תוספתא כפשוטה על סוטה טו:ו

156-59. רבן שמעון בן גמלי' או' אין לך כל צרה וצרה שבאה על הציבור שאין בית דין מבטלין שמחה כנגדה. וכמו שנתבאר להלן ובמשנתנו פ"ט מי"ד שבכל פולמוס גזרו גזרה חדשה בשמחת חתן וכלה. וכן, כנראה, פירש בח"ד, עיין בדבריו להלן, ד"ה משלו משל. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: אמר ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונה בראשונה כל צרה שהיתה באה על הציבור היו פוסקין שמחה כנגדה. וכע"ז באיכ"ר פ"ה ט"ו, בדפוסים. ופירש ביפה מראה בירושלמי וביפה ענף באיכ"ר שהכוונה היא שהיו פוסקין ומתקנין שמחה לכל צרה שבאה ועברה, ועיין גם בפי' מהרז"ו באיכ"ר שם, ובמנחת בכורים כאן. ובאמת בהוצ' בובר, עמ' 158: בראשונה כשהיתה סנהדרין כל צרה שהיתה באה על הציבור היתה שמחה גדולה תחתיה, משפסקה סנהדרין פסקה וכו'. אבל מסתבר שיש כאן שיבוש. ובמת"כ פירש: פוסקין מבטלין ומפסיקין. 33 ונראה ששאר המפרשים מאנו בפירוש זה, מפני ש"פסק" (בבניין קל) במשמעות שלנו ברובו הגדול פועל עומד הוא, ולא פועל יוצא, ובפועל יוצא משמעותו פסק את הדבר לשנים (ואף "פסק את הדרך" יש לו משמעות זו) וכדומה. אבל לפי פירוש שאר המפרשים העיקר חסר מן הספר, שהרי לא נזכר כאן כלל שהצרה עברה. ובאמת אנו מוצאים לפעמים "פסק" במשמעות "מפסיק", כן לדוגמא בבבלי שבת ק"ט א': פוך וכו' פוסק את הדמעה, כלומר מפסיק את הדמעה, והיינו שהעין פוסקת מלהיות דומעת, כלשון התוספתא בבכורות פ"ד ה"ד. והנכון הוא כפירוש בעל מתנ"כ שהכוונה היא שהיו מפסיקין ומבטלין שמחה כנגד הצרה. והשתמשו בבניין קל "פוסקין", מפני הסיגנון שבכמה ברייתות כאן ("פסק", "פסקה"). ובהגהות הרד"ל שם, אות כ"ב, שיבח פירוש זה. ולפלא שלא העיר על התוספתא כאן. ושמא פירשו שדברי רשב"ג לחוד ודברי ר"י בר' בון לחוד, ור' יוסי בר' בון כיוון למגילת תענית ("בראשונה") שפסקו שמחה כנגד כל צרה שבאה עליהן. ורשב"ג אומר שבטלו השמחות של מגילת תענית בהדרגה. ועיין בבלי שבת י"ג ב', ר"ה י"ח ב', ירושלמי תענית פ"ב הי"ג, ס"ו ע"א, ומקבילות.