תוספתא כפשוטה על סוטה ב:ג

112-13. נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני, המים נשפכין, ומנחתה מתפזרת אבית הדשן. פיס' ממשנתנו פ"ג, מ"ג, וכ"ה בספרי נשא פיס' י"ז, עמ' 21. ברם בד גורס כאן: המי' נשפכין ואין בהם משום קדושה ומגלתה נגנזת תחת צרו של היכל , ומנחתה מתפזרת וכו'. ולכאורה היה נראה שיש כאן טעות ואשגרה מלמעלה, אבל לפי גירסת כי"ע וכי"ו לא הוסיפה התוספתא על משנתנו שום דבר (ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה ואין מגילתה). ולפי גירסת הדפוסים פירושו שאפילו אם נמחקה המגילה אין קדושה במים, שהרי הם נשפכין, כדברי הר"מ בפ"ד מה' סוטה ה"ו. אבל המגילה המחוקה אינה נזרקת ולא נשרפת, משום שהשם תפס כל מה שתחתיו, ויש בה משום קדושה, כשיטת כמה מן הראשונים בכגון דא, עיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1157. ועיין בהגהות חשק שלמה על הש"ס כ' א', ד"ה במשנה נמחקה המגילה. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ואין מגילתה, עיי"ש. ובירושלמי פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד, נשנו כאן דברים שנתקשו בהם הרבה המפרשים. ונראה לפרש בו פירוש אחר, וכ"ה שם: לול קטן היה שם (עיין מ"ש לעיל, שו' 11–12, ד"ה ואמרו). המים נשפכין (והיא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג, בנמחקה המגילה) כפירוש כמה מן המפרשים. 7 במחברתי "על הירושלמי", עמ' כ"ח, כתבתי על הפירוש הזה: "ודבריהם קשים קצת, מפני שתיכף אחר זה מביא הירושלמי את הפיסקא של המשנה: נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין וכו', ומשמע קצת שמקודם נשא ונתן לא על זה". דייקתי וכתבתי "קצת", מפני שהוא מצוי בירושלמי שהוא מביא את הפשוט והקצר תחילה ושוב חוזר אח"כ לדון באותו עניין באריכות. ולפנינו הדבר עוד יותר פשוט, הירושלמי מעתיק את כל המשנה (יחד עם הפיסקא הקודמת), כדי לדון בה בפרוטרוט. ובר מן דין כבר הוכחנו בכמה מקומות שהפיסקאות בירושלמי אינן מגוף הירושלמי. תני אין בהן משום קדושה (כלומר התוספתא שלפנינו). מהו לגבול בהן את הטיט? מה בכך, המים נשפכין תני (נראה שצ"ל: תני'=תנינן), יש בהן משום קדושה, כלומר, אתמה איזו קדושה יכולה להיות בהן, והוא כדברי הר"מ הנ"ל. אבל לפי פירוש כל המפרשים הסיגנון מגומגם, והיה צ"ל: מה בכך [בלא כך] המים נשפכין. [אית תניי] תני יש בהן משום קדושה.

213. ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה פיסקא זו. ובמשנתנו הנ"ל וכן במחלוקת התנאים שבברייתא שבבבלי כ' ב', עירובין י"ג א', נשנית הלכה זו בלא נמחקה המגילה, וטעמה משום שבעינן כתיבה לשמה. ובתוספתא כאן ברור שהכוונה לנמחקה המגילה, ואסור לכתוב על הקלף הזה פרשת סוטה כדי להשקות סוטה אחרת, והיא הלכה חדשה. ועיין בח"ד שנתקשה בה והעיר על פסק הר"מ בפ"א מה' תפילין הט"ז: "ומותר לכתוב את השם על מקום הגרר", וא"כ למה אסור לכתוב בה מחדש מגילת סוטה אחרת, והוא מחק בבא זו כאן. ברם במס' סופרים פ"ג ה"ח שנינו: ספר שנמחק אל יכתוב בו. ר' שמעון בן אלעזר אומר אם היה בבואה שלו ניכרת מותר. והגיהו המפרשים: אל יקרא בו, וכן הדפיס מיכאל היגר בהוצאה שלו, עמ' 127. אבל בכל כתה"י (תשעה כת"י!) ובנוסח הדפוסים: אל יכתוב בו. אמנם במחז"ו, עמ' 691: ספר שנמחק אל יקרא בו, אבל ברור שיש שם "תיקון" המו"ל, או טעות הדפוס, שהרי בהערות כותב שם: "ספר שנמחק אל יקרא בו כצ"ל ", כלומר נוסח הנדפס בפנים הוא אחר. וכ"ה ("אל יכתב בו") גם במס' ס"ת פ"ג ה"ה, הוצ' היגר, עמ' כ"ט. ולפ"ז וודאי גמור הוא שהנכון הוא "אל יכתוב בו". וטעם הדבר נתבאר במס' סופרים ב', הוצ' היגר, עמ' 376: ספר ממוחק לא יקרא (צ"ל: יכתוב) בו, מפני שכותבין על מקום קדש חול. ואם היה ניכר כותבין בו. הרי לך ברור שאין כותבין על ספר שנמחק, שמא יכתוב חול על מקום האזכרות, אבל אם היה הבבואה ניכרת, ואפשר לכוין שלא לכתוב חול ע"ג קודש מותר. ועיין מ"ש להלן גיטין פ"ז, שורה 39–40. והתוספתא מלמדת שאף במגילת סוטה שנמחקה אסור לכתוב עליה אחרת שמא יכתוב חול ע"ג האזכרות, ואף שכל המגילות כתובות באותיות דומות אות באות (עיין מ"ש לעיל שו' 2–3, ד"ה לא חסר), מ"מ אי אפשר לצמצם. ומגילת סוטה שנמחקה הרי בוודאי אין בבואה שלה ניכרת, כמפורש בבבלי י"ט ב' ("לשרישומו ניכר"), ולפיכך אסור לכתוב עליה. ולהלן בתוספתא גיטין פ"ב ה"ז מפורש שמגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה, ועיין מש"ש. ובספרי נשא פי' י"ז, עמ' 21: נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני וכו' ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. ר' אחי בר' יאשיה אומר משקים בה סוטה אחרת. ועיין בפי' הרד"ף שם כ"ז ע"ב, ד"ה נמחקה, ובצפנת פענח פ"ד מה' סוטה ה"ד ומ"ש לעיל שו' 12–13, ד"ה ברם. ובאמת לפי המקבילות בבבלי כ' ב', עירובין י"ג א', מוכח שמחלוקת זו בלא נמחקה המגילה, ור' אחי בר' יאשיה אינו מצריך כתיבה לשמה. וצדק איפוא בפי' הרד"ף ועוד שפירשו שבבא זו עונה על לא נמחקה המגילה. אבל בתוספתא כאן (אם נוסח הדפוס וכי"ו נכון) אין לפרש כן, שהרי כבר נשנית הלכת הגניזה (בלא נמחקה המגילה) לעיל בסמוך. ברם הלשון "ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת" קצת מגומגם, והיה צריך לומר: "אין כותבין עליה מגילה להשקות בה סוטה אחרת". ובדרך שמא ואולי אפשר היה לפרש ע"פ וי"ר פכ"ז, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרכ"ו (ובמקבילות בפסיקתא דר"כ פסי' שור או כשב, הוצ' מנדלבוים, עמ' 152, תנחומא אמור ח', בובר י"א): תני מפני מה אין שוטה שותה בכוס של חברתה, 8 בהערות לוי"ר הוצ' מרגליות, סוף עמ' תתע"ח, פירשתי שאין כאן פסול בכוס משום נעשית בה מלאכה אפילו לר' אליעזר, עיי"ש. שלא יאמרו בכוס זה שתה חברתה ומתה וכו'. ולפי זה שוברים את כלי החרס, אבל במגילה מחוקה אין לשרוף אותה, שהרי אמרו לעיל שהיא נגנזת משום שיש בה קדושה, ואין משקין בה סוטה אחרת (והתוספתא חולקת על הברייתא במס' סופרים, או שהיא סוברת שאפשר לצמצם, עיין מ"ש לעיל ד"ה והתוספתא) משום קלון. ולפ"ז יחלוק ר' אחי בר' יאשיה שבספרי הנ"ל גם על בבא זו, שהרי הוא אינו חושש משום קלון אפילו בלא נמחקה המגילה, ואינו חושש שיאמרו מגילה זו נכתבה לפלונית, ולא נמחקה משום שהודית שזנתה. ולעצם העניין נראה יותר שבדפוסים ובכי"ו היא אשגרה מלמעלה, והנכון הוא כבכי"ע שחסרה שם בבא זו. והארכתי בפירושה משום שלפנינו עדות הדפוסים, כי"ו, ונוסח כל כתה"י בספרי הנ"ל.

