תוספתא כפשוטה על סוטה טו:ט

186. ושלא לסוד את ביתו בסיד וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: ושלא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו'. ומלשון התוספתא מוכח שהיא מן הגזירות בפולמוס של טיטוס (צ"ל: קיטוס, עיין מ"ש לעיל, שו' 79–66, ד"ה בפולמוס של טיטוס). וכן בס' המפתח שבת ספ"ח (מ' ע"א, הוצ' גאלדענטהאל): הא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו', הדבר שגרם איסור דבר זה הוא מה שאירע לישר' בבית שני מחמת טיטוס הרשע, ועיקר דיליה הוא בתוספ' סוטה בפולמוס של טיטוס על עטרות כלות וכו', ושלא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו'. ברם בברייתא בשבת שם פ' ב': דתניא לא יסוד אדם ביתו בסיד וכו'. וכן בב"ב ס' ב': ת"ר לא יסוד אדם ביתו וכו'. ולא נזכר כלל שהיא מן הגזירות של פולמוס קיטוס. וכן בר"ח שבת פ' ב': וברייתא בסוף גמ' דחזקת הבתים לעניין אבל של בית המקדש וכו'. ועיין להלן ב"ב ספ"ב ובמקבילה בבבלי שם ס' ב' (לעיל מן הברייתא שלנו), ומ"ש להלן, שו' 127–128, ד"ה אלא כך.

286-87. בביצת הסיד. וכ"ה בד. ובכי"ע ובס' המפתח הנ"ל: ובביצת הסיד. ובברייתא שבבבלי שבת וב"ב חסרות מלים אילו. ולכאורה אין להן הבנה, ודווקא לעניין הוצאת שבת יש לחלק בין סיד לבין ביצת הסיד, 52 עיין לעיל שבת פ"ח ה"כ, סוף עמ' 33. ירושלמי שם פ"ח סה"ד. י"א ע"ב. בבלי שם פ' ב'. מפני ששימושם לפעמים שונה, ובהוצאת שבת הולכים אחרי רוב השימוש, ולפיכך יש לחלק בין סיד חבוט לבין ביצת חסיד, אבל לעניין סיוד כל הבית, מה לי מסיידו בסיד, מה לי מסיידו בביצת הסיד. ולכאורה אין כל הבדל ביניהן בצבע, שאין ביצי הסיד אלא כמו ביצי יוצר (משנת ב"מ פ"ה מ"ז ופרה פ"ה מ"ו), או ביצת הגיר (ברייתא בבבלי ביצה ט"ו א'), והכוונח לאותו חומר גבול כמין ביצה. עיין בפיה"ג לטהרות, עמ' 104, וברש"י בבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (עברית) כרך א' ח"ב, עמ' 265. ובר"ח שבת פ' ב' גרס בבבלי (במחלוקת לעניין הוצאת שבת) ביצת הגיר (במקום "ביצת הסיד" שלפנינו ובמקבילות) ופירש שביצת הגיר הן האבנים הפסול[ו]ת השרופות. וכוונתו, כנראה, לאבנים שנפסלו מן המחצב שנשרפו (כלומר, משרפות סיד שבישעי' ל"ג, י"ב), או שכוונתו ל"אבני גיר מנפצות" השרופות. ושמא היה להם צבע אחר, או שהיו פחות בנות קיימא. ועיין מ"ש קרויס הנ"ל, עמ' 266–267. ויותר נראה שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ו, והוא פירוש לסיד, מפני שסיד חבוט אינו ראוי לבניין, אלא בעיקרו לתכשיטי בנות הוא עומד. ואף בכי"ע הוא וי"ו הפירוש.

