תוספתא כפשוטה על סוטה טו:ח

175-76. בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים. פיס' ממשנתנו פ"ט מי"ד. וכ"ה בסע"ר פ"ל, בכי"א, עיין רטנר שם, עמ' 145, הערה ע"ד. ובכי"ע כאן חסרה פיסקא זו. ועיין בבלי גיטין ז' א' ובראשונים שם. ועיין מ"ש להלן, שורה 90–91, ד"ה פולמוס האחרון.

277-79. של מלח ושל גפרית, אבל של ורד ושל הדס התירו. כר' בא בשם רב בירושלמי פ"ט הט"ז, כ"ד סע"ב (בד"ו רע"ג), וכרב בבבלי מ"ט ב'. ושמואל ולוי בבבלי שם חולקים, ועיין גם בירושלמי הנ"ל ובאיכ"ר פ"ה, ט"ו. והעיר במאירי במקומו (קי"ט ע"ב): ומכל מקום בבריתא התירו אף של ורד והדס. ואשר לעטרה של מלח ושל גפרית פירש"י: עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וכו', וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית. ופליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע סל"א פמ"א סי' פ"ו מתאר את הצבעים השונים של מיני מלח ידועים, ומהם אדומים מאד, ומהם מזהירים מאד, ובקפודקיא מצוי מלח מצבע הכרכום (crocinus) שקוף ונותן ריח נעים מאד (tralucidus et odoratissimus). והעטרות מן הצמחים הרי ידועות מאד בכל העולם העתיק, ואף חתנים וכלות מעוטרות מיוצגות הרבה בכל מיני ציורים, עיין באנציקלופדיה של Daremberg et Saglio של עתיקות יון ורומא ח"א, עמ' 1528, ועל חומר העטרות והזירים בכלל עיי"ש, עמ' 1521 ואילך.

379-80. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ובכי"ע חסרה פיסקא זו. ובמשנה הוצ' לו וכ"י קויפמן: בפולמוס של קיטם גזרו וכו'. ובכ"י אנטונין (הוצ' רא"י כ"ץ, עמ' ע"ז): שלקֵיטַס גזרו וכו'. ובסע"ר פ"ל: מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס 42 כן מעתיק בשם סע"ר כת"י במאור עינים, אמרי בינה פי"ט, ד' מנטובה פ"ה ע"ב, וכ"ה בילקוט דניאל רמז תתרס"ו בד' שלוניקי, עיין שם בסדר עולם פ"ל בהערתו של רטנר, עמ' 146, הערה ע"ז. אבל מה שכתב שם בשם כפו"פ פ"ו, ד' ברלין, היא טעות הדפוס, ובדפוס וויניציאה שם, כ"ז ע"ב: בפולמוס של טיטוס . חמשים ושתים שנה, 43 כ"ה בכי"א ובילקוט הנ"ל בד' שאלוניקי ובמאור עינים הנ"ל, עיין בהערתו של רטנר שם, הערה ע"ה. ומפולמוס של קיטוס 44 כ"ה בכי"א, עיין רטנר הנ"ל הערה ע"ז. וכ"ה במאור עינים בשם ס"ע כת"י ובילקוט הנ"ל. עד מלחמות בן כוזיבא ט"ז שנה. ולפ"ז ברור שהכוונה למצביא Lucius Quietus, שדיכא את מרד היהודים בזמנו של טרקווינוס (Trajanus), כפי שראו כבר כמה מן החכמים, עיין בתולדות עם היהודים של שירער ח"א, עמ' 667, הערה 59, והוא מתאים יפה לסדר הזמנים האמיתי. עיין שירער שם, עמ' 666.

480-81. אילו הן עטרות כלות, אילו זהוריות מזוהבות. בכי"ע: אילו של זהב, ועיין מ"ש להלן, שו' 91–92, ד"ה אילו הן חופת חתנים. ובירושלמי הנ"ל, כ"ד ע"ג: אילו הן עטרות כלות, זו עיר של זהב. וכ"ה גם בבבלי מ"ט ב', בשם ר' יוחנן ובשם "תניא נמי הכי". ובירושלמי ממשיך: ר' עקיבא עשה לאשתו עיר של זהב וכו', ובאבות דר"ן נו"ב פי"ב, עמ' 30: שעשה כתר של זהב לאשתו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 102. ואשר למהותו של תכשיט זה, שער לנכון שלום פאול 45 Israel Exploration Journal כרך י"ז ח"ד (1967), עמ' 259 ואילך. שהוא תכשיט שעל גבי הראש עשוי בצורת מגדלי העיר, 46 עיי"ש בציורים בעמ' 262, ובהערותי שם הערות 24–25. שהאלות והמלכות היו מתקשטות בו, והוא, כנראה, מכונה במקורות עתיקים "עיר של זהב". וכן ראיתי בפיסקי הריא"ז לסוטה: 47 "מעט דבש" הוצ' ר"ד ששון, אוקספורד תפר"ח, ריש עמ' כ"ד. שלא לעטר את הכלות בעטרות של זהב, שהן דומות לחומות העיר . ובתרגום ירושלמי במדבר ל"א, נ' (הוצ' גינזבורגר, עמ' 59): והוינן חמין תמן בנתיהון דמלכיא יאין, והוינן מפרקין מנהון קורייא דדהבא מן רישיהון. וכבר ראו הראשונים 48 עיין בדבריהם לגיטין ז' א', בס' הישר לר"ת הוצ' רש"ש שלזינגר סי' ר"ד, ובתוה"א להרמב"ן סוף עניין אבלות ישנה. שדווקא חתנים אסורים בעטרות, אבל כלות מותרות בכולן, חוץ מעיר של זהב, ושאר נשים מותרין בכולן. ואף שאמר ר' שמעון בן אלעזר 49 לעיל שבת פ"ד ה"ז, עמ' 18, ומקבילות שצוינו שם. שאיצטמא στέμμα אין בה משם עטרה לכלות, הוא משום שיש בה משבצות זהב, והייתי סבור לאוסרה, אלא משום שעיקרה בגד, לפיכך לא אסרוה (עיי"ש בתוה"א להרמב"ן הנ"ל, בהערה 48). ובבבלי נדה ס"א ב': דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס, בקשו לגזור על בגדי צבעונין, אמרי הא עדיפא, כדי להקל על כתמיהן. וכנראה שהכוונה לסוף המשנה, לבבא שלנו, שהרי בפולמוס של אספיסיינוס לא גזרו כלל על הכלות, אלא על החתנים גרידא. ולפי הגירסא בברייתא שלנו בירושלמי ובבבלי, אין להבין כלל למה בקשו לגזור על בגדי צבעונים, ולא התירום אלא כדי להקל על כתמיהן, והרי הגזירה לא היתה אלא על עיר של זהב גרידא, ואפילו לא על איצטמא. ונראה שחלקו החכמים על ר"ש בן אלעזר בברייתא בשבת, ודעתו דעת יחיד היא, עיין ר"מ פ"ה מה' תענית הט"ו. ולפי הגירסא בתוספתא כאן (בכי"ו ובד. ואף מכי"ע אין סתירה) אף זהוריות מזוהבות (עיין רש"י מ"ט ב', ד"ה זהורית, לעניין חופת חתנים) היו בכלל הגזירה. וצ"ע.

