תוספתא כפשוטה על סוטה טו:ז

159-60. משבטלה סנדרי, בטל שיר מבית המשתאות. משנתנו פ"ט מי"א, אלא ששם מסיים שנאמר (ישעי' כ"ד, ט') בשיר לא ישתויין (כלומר, לא ישתו יין בשיר). ובהוצ' לו מוסיף גם את סוף הפסוק: ימר שכר לשותיו . ולפי פשוטו משמע שהסנהדרין לא בטלו את השיר, אלא שבטל השיר מאליו והשכר שבפיהם לא ערב להם, וכן משמע מלשון התוספתא להלן, עיין מ"ש בסמוך. וברי"ף ברכות רפ"ה: פירש גאון וכו' ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו, כגון שהישמעאלים קורים להם אשעא"ר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה, אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת. והוא קיצור מתשובת הגאון בתשה"ג הרכבי סי' ס', עמ' 27. ועיין באוה"ג גיטין התשובות, עמ' 8, ובאשכול הוצ' הר"ש אלבק, עמ' 33. וראשונים אחרים נסחו "שיר של עגבים". 34 עיין ארחות חיים ח"א הלכות תשעה באב סי' י"ז, צ"ה ע"ג. ובחי' הריטב"א גיטין ז' רע"א: כתבו בשם הגאונים דאינו אסור אלא שיר של חשק וכו'. עיין בהערות לס' האשכול הנ"ל, הערות ג'-ד'. ועיין בשו"ת הר"מ הוצ' הרא"ח פריימן ז"ל סי' ש"ע, עמ' 338 ואילך. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב (איכ"ר פ"ה, ט"ו, הוצ' בובר, עמ' 158): אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומ' (כ"ה בכי"ל) דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרי' דברי נבלה בשיר. ופירושו שמשבטלה סנהדרין בטל שיר תשבחות הקב"ה בשיר, ועכשיו הם אומרים דברי נבלה בשיר, ואין כאן אלא הוספה למשנתנו, אבל לא פירוש, עיין להלן. ובהון עשיר למשנתנו הביא מכאן ראיה לגאונים חנ"ל שרמז להן בתיו"ט במקומו. ולא נשתמרו בספרות שלנו שירי העגבים בעברית. ואשר לכתיב "סנדרי" (וכ"ה גם בכי"ע) הוא רגיל במקורות מטיפוס א"י ובכתבי הגאונים, עיין מ"ש רב"מ לוין במבואו לאיגרת רב שרירא, עמ' ל"ו.

261. וכי מה היתה סנהדרין מועלת להן. כלומר, הרי הכוונה במשנתנו לבטול כח הסנהדרין (מחמת המלכות) לענוש כדין, אבל עדיין היו מורים הלכה למעשה, ולמה בטל השיר בבתי המשתאות ולא ערב להם יותר השכר, משום שאין בכח הסנהדרין להפעיל את העונשין. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: וכי מה היתה סנהדרין גדולה מועלת, אלא לפי שנאמר (ויקרא כ', ד') ואם העלם יעלימו עם הארץ וכו', לבלתי המית אותו, בכל מיתה שירצו. ועיין בתו"כ קדושים סוף פרק ח' הי"ב, צ"א ע"ג. ועיין מ"ש להלן.

362-63. אלא לענין שנ' ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו'. ובתו"כ לפסוק זה (ויקרא כ', ד'), קדושים סוף פרק ח' הי"א, צ"א ע"ג: 35 וכגירסת כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' ת"י, ומה"ג עמ' 504. ומנין אם העלימו בסנהדריות שלשבטים, סוף שסנהדרין גדולה שלישראל מעלמת, ודיני נפשות ניטלים מהם וכו', ואם העלם יעלימו עם הארץ וכו' לבלתי המית אותו , בכל מיתה שירצו וכו', באיש לא בציבור וכו', אתו בהכרת, אין משפחתו בהכרת אלא ביסורים . ועיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי. ועיין מ"ש להלן.