388-89. עירב בו חול הרי זה טרכי סיד, ואסור וכו'. ובד: הרי זה טרכיסיד (במלה אחת) ואסור. ובכי"ע: עירב בו חול טרכיוסיד. 53 ואפשר לקרוא שם "טרכי וסיד" (בשתי מלים), אבל אי אפשר לקרוא "טרכיו סיד" כמו שהעתיק צוקרמנדל. ובס' המפתח ובברייתות שבבבלי הנ"ל: טרכסיד. ופירשו הגאונים (תשה"ג אסף, ירושלם תרפ"ט, עמ' 166): טרכסיד. מין אחד ממין סיד ומעולה ממנו, וטחין אותו למעלה מן הסיד, ושמו בלשון ערבי ספידג, ועיין בפיה"ג לטהרות הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 15: בסיד ובגיפסס. פ' אל ניליס ואל אספידאג. ועיין הערה 17 שם. ובגיטין ס"ט ב': ואספידכא, ופירש הגאון (אוה"ג שם, התשובות, עמ' 157): אספידכא. אספידאג, והוא ממיני הסיד. ועיין בפיה"ג הנ"ל, הערה 18. והגאונים פירשו את מהות הסיד, אבל לא את מוצא המלה. ומלשון התוספתא "טרכי סיד" (וכצ"ל גם בד, בשתי מלים), משמע קצת כפירוש המלונים, שהוא סיד קשה, סיד טרישי, אבן גיר, סיד τραχύ, ועיין בקדמוניות היהודים של קרויס (עברית) כרך א' ח"ב, עמ' 268, הערה 2. ובטעם האיסור פירשו הראשונים מפני שהוא חזק ומתקיים יותר, ו"מה שפוגם בלובן קצת משביח בחיזוק, שהוא סיוד של קבע" (לשון הריטב"א בב"ב ס' ב'). ובמדרש במ"ר פ"ב, י"ז: אם אין אתה נותן חול בסיד אין לו עמידה וכו'. ועיין בהגהות הרד"ל שם אות כ"ו. ובלשון הריטב"א הנ"ל מתורצת קושיתו, והכוונה היא שאינו סיד של קבע.

490-91. פולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים. וכ"ה בד. וכן בס' המפתח לר"ן גאון שבת ס"ב ב': בתוספת סוטה בסוף המסכת בפולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים. ואף שבכי"ע חסרה בבא זו, אבל ברור שאין להגיה את הנוסחאות שלנו שהן מקויימות אף ע"י ר"ן גאון. ובבבלי מ"ט ב': תנא אף על חופת חתנים גזרו. ומתוך סדר הסוגיא שם מוכח שבפולמוס של קיטוס גזרו כן, ולא בפולמוס האחרון (של בן כוזיבא). ובירושלמי פ"ט הט"ז, ב"ד ע"ג: אילו הן חופות חתנים וכו', כלהלן. ומתוך סדר הסוגייא שם לכאורה מוכח שבפולמוס של אספסיינוס גזרו עליהן, אבל יתכן שהירושלמי אינו מכוין אלא לבאר את ההבדל בין עטרות חתנים (שגזרו עליהן בפולמוס של אספיסיינוס) לבין חופות חתנים, ולא נחתו שם כלל לזמן הגזירה. אבל מתוך הסוגייא שבבבלי מוכח שמן הגזירות של פולמוס קיטוס היא ולא מן הפולמוס האחרון.

591-92. אילו הן חופת חתנים, אלו של זהב. וכ"ה בד, אבל בכי"ע: אילו חן חופות חתנים אילו זהוריות המוזהבות. וכן בס' המפתח הנ"ל: אילו זהוריות המוזהבות. 54 כ"ה בנוסח המקור שפרסם ר"ש אברמסון בספרו ר"ן גאון, עמ' 49. ואצל גולדענטהאל בטעות: המזוהרות. ועיין לעיל, שו' 80–81, ד"ה אילו הן עטרות כלות, ושם הגירסא בד ובכי"ו כמו שהוא בכי"ע כאן, ובכי"ע שם כמו שהוא בד ובכי"ו כאן. ובבבלי מ"ט ב': תניא נמי הכי אלו הן חופת חתנים, זהורית המוזהבות. ופירש"י: טלית צבועה שני, ובו קבועין טסי זהב, עד שמעמידין אותה כמין כיפה. ובירושלמי פ"ט רהט"ז, כ"ד סע"ב: אילו הן עטרות חתנים, זו זהורית המוזהבת. ולהלן בסמוך שם, כ"ד רע"ג: אילו הן חופות חתנים, סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם.