581-82. אבל יוצאה היא בכיפה של מלח בבית. המלה "בבית" ליתא בשום נוסח, ואף לא במקבילות, ועיין בפירושה להלן בסמוך. והגירסא "בכיפה של מלח" בטוחה (ובכי"ע בשיבוש: של מלך), 50 וכן גם במילון ערבי למלים של המשנה והתוספתא (עיין מ"ש במבוא לח"ו. עמ' ט"ו), עמ' 20: אבל יוצא היא בכיפה שלמלך (אף שם חסרה המלה "בבית"). שכ"ה ("כיפה של מלח") גם בבבלי מ"ט ב' בכי"מ, אצל הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 276), בערוך ערך עטר, בתוה"א להרמב"ן סוף עניין אבלות ישנה, ד"ו פ"ח סע"ד, ובתוספ' רי"ד גיטין ז' סע"א. ובהוצאות שלפנינו בבבלי: בכיפה של מילת , ועיין ברש"י מ"ט ב', ד"ה כיפה. ובאוה"ג עמ' 276: כיפה של מלח אין כן [אלא] עטרה [שלמלח] ושלגפרית, כן היה מנהגם לעשות עטרה שמראה בלילה מראין כן. וכנראה (אם ההגהה שלי נכונה) שהגאון פירש שכיפה של מלח אין כאן אלא עטרה של מלח ושל גפרית שאסרוה בפולמוס של אספיסיינוס לחתנים. וכבר פירשנו לעיל (שו' 77–79, ד"ה ואשר) שהעטרה של מלח היתה שקופה, ומטעם זה אמרו כאן בכי"ו: יוצאה היא בכיפה של מלח בבית (כלומר, אחרי נישואיה), אבל לא במבוי, מפני ששערותיה נראות מתוכה. ועיין מ"ש בבאורי להלכות הירושלמי להרמב"ם, עמ' נ"ט, אות ב'.

682-63. ושלא ילמד אדם את בנו יונית. וכ"ה ("בנו") במשנתנו פ"ט מי"ד הנ"ל בכל הנוסחאות (ובד כאן: את בניו). ואף כאן חסרה פיסקא זו מן המשנה בכי"ע. ועיין מה ששאלו על זמן גזירה זו בבבלי מ"ט ב'. ובספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 226 ואילך, הבאתי את המקורות שדברו באיסור זה, ולא מצאתי בשום מקום קדום 51 חוץ ממקור של גאונים, והוא פרקי דרבי, מהדורת גרינהוט, עמ' 58. שאסור לאדם ללמוד יוונית (אם לא מטעם של ביטול תורה). ולא אסרו אלא ללמד את הבנים יונית, עיין מש"ש. והבאתי שם את דעת ר' ישראל מטולידו (בן זמנו של הרמב"ן) שכתב בפירושו לאבות: "אמרו ארור שילמד את בנו חכמת יונית, ולא אמ' שילמוד חכמת יונית... ועוד אמרו שאלו את ר' יהושע מהו שילמ(ו)ד את בנו חכמת יונית (תוספתא ע"ז פ"א ה"כ ומקבילות) אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. גם כאן לא הזכירו רק בנו", עיין מש"ש.

783-85. התירו להם לבית רבן גמליאל ללמד את בניהם יונית, מפני שהן קרובין למלכות. בכי"ע חסרות המלים "את בניהם", אבל אף שם "ללמד" (ולא "ללמוד"). ועיין ירושלמי שבת פ"ז ה"א, ז' ע"ד, ע"ז פ"ב ה"ב, מ"א ע"א, בבלי כאן מ"ט ב', ב"ק פ"ג א'. ועיין מ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 226.