464-67. כשהיה סנדרי קיימת, נפרעין ממנו. עכשיו ממנו ומקרוביו, שנ' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו. ועיין מ"ש לעיל בשם תו"כ. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד רע"ב: "בראשונה לא היו נפרעין אלא מאותו האיש בלבד, אבל עכשיו נפרעין ממנו וממשפחתו". נמצאנו אומרים שבבתי משתאות של החתונה מתוספת אחריות גם למשפחה החדשה, ואף היא תתפס בעונות הנוסף למשפחה אם יחטא, ובטל השיר מבתי משתאות. והכל, כנראה, מיד אחרי החורבן ובכשרים שבהם, אבל אח"כ למעשה רבו העבריינים, ולא זו בלבד שלא בטלו שירי שמחה, אלא היו אומרים גם דברי נבלה בשיר, כדברי רב חסדא שהבאנו לעיל. ולפיכך אמרו בירושלמי כתובות פ"א ה"א, כ"ה ע"א (ובמקבילה במדרש רות): אמר ר' פינחס מיכן לבית הזה (כלומר, לבית הנשיא) שהן ממנין זקנים בבתי משתיות שלהן. והכוונה שיאמרו דברי תשבחות להקב"ה ודברי נגינה לשמח חתן וכלה, כדין.

568. משלו משל, למה הדבר דומה וכו'. הברייתא חוזרת למעלה, לצרות שבאו על הציבור שבטלו שמחות כנגדן (כמו שפירש בח"ד), שכל צרה היתה קשה מחברתה, וכבר אין סיפק לבטל שמחות כנגדן, ואין שמחה כזאת בישראל ששקולה כנגד הצרות האחרונות. ואף בירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: משלו משל למה הדבר דומה וכו'.

669-70. שסרח בעיר, ומסרוהו לרצען וריצעו, היה קשה מן הרוצען וכו'. וכ"ה בד (אלא ששם: לרוצען). ובכי"ע: מסרוהו לרוצח, והיה קשה מן הרוצח וכו'. וצ"ל: לרוצע, והיה קשה מן הרוצע וכו'. ובירושלמי הסדר אחר ונעתיק אותו להלן. ונראה שרוצען הוא plagarius, flagellator, שהגלוסרים של ימי הבינים מתרגמים בהם את ה־ quaestionarius, או שהכוונה ל־ μαγγλαβίτης, עיין מ"ש ר"מ זקס בספרו Beitraege ח"א, עמ' 114, ולא הזכיר את המקור שלנו. והברייתא ממשיכה שאם היה קשה מן הרוצען, ועמד בפני הרצועה, ולא היה ביד הרוצען לענשו יותר, מסרוהו לפקיד יותר גבוה.

770-71. מסרוהו לבעל זמורה וחבטו. הכוונה, כנראה, ל־ ραβδοῦχος נושא השבט, או המקל (כסמל משרתו), והחביטה במקל יותר קשה מאשר המכה ברצועה. ור"מ זקס בספרו הנ"ל ח"ב, עמ' 77, פירש "בעל זמורה" (שבבבלי שבת קמ"ה ב') centurio, קינטרון, קטרון, שזמורת הגפן שימשה לו כסמל תפקידו, עיי"ש שהביא כמה מקורות, והדברים ידועים. ברם כיוון שהקטרון נזכר מיד בניגוד לבעל זמורה, הרי מוכח שבפקיד אחר עסיקינן, כמו שהשיג עליו יוסף פירליס בספרו Etymologische Studien, עמ' 92. אמנם, כתריסר שנים אח"כ פירש החכם (מונטסשריפט חל"ז, 1893, עמ' 114) את "קטרון" שלהלן במשמעות אחרת, אבל אין דבריו שם מתקבלים עלי כלל. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי ובשם כי"ע.

872. מסרוהו לקטרון וחבשו. לפי פשוטו אין קטרון אלא centurio, וכמו שהוא נזכר בכמה מקורות, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יוון ורומי, עמ' 529, ערך קיטרון. 36 ועיין בשנו"ס לספרי האזינו פיס' ש"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 348. ולפקיד זה היה גם זכות שיפוט, כידוע, ויכול היה לחבוש בבית הסוהר לזמן מרובה. וכבר אמרנו לעיל שפירושו של יוסף פירליס במונטסשריפט חל"ז, עמ' 114, אינו נראה כלל.