314. נמחקה המגלה ואמרה איני שותה, מרערעין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. וכ"ה ("מרערעין") גם בכי"ע. ובד: מערעין אותה. וכ"ה ("מערעין") בפי' ר"י בכור שור נשא, עמ' 11. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג, ושם: מערערים אותה, וכ"ה בספרי נשא פיס' י"ז, עמ' 21, ושם מסיים: דברי ר' עקיבא, וכ"ה בבבלי י"ט ב'. ולהלן מפורש שר"ע חולק על הלכה זו, וכבר פירשו בבבלי שם כ' א': תרי תנאי ואליבא דר"ע. ועיין גם בירושלמי פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה ובבלי שם. ובפירוש המלה "מרערעין" כאן נראה שהכוונה שבודקין, פותקין ופוגעין 9 ועיין מ"ש לעיל, שו' 7–9, סד"ה לא שהמים. אותה עד שתשתה את המים, עיין בתיו"ט ובמלא"ש למשנתנו. וכן בפי' הרד"ק לישעיה ט"ו, ה': ואמרו רבותינו נמחקה המגילה וכו' מערערין אותה, פירוש משברין ומכין אותה עד שתשתה. וכנראה, שהבינו האחרונים שלדעת הת"ק מוטב שהיא תשתה מעצמה, והדיבור "והשקה" כולל גם שתיית המושקה (דוגמת בראשית כ"ד, י"ח ועוד בכ"מ), ומכריחין אותה לשתות, ואין מכניסין את המים לתוך פיה בעל כרחה. וכן בס"ז, עמ' 236: והשקה את האשה על כרחה. ר' אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סייף ומערערין אותה ומשקין אותה על כרחה. כלומר, אלמלי הפסוק "והשקה", הייתי אומר שהאשה צריכה לשתות מרצונה הטוב, אבל אם אמרה "איני רוצה לשתות" אין מכריחין אותה לשתות, לפיכך אמרו "והשקה" שמכין אותה ברחבו של סייף 10 ושמא יש כאן מליצה ע"פ הפסוקים ביחזקאל ט"ז, ל"ח-מ': ושפטתיך משפטי נאפות וגו' ובתקוך (-ופתקוך, ובדקוך, עיין מ"ש ר"א אורבך בלשוננו כל"ב, תשרי טבת תשכ"ח, עמ' 128, הערה 28) בחרבותם. ועיין מ"ש לעיל בפנים בשם פירוש הרד"ק. ופוגעין בה ומכריחין אותה שתשתה, אבל אין מכניסין לה את המים לתוך הפה בעל כרחה. 11 ועיין מ"ש להלן, שו' 16–17, ד"ה ובס"ז, בפירוש המשך דברי ס"ז. ועיין מ"ש להלן בסמוך, משום שדינה כאילו היו מזריקין לתוך מעיה בצינור. ועיין בבלי י"ח א'. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 408.

