תוספתא כפשוטה על סוטה טו:י

198-100. אמ' ר' ישמעאל מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שלא לאכל בשר וכו'. וכ"ה בד ובבבלי ב"ב ס' ב'. אבל בכי"ע: אמר רבן שמעון בן גמל' מיום שחרב וכו'. ואף מסורת זו יש לה על מה לסמוך, עיין מ"ש להלן בסמוך.

2100-102. אלא שאין בית דין גוזרין על הצבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ולעיל שם בבבלי נאמרו הדברים גם בשם ר' יהושע, אבל קרוב לוודאי שהוא פירוש התלמוד בדברי ר' יהושע, אבל במקור הברייתא (להלן בסמוך) חסר הטעם הזה. ובבבלי ע"ז ל"ו א' והוריות ג' ב' מפורש: סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר' אלעזר בר' צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בו. ולפי גירסת כי"ע לעיל הרי מפורש כן בדברי רבן שמעון בן גמליאל. ואשר לר' אלעזר בר' צדוק, אמרו בירושלמי שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ד (ומקבילה בע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד): ר' יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' צדוק מקובל אני שכל גזירה שבית דין גוזרין על הציבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהן אינה גזירה. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 67, ובתוספות גיטין ל"ו ב', ד"ה אלא. ובירוש' ע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד: אמר ר' יוחנן מקובל אני מר' לעזר בר' צדוק שכל גזירה וכו'. וכן מעתיק משם באו"ז ע"ז סי' ק"צ, עיין באהצו"י שבת, עמ' 21. ומ"מ מדינא מותר לוכל בשר ולשתות יין אפילו בערב תשעה באב, כמפורש בתוספתא תענית פ"ג (בי"ע פ"ד) הי"א, עמ' 341, ומקבילות, ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 431. ובזה בוודאי רוב הציבור היה יכול לעמוד, אלא מכיוון שביטלו את הדבר (עיין להלן) בטל לכל יום, והניחו את הדין לסעודה המפסקת גרידא, עיי"ש במקורות הנ"ל. ולעצם העניין, היה כלל זה מקובל בלי ערעור, וכן אמרו בבבלי ב"ק ע"ט ב': ואעפ"י שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ וכו'. ולפנינו צרוף של שתי ברייתות, והן תוספתא שביעית פ"ג הי"ג (עמ' 177) ותוספתא ב"ק פ"ח הי"א. והלשון בתוספתא שביעית הנ"ל: שלא גדרו אלא גדר שיכול לעמוד. וברישא שם: שלא גזרו אלא עד מקום שיכולין לגזור. ועיין ירושלמי שם פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב, ובתוספתא שם פ"ג סהי"א, ומש"ש לעיל ח"ב, עמ' 518.

3102-104. הוא היה אומ' הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: הואיל וגוזרין עלינו שלא ללמוד תורה וכו'. וקרוב לוודאי שהוא תיקון סופר שלא הבין את העניין. ור' ישמעאל מכוין לגזירות השמד שבזמנו, וכן בבבלי ב"ב ס' ב' הנ"ל: ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות קשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן וכו'. והתוספתא סתמה, משום שגזירות השמד היו ידועות בא"י, ור' ישמעאל כיוון בעיקר לגזירות בעניין משפחה, נישואין ומילה, עיין ירושלמי כתובות פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג, בבלי סנהדרין ל"ב ב'. ועיין מ"ש בבאורי להלכות הירושלמי להרמב"ם, עמ' מ"ד, אות נ-ס', ובמדרשים המאוחרים העבירו את גזירות השמד של הרומאים ליונים, עיין מש"ש.

4104-105. נגזר על העולם שהוא שמם וכו'. בד: שיה' שמם וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו הכוונה על העולם שהוא בין כך ובין כך שמם וכו'.

5105-106. שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים, ושלא להקים שבוע בן. כלומר, הנשים מכניסים את עצמן בסכנת נפשות, ומהן שעושות ברצון (עיין בבלי כתובות ג' ב'), וכן מסתכנים בני ישראל בקיום מצות מילה, 56 עיין במקורות שצוינו לעיל שורה 102–104, ד"ה הוא היה. ומוסרים את נפשם עליה (עיין בבלי שבת ק"ל א'), הרי דין הוא שנגזור שלא לישא אשה וכו', ולא יסתכנו ולא יתפרצו. ובמדרש חנוכה (ביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 2): כיון שראו ישראל כך, מנעו עצמם מלשמש וכו'. ובהוספה לשאילתות סי' כ"ז, הוצ' מירסקי, עמ' קפ"ז: וכיון שראו ישראל כך עמדו ומנעו רבים את עצמם מפריה ורביה וכו'. ובמדרש חנוכה הנ"ל: כיון שראו ישראל כך חזרו על נשיהן בלא טבילה בעל כרחן, אמרו רבונו של עולם בעל כרחנו שלא בטובתנו, שאין האשה רוצה לישב תחת בעלה בלא עונתה וכו'. ומובנים היטב דברי ר' ישמעאל שמציע לגזור גזירה שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ושלא להקים שבוע הבן. ועיין בתוס' ב"ב ס' ב', ד"ה דין, ובבלי סוטה י"ב א', ולפי פירושנו, סכנת נפשות וסכנת פריצות שאני.

6106-108. עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו. ופירש ברשב"ם ס' סע"ב: בענין טוב, ולא על ידי גוים, ומצות לא יבטלו עוד. ולפנינו הוסיף סופר "שלא" (כלומר, שלא יכלה) ככינוי, ושכח למחוק את השי"ן של "שיכלה", ואח"כ מחק את המלה "שלא" בנקודות.

7108-109. אמרו לו מוטב להן לצבור שיהו שוגגין, ואל יהו מזידין. וכ"ה בד. והכוונה שאמרו לו לר' ישמעאל מוטב שלא נגזור עליהם שלא לישא נשים, שעכשיו הם שוגגין ומכניסין את עצמם לכתחילה בסכנה, או שעוברים במקום שהיה להם למסור את נפשם, בשגגה, אבל אם נגזור עליהם שלא ישאו נשים לא ישמעו לנו ויהיו מזידים. ובכי"ע: אלא הנח להם לישר', מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין. וכ"ה בבבלי ב"ב הנ"ל. ולפ"ז הכל הוא מדברי ר' ישמעאל. ויתכן שאף לפנינו צ"ל כן, והגירסא הנכונה היא: אל' מוטב וכו', ופתרו הסופרים את המלה "אל'": אמרו לו. ובמאירי בב"ב ניסח: הנח להם לישראל, יעשו רצון קונם, ויעשה שליש מה שהושלש בידו (מליצה ע"פ משנת כתובות ספ"ו). וכן ניסח גם בספרו לתענית ל' ב', עמ' 95, כמו שהעיר הר"א סופר במקומו. ולא היתה לו לרבינו גירסא אחרת בבבלי אלא הוא פירוש ל"מוטב שיהיו שוגגין", ומן השמים ירחמו. וכלל זה גם בבבלי ביצה ל' א' ושבת קמ"ח ב', עיי"ש. ובאו"ז ה' שבת ח"ב סי' פ"ד, כ"א ע"א, אות ט"ז, העיר על הירושלמי תרומות ספ"ה וחגיגה ספ"א: כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה, כך מצוה שלא לומר על דבר שלא נעשה. ועיין בבלי יבמות ס"ה ב' ובתוספות ב"ב ס' סע"ב. ובירושלמי עירובין פ"א ה"א, י"ח ע"ג: הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהו מזידין.