973-74. מסרוהו לשלטון והטילו בקמין. כלומר, הטילו לכבשן האש, עיין בבלי ע"ז י' ב'. 37 בגמרא שם: כל דזכי למלכא שדו ליה לקמוניא חלילא, כלומר, מי שמנצח את המלך משליכים אותו לכבשן האש, כפירוש ר"ח. וכנראה, שהכוונה לכבשן חלול שהיו מסיקים אותו מלמטה והאדים יוצאים דרך הנקבים, עיין מ"ש לעיל (שבת), סוף עמ' 44. ואף ה- Hypocaustum שבמרחץ נקרא קמין. ובוי"ר פי"ד, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ש"ד: אם ישהא אדם בקמין שעה אחת אינו מת, ומעיה של אשה מרותחין, והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו. ועיין גם בתנחומא בובר, תזריע אות ד' ובהערה י"ט שם, וברור שמדברים בקמין שאין בו אש. וכן רצה המלך דיאוקליטיאנוס להמית את רבי בהבל של מרחץ (עיין ירושלמי תרומות ספ"ח, מ"ו ע"ג, ובמקבילה בב"ר פס"ג, ח', עמ' 690) על שביזה את המלך. ואף בע"ז הנ"ל אמרו שמי שנצח את המלך דינו להזרק בקמין חלול. וטעם הדבר שהמעיז לנצח את המלך יש בו התרברבות ויהירות יתירה שאין בה ממש, ומיתתו בהבל הקמין. וכן מספרים על אלכסנדר אסוירוס (.Script. His. Aug, אלכסנדר סיוירוס פל"ו, ב') שדן את ידידו וירקוניאוס טורינוס למיתה בעשן, ואמר: מוכר עשן (כלומר, הבטחות שוא שאין בהן ממש) ידון בעשן. ובמאירי גיטין (כ"ז ב') כתב דרך אגב: ומת ר"ל מיתת עצמו, וכגון דשדו ליה לקמוניא חלילא שמניחין אותו למות שם וכו', אלא מת פירושו יוצא למות, ר"ל ליכנס לכיפה בישראל, או לקמוניא חלילא בגוים. ומכאן שפירש קמוניא חלילא, קמוניא ריקה. ובע"ז במקומו לא פירש כלום. וסתם "שלטון" בכגון דא פירושו מושל הפרובינקיא (consul, ύπατος) שהיה ברשותו לדון דיני נפשות. וכן בב"ר ס"ג, ב', עמ' 679: משל לאחד שהיה לו דין לפני שלטון ויצא דינו מלפני השלטון לישרף . ובוי"ר פי"ג, ה', הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' רצ"א: מעשה בשלטון אחד בקיסרי שהיה הורג את הגנבים וכו'. וברור שהכוונה לאנטיפוטה שבקיסרין. ובירושלמי ברכות פ"ח ה"א, י"ב ע"א: מלך יוצא ושלטון נכנס, מלוין את המלך ואח"כ מכניסין את השלטון. ואף בספרי האזינו ריש פי' ש"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 348: אם היה קטרון שגדול ממנו על אחת כמה וכמה, אם היה הפתקוס שגדול משניהם על אחת כמה וכמה. ובכי"ע כאן: והיה קשה מן הרוצח (צ"ל: הרוצע, כמו שהגהנו לעיל), מסרוהו לשלטון והיה קשה מן השלטון, מסרוהו לבעלי זמורה והטילוהו בקמין. והסדר אינו הגיוני כלל וכלל, והוא משובש. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: לאחד שקילקל בעיר מסרו לבעל האגמון 38 עיין בבלי שבת קמ"ה ב', וכנראה שהוא בעל הזמורה שבתוספתא, וכמו שנתבאר לעיל. וחבשו. והיה קשה מבעל האגמון, מסרו לבעל הזמורה 39 כאן, כנראה, הכוונה לקטרון, וכפירושו של זכס, עיין מ"ש לעיל שורה 70–71, ד"ה מסרוהו לבעל זמורה. וחבשו, 40 בכי"ר: וחנטו, וברור שצ"ל שם: וחבטו, וכן, כנראה, נכון. והיה קשה מבעל הזמור', מסרו לבעל הרצועה והטילו לקמינון . 41 כ"ה בכי"ר, כלומר κάμινος. ולפנינו בשיבוש: והחזירו לקמין. וברור שהסדר כאן משובש, ויתכן ג"כ שצ"ל להפך, והיינו אצל בעל האגמון צ"ל: וחבטו , ואצל בעל הזמורה הנכון הוא: וחבשו (כמו שהוא לפנינו בירושלמי), וכמו שהגיה פירליס בספרו Etymologische Studien, עמ' 92 הנ"ל.

1074-75. אף כך ישר' צרות האחרונות משכחות את הראשונות. לעיל ברכות פ"א סהי"א, עמ' 5, ובמסה"ת שם. והכוונה שכל צרה גדולה מחברתה, ואין לנו שמחות לבטל כנגדן.