692-93. אבל עושה הוא אפיפירות, ותולה בה כל מה שירצה. וכ"ה בד ובסמ"ג עשין דרבנן ג', רמ"ט סע"ג. ובכי"ע: אבל עושה הוא אפפיירות, ותולה בה כל מין שירצה, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי מ"ט ב' הנ"ל: אבל עושה פפירית, ותולה בה כל מה שירצה. ובכי"מ שם: פירפריית (במקום "פפירית"). וברש"י (בד"ו ר"פ): פריפרית. כמין כיפה של מעגלי עץ, כמו שאנו עושין, ותולין בה צניפין ורדידי זהב, כמו שאנו עושין. ברם הגירסא שבתוספתא שבכל הנוסחאות ושבירושלמי ושבבבלי בנוסחאות שלנו בוודאי נכונה, והכוונה שעושה חבלים מן הפיפרוס (כרגיל במקורות) ותולה בה (כלומר, בחופה) כל מה, או כל מין, שירצה, ולא אסרו אלא לקבוע בה תכשיטים של זהב, אבל מותר לתלות בה דברי זהב, ואף לעשותה מורד והדס, עיין בבלי כתובות י"ז ב'. 55 והשוה פרקי דרבי הוצ' שנבלום, כ"ח רע"ב. ולהלן בתוספתא עוקצין פ"א ה"ד: לקטן לתלותן בחופתו, או על פתח חנותו, הרי אילו מצטרפין. ובתס"ר ח"ד, עמ' 173 ואילך, העירותי על מס' שמחות פ"ח ה"ב, הוצ' היגר, עמ' 149 [הוצ' זלוטניק, עמ' 19], ודווקא בחופות חתנים של מתים נחלקו אם מותר לתלות בהן מינין שהביאו אוכל, מפני שהן אסורין בהנאה, ויש כאן איבוד אוכלין, עיין מש"ש. עכשיו ראיתי שבעיטור ח"ב, ברכת חתנים ח"ב, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"ב, הסמיך את דברי הברייתא במס' שמחות לירושלמי כאן הנ"ל.

794-95. ושלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר. וכ"ה בד ובכי"ע, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ט מי"ד הנ"ל, והיא מגזירות של פולמוס האחרון (בן כוזיבא). וכנראה היה כן המנהג בימים קדמונים, עיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), הערה 5 (ולפיכך יצא שמה בעיר שהיא מקודשת). ועיין במשנת כתובות רפ"ב, ובירושלמי שם ה"א, כ"ו ע"ב: רבנין דהכא אמרין פיריומא .

895. ורבותינו התירו וכו'. פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ובכי"ע ליתא פיסקא זו. ופירשו בבבלי מ"ט ב': מ"ט משום צניעותא. והכוונה, כנראה, שלפני ההיתר היתה יוצאת וראשה פרוע, ולפיכך התירו שתצא בפיריומא, כמו שנהגו לפני הפולמוס האחרון, ועיין מ"ש לעיל בסמוך, שורה 94–95, סד"ה ושלא.

996-97. אף על פלטון גזר ר' יהודה בן בבא וכו'. בד: אף על פליטון וכו'. ובכי"ע: אף על פילייטון. ובבבלי שבת ס"ב ב': מתיב רב יוסף אף על פלייטון גזר ר' יהודה בן בבא וכו'. ובס' המפתח לר"ן שם העיר שמקורה בתוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל, שורה 90–91, ד"ה פולמוס.

1097-98. ולא הודו לו חכמים. עיין מ"ש על סיגנון זה מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 90–91.