"מ כאן: בעל חי שחוקק באבן). 7 בנוסח הערבי: חיואן יחפר אלחג'ר. ותרגמו בדפוס: נחש חופר האבנים. ואף בפירושו לאבות: חיואן. ונראה שרחפו לפני רבינו דברי הירושלמי בתרומות פ"ח ה"ה, מ"ה רע"ד: שפופינא שהוא דומה לשערה וכו'. וכן להלן שם סה"ה, מ"ה סע"ד: והוא דומה לשערה . ולעיל שם. הוו יתבין בחד בית או לו מרמרין (כ"ה בכי"ל) וכו', שאמרו ניתנה רשות לארץ לבקע מפניו, ולא ניתנה רשות לכלי לבקע מפניו. והכוונה לבית שכולו שיש, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה (תרצ"ד), עמ' 272. וכדבריו מפורש בפירוש הר"ש סיריליאו במקומו, עמ' ע"ט: "אולי מרמרין. כולו שיש, ולשון יון הוא". ועיין בפירוש הרמב"ן ויחי מ"ט, י"ז. אבל בוי"ר פכ"ב, ד' (ומקבילה בקה"ר) מוכח שהשמיר היה מין עשב (מלשון שמיר ושית?), שהרי מסופר שם שהדוכיפת השתמשה במין עשב ששרף את המסמר. ולפי האגדה בבבלי גיטין ס"ח ב' היה השמיר בידי תרנגול הבר, ואמרו שם: "והיינו דמתרגמינן נגר טורא", ובהעתקה שבמדרש תהלים פע"ח, י"ב, הוצ' בובר, קע"ז ע"א: והיינו דמתרגמינן דוכיפת 8 המלה "דוכיפת" חסרה בדפוסים, בילקוט שם ובכ"י שלי (נתפרסם ע"י ר"מ ארצט בסה"י לכבוד מרכס, עמ' מ"ט ואילך, עיי"ש, עמ' ס"ז, הערה 130). אבל ישנה גם בהגהות כת"י שברשותי (עיין בסה"י הנ"ל, עמ' מ"ט, וצ"ל שם: קרית ספר שנה י"ג ס"א, עמ' 106). נגר טורא (וכ"ה בתרגומים), ועיי"ש במדרש תהלים סוף אות י"א. ובמכילתא לס' ויקרא שפרסם מהרי"ן אפשטין בסה"י לכבוד קרויס, עמ' 33: דוכיפת זו חורשת שבשדות, ועיין מ"ש בתרביץ ש"ח, עמ' 367. ומכל האגדות הנ"ל מוכח שהדוכיפת היתה נוקבת הרים . 9 עיין בהערתי בסה"י לכבוד מרכס הנ"ל, עמ' ס"ז, הערה 131. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג באגדות היהודים ח"ה, עמ' 53, הערה 165, ח"ו עמ' 299, הערה 82, והערה 85, ועיין מ"ש מ' גרינבאום בספרו Gesammelte Aufsatze וכו', עמ' 31 ואילך, שהביא ספרות רבה של הגויים מימי הבינים ועוד, בעניין זה, ועיי"ש עמ' 35, הערה 2 (וגינצבורג שם ציין לגרינבאום), ועיין מ"ש בדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 27, הערה 9. ולפי כ"ז מוכח שמין העשב שהשתמשה בו הדוכיפת שמיר הוא לפי האגדה. אבל במדרש תהלים פע"ח, י"א, הוצ' בובר, קע"ו ע"א: והשמיר שהוא כמין שעורה (במקום "שמיר זה ברייתו כשעורה" שבבבלי), ולפי לשון זו יתכן לפרש שהוא מין צמח. אבל עיין ברד"ק מ"א ו', ז', וכנראה שסמך על גירסת הבבלי בסוטה. ועיין סעדיאנא, עמ' 50, אוה"ג, עמ' 271.

34-6. כשנותנין [אותו] על גבי אבנים, ועל גבי קורות, מתפתחות לפניו וכו'. המלה "אותו" חסרה בכי"ו, אבל ישנה בד, בכי"ע. ומתוך לשון התוספתא ברור, שהכל הוא מדברי ר' יהודה. וכ"ה גם בירושלמי: וכיון שהיו מראין אותו לאבנים היו מתפתחות לפניו וכו'. והכל הוא מדברי ר' יהודה. אבל בברייתא שבבבלי מ"ח ב' חסר כל זה בדברי ר' יהודה, ומובאת שם ברייתא אחרת בעניין אבני החושן, ואמרו שם: אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה וכו'. ובפסיקתא רבתי פל"ג, קנ"ה ע"א: וכיוון שהיו מראים אותם לשמיר היו כמוג הזה. אבל במדרש תהלים פע"ח, הוצ' בובר קע"ו ע"א: ואם היה נותנו על ההר, או על הצורים, היה יורד ובוקע וכו'. ועיין מ"ש לעיל, הערה 5.

49-12. כיצד עושין (אמ') לו, כורכין אותו במוכין של צמר, ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין. וכע"ז בירושלמי שם. 10 אחרי המחלוקת של ר' יהודה ור' נחמיה והכרעת רבי. ובבבלי (בברייתא של אבני החושן הנ"ל): במה משמרין אותו כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני 11 וכ"ה גם בכי"ע כאן: בתוך איטני. וברש"י בבבלי שם מ"ח ב': איטני. גובתא. וכנראה שעל פיו ניסח הרד"ק במ"א ו', ז'. אבל בערוך ערך טני גרס בבבלי טגי, כמו שהוא בירושלמי ובתוספתא, והוא איטני, הוא טני. והכוונה לטני של מתכת, עיין במשנת כלים פי"ב מ"ג, ותמיד פ"ג מ"ו. של אבר מליאה סובי שעורין. ובמדרש תהלים פע"ח אות י"א הנ"ל (בד' קושטא): נתון לתוך כלי מלא מוכין של עופות. והנכון הוא בהגהות כת"י שלי, 12 עיין עליהן לעיל הערה 8. בפי' הרד"ק מ"א ו', ז', ובילקוט במקומו: והיה נתון לתוך כלי (ברד"ק הנ"ל: לתוך קנה) 13 עיין לעיל הערה 11. של עופרת מלא מוכין ומלא סובין, 14 ובדפוסים וכן בכ"י שלי (עיין סה"י לכבוד מרכס, עמ' ס"ד) משובש. ועיין בהערה 91 שם. והיא אינה מדוייקת. ולא נזכר שם שהסובין של שעורים היו. ועיין מ"ש לעיל שו' 2–4, רד"ה ובבבלי, וד"ה אבל במדרש.

512-13. ובו בנה שלמה את בית המקדש וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ט הי"ד, ובבלי מ"ח ב'. וסובר ר' יהודה שאף אבני בית המקדש אסור לתקן בכלי ברזל ואפילו בחוץ, ואבנים גמומות פסולות לבניין בית המקדש, וכמו שמוכח בבבלי גיטין ס"ח א', עיי"ש בתוספות, ד"ה איכא. ובמדרש תהלים פע"ח: 15 בדפוסים. ולפי עדותו של בובר, קע"ו ע"א, הערה פ"ג, כ"ה הגירסא גם בכל כתה"י שהיו לפניו. ובו חלק שלמה כל אבני מזבח מפני שכתוב בהן לא תניף עליהן ברזל (דברים כ"ז, ה'). ומתוך הראייה שהביאו משמע שמדברים באבני מזבח. אבל הראשונים מניחים כדבר פשוט שהשמיר אינו מחליק, ומשאיר פגימות, ואין להשתמש בו לאבני מזבח, 16 עיין בתוספות גיטין ס"ה א', ד"ה איכא, זבחים נ"ד ב', ד"ה אבנים, חולין י"ח א', ד"ה וכמה. והיו בונים אותו באבנים שלמות מתחילת ברייתן (עיין מדות פ"ג מ"ד). והגירסא הנכונה היא בהוצ' בובר, קע"ו ע"א: כל אבני בית המקדש . וכ"ה בכ"י שברשותי, 17 עיין סה"י לכבוד מרכס, עמ' ס"ה. ובילקוט שמעוני במקומו, ובילקוט המכירי שם, עמ' 31, ובהגהות כ"י שברשותי, ובפי' הרד"ק למ"א פ"ו, ז'. והוא כשיטת ר' יהודה כאן. ועיין מ"ש להלן בסמוך. מסורת זו חדרה גם לספרות הסלאבונית (שתורגמה מיוונית), לספר (Толковая Палеа) Palea interpretata, עיין מ"ש Н. С. Тихонравов בספרו сочиненiя וכו' (מוסקבה 1898), עמ' 171 ואילך.

615-16. ר' נחמיה או' מגוררות במגרה היו מבחוץ וכו'. בסמ"ג לאווין סוף ר"צ, פ"ב רע"ד: ותני' במכילת' 18 סוף יתרו, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 244. ובתוספתא דסוטה, לא נשמע בבית, אבל נשמע בחוץ. ועיין הלשון בירושלמי ובבבלי הנ"ל. והלשון במכילתא הוא: בו (כלומר, במזבח) אי אתה בונה גזית, אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים, ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מ"א ו', ז'), בבית אינו נשמע, אבל בחוץ נשמע. והוא כר' נחמי' כאן. וכן במכילתא דרשב"י סוף יתרו, עמ' 157: בונה אתה את ההיכל והעזרות באבנים שנפגמו או שנגממו. ועיין בבלי תמיד כ"ו ב', במפרש שם ובפי' הרא"ש והמיוחס להראב"ד שם, ובחי' הריטב"א יומא י"ט א', ד"ה לשכת הגזית ובערוך ערך גזת, ומ"ש לעיל ח"ה, 19 ושם ציינתי לר"מ פ"א מה' בית הבתירה ה"ח. והנה כאן בפיה"מ במקומו כתב הר"מ, הוצ' הר"י קאפח, עמ' רע"ז: ושמיר וכו', ובו נחרטו אורים ותומים, ופירש רבינו כשיטת ר' נחמיה, וכמו שפסק בחיבורו הנ"ל. אבל במשנת אבות פ"ה מ"ה, הוצ' הנ"ל, עמ' תנ"ז: "ושמיר וכו', ובו בנה שלמה את המקדש", והוא כר' יהודה בברייתא שלנו. עמ' 1161, הערה 47. ועיין מ"ש בתכלת מרדכי להגר"מ גימפל יפה בפירושו לרמב"ן על התורה סוף יתרו. ודווקא שנפגמו או שנגממו בחוץ, אבל נפגמו, או נגממו, בפנים אין להן תקנה, וטעונות גניזה, כמפורש לעיל מגילה פ"ב סהט"ז, עמ' 352. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ה, עמ' 1161.

717. אבנים יקרות. וכ"ה במקרא (מ"א ז', ט'). ובכי"ע: אבנים של' (=שלמות), והוא באשגרה מדברים כ"ז, ו', יהושע ח', ל"א.

822. אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה וכו', ירוש' ובבלי הנ"ל. ובירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"א: כל מקום ששנה רבי נראין עדיין המחלוקת במקומה עומדת חוץ מעיגול של דבילה וכו', עיין מ"ש ע"ז בתרביץ ש"ב, עמ' 111, ומ"ש מהרי"ן אפשטין בספרו מבואות לספרות התנאים, עמ' 208, והוא שלא כשיטת הבבלי ברוב המקומות. 20 מו"ק י"ד א', ב"ב ע"ט א', ע"ז נ"ג א', חולין י"ב ב', ערכין כ"ח א', נדה כ"ג א', נ"ג א', עיין בס' יד אליהו להר"א שולזיגגר מו"ק י"ד א' שציין לכל המקומות הללו בבבלי.