415. ר' יהודה אומ' בצבת של ברזל פותחין את פיה, ומרערעין אותה וכו'. וכ"ה בד, אלא ששם: ומערערין אותה, ובכי"ע: ומדדין אותה, וצ"ל: ומררין (עיין מ"ש בן חיים בספרו שצויין לעיל, שו' 7–9, סד"ה לא שהמים) וכו'. ור' יהודה חזר רק על "לשונו" של הת"ק, שכן היתה מסורת בידם, אלא שהוסיף שהיו פותחין את פיה בצבת של ברזל, ופירש אחרת, עיין להלן. ובבבלי י"ט ב': ר' יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה וכו'. ופירש רב שר שלום גאון (אוה"ג, עמ' 239, ערוך ערך כלבוס): כלבוס גופו נועץ בו מסמרים מבפנים ומוציאן לחוץ ועוקם אותם כשיני שפוד ודומות לאצבעות הכפופות , ויש כלים שעושין בהן ברזל ואותן פיות שלהן שתופס בהן הברזל כשיצא מן הכור עקומין . וי"א הן הצבת של ברזל שאוחז בו ברזל ומכניסו לכור. התאור של הכלבוס בלשון ראשון הוא בלי ספק מתאים למציאות. וכן מסיח גוי לפי תומו 12 פטר מאלכסנדריא באגרת הקנונית פי"ד (ª505 Migne PG XVIII). פטר מת בתחילת המאה הרביעית למספרם. שהרומאים היו מכריחים את הנוצרים לשתות יין נסך וכדומה, ע"י כך שהיו מטילים להם אונקלי לתוך הפה 13 χάμον λαβόντες ἐν τῶ στόματι, עיי"ש בפירושיהם של Balsamon ושל Zonaras. והיסיכיאוס במלונו: χάμον, καμπύλον, כלומר עקום , כפירושו של הגאון. ועיין מ"ש על כל העניין בצופה האנגלי סידרא חדשה חל"ה, 1944. עמ' 45 ואילך. והיו שופכים את היין לתוך גרונם בעל כרחם. ואין "כלבוס" אלא קולב, אונקלי, עיין בהוספות לעף אצל קרויס, מלון למלים שאולות מלשון יוון ורומי, עמ' 288. ור' יהודה חולק על הת"ק כשם שהוא חולק על הת"ק שבמשנת סנהדרין פ"ז מ"ב, והוא סובר שאין צורך שתשתה מעצמה, אלא יכולים להטיל את המים לתוך גרונה והם יורדים לתוך מעיה ומתקיים: ובאו בה המים המאררים . ואשר להבדל בלשון בין "צבת" של התוספתא ובין "כלבוס" של הבבלי, עיין בתוספות י"ט ב', ד"ה ור"י.

516-17. אמ' ר' עקיבא וכי למה בודקין את זו לא לבודקה, הרי היא בדוקה ומנוולת וכו'. בד: אמר לו ר' עקיבא וכו', וכ"ה בכי"ע: א' לו וכו'. וכן בירושלמי פ"ג ה"ג: אמר לו ר' עקיבא, וכי מפני מה משקין את זו, אם לבודקה כבר היא בדוקה ומתוקנת. ובבבלי י"ט ב': אמר (בלי "לו", כבכי"ו) כלום אנו צריכין אלא לבודקה, והלא בדוקה ועומדת. ופירש"י: דכיון דאמרה איני שותה מודה שהיא טמאה. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל: סבר ר' עקיבא האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך. ואף לפי הגירסא שלנו ("אמר לו") אין הכוונה שהתווכח כאן עם ר' יהודה, שהרי ר' יהודה אינו חולק על הת"ק שמשקין אותה על כרחה, ואינו חולק אלא על דרך ההשקאה. ור' עקיבא התווכח עם הת"ק הקדום של משנתנו, שהרי בירושלמי לא נזכרו כלל דברי ר' יהודה שלנו. ובס"ז, עמ' 236 (שהעתקנו לעיל, שו' 14, ד"ה ובפירוש): והשקה את האשה . על כרחה. ר' אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סייף ומערערין אותה ומשקין אותה על כרחה (והוא כת"ק של משנתנו, שאין מכניסין את המים לתוך גרונה שלא בטובתה, וכמו שכתבנו לעיל). אמר לו ר' עקיבא לא נדע אם טהורה היא! אם אמרה טמאה אני אם 14 כ"ה בילקוט ד"ר ובילקוט כ"י. ובמה"ג: ואם. אמרה טהורה אני, כלומר בשעה שהיא אומרת "איני שותה" אינך יודע אם אמרה טמאה אני, או שאמרה טהורה אני, ואם כוונתה בסרובה לשתות משום שהיא טמאה, הרי יש כאן הודאה, ולא יבדקו אותה המים. וממשיך בס"ז: אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק. וברור לפ"ז שהסיום אינו מדברי ר"ע, אלא מסתם הברייתא, 15 כמו שפירש לנכון בזית רענן על הילקוט, אלא שלפניו חסרו בילקוט "אם אמרה טהורה אני". או מדברי ר' אליעזר (ודברי ר"ע הוא מאמר המוסגר). ולא נחלק אדם מעולם ואמר שאפילו לא נמחקה המגילה משקין אותה בעל כרחה, שהרי הכתוב "והשקה" שדרשו ר' אליעזר "על כרחה" הוא אחרי מחיקת המגילה, וכן מפורש במ"ר נשא פ"ט סי' כ"ג: שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה היה ר' אליעזר אומר מכין אותה וכו'. והרי עיקר האיום היה שלא תגרום לשם הגדול שימחק על המים, ונתנו לה פתחון פה שתאמר איני שותה ולא תבייש את עצמה במפורש. וכן אמרו בירושלמי הנ"ל (על דברי הת"ק): ומשקין אותה על כרחה. למה שגרמה לשם שיימחק, כלומר, ואם אינה רוצה לשתות עליה להודות במפורש שזנתה, ולא לומר: איני שותה. ברם בזית רענן פירש את דברי ר"ע באופן אחר. והיינו שר' אליעזר סובר שאחרי שנמחקה המגילה וגרמה לשם שיימחק משקין אותה בעל כרחה בין שאמרה איני רוצה לשתות ובין שאמרה טמאה אני, ולפיכך אינה רוצה לשתות. וע"ז אמר ר' עקיבא: לא נדע אם טהורה היא, אם אמרה טמאה אני? כלומר, וכי לא נדע אם היא טהורה בשעה שהיא עצמה אומרת טמאה אני, ומה בדיקה יש כאן? ולפי פירושו של בעל זית רענן, אפשר לפרש שההמשך הוא מדברי ר"ע, והיינו: אם אמרה טהורה אני (כלומר, אבל איני רוצה לשתות) אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק, והוא כשיטתו בספרי פיס' י"ז, עמ' 21, וכן, כנראה, פירש הרח"ש הורוביץ, עיי"ש, עמ' 277, הערה 1. וכ"ז דחוק מאד, והיה צריך לומר: אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק אם אמרה טהורה אני (כלומר, ואיני רוצה לשתות). ואף המלים "משהשם נמחק" מיותרות, שהרי בזה עסיקינן כאן, וכל ההבדל הוא בין אמרה טמאה אני לבין אמרה טהורה אני ואיני רוצה לשתות. ואעפ"י שאף לפי פירושי הסיגנון מגומגם קצת, אבל כן מצוי בס"ז, עיין מ"ש במחברתי ס"ז, עמ' 124.

617-18. אלא לעולם יכולה היא שתחזור בה עד שתקרב מנחתה וכו'. וכן הלשון בירושלמי שנעתיק להלן. ומלשון זה ("לעולם יכולה היא שתחזור") מוכח שאפילו אחרי שנמחקה המגילה יכולה לחזור, אם עדיין לא חקריבו מנחתה. ובתוספתא כאן הרי ברור בלי ספק שר"ע מדבר בנמחקה המגילה, וחולק על הבבא הקודמת שאינה יכולה לחזור בה משנמחקה המגילה ולומר איני שותה, והוא סובר שאפילו נמחקה המגילה כל זמן שלא הקריבו מנחתה חוזרת בה. ובבבלי י"ט ב' הנ"ל: אמר ר' עקיבא כלום אנו צריכין אלא לבודקה וכו', אלא עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה, משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה. ומן הבבלי שם י"ט סע"ב ברור שהפירוש בברייתא שלנו שר"ע חולק על הת"ק ומשיב על שיטתו שהוא סובר שמשקין ואח"כ מקריבין את המנחה (פ"ג מ"ב. וכן יוצא מן הלשון במשנה שם מ"ג: ומנחתה מתפזרת על הדשן), ולפיכך אמר שהיא יכולה לחזור בה עד שלא קרבה מנחתה, אבל אם קרבה מנחתה מתחילה (כשיטתו הוא, וכשיטת ר' שמעון במשנה פ"ג מ"ב, או שהכהן לא נמלך, והקריב מקודם, שהוא כשר, אפילו לשיטת החכמים, עיין בירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד) ואח"כ נמחקה המגילה אינה יכולה לחזור בה. ור"ע סובר שאין המים בודקים אותה אלא אחרי הקרבת המנחה, ולפיכך אם לא קרבה המנחה ועדיין אין המים מוכנים לבדיקה יכולה לחזור בה, ואין מקריבים את המנחה בעל כרחה, ואם בדיעבד לא קרבה המנחה ושתתה ברצונה, המים בודקים אותה למפרע כשתקרב המנחה. 16 ועיין מ"ש להלן. ובירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד: תני (בלי הזכרת שם ר"ע): לעולם היא יכולה לחזור בה עד שלא תקרב מנחתה (כלומר, אפילו נמחקה המגילה). קרבה מנחתה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. כר' שמעון (כלומר, בפ"ג מ"ב הנ"ל), ברם כרבנין כבר שתת. אנן תנינן אינה מספקת לשתות. אית תניי תני לא היתה זזה משם. מאן דאמר אינה מספקת לשתות. ר' שמעון. מאן דמר לא היתה זזה משם. רבנן (כלומר, כשקרבה מנחתה המים בודקין אותה למפרע), ועיין בבלי כ' ב'. ומפורש כאן שהבבא "קרבה מנחתה ואמרה וכו'" היא כר' שמעון, והכוונה אם קרבה מנחתה לפני המחיקה. ובבבלי שם טרחו לפרש את ההבדל בין נמחקה המגילה ובין קרב הקומץ, ולמה אומרים בראשון "בדוקה ועומדת" ולא בשני. 17 ופירשו שם שר"ע חלק על הרישא שלא הבדילה כלל למה אמרה "איני שותה", והרי אם אמרה כן בשקט ובבטחון ("מחמת בריותא"), כבר מוכח שהיא טמאה, ולמה ישקו אותה, והיא בדוקה ועומדת, ולשיטתו אין משקין אותה בעל כרחה אלא כשהיא מהססת, שרואים שאינה רוצה לשתות מפחד המים עצמן (כלומר, חוששת שיזיקו לה אפי' כשהיא טהורה), ואין ראיה שהיא טמאה, ואימתי עושין כן כשקרבה מנחתה מתחילה, אבל אם לא קרבה מנחתה תחילה אין משקין אותה בעל כרחה כלל, אפילו אם אין רגלים לדבר שהיא אינה רוצה לשתות מחמת שהיא טמאה. אבל לשיטת הירושלמי בדעת ר"ע, באמת אין הבדל ביניהן, שהרי אמרו שם (פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד): "אלא סבר ר"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך", וממילא אין הבדל בין קרבה מנחתה לבין לא קרבה מנחתה (וההבדל בין נמחקה המגילה והקטרת הקומץ נשנה לעיל שם בה"ב בסתם, והיא כר"ש בשיטת ר"ע, וכתוספתא שלנו), שהרי באומרת טמאה אני לך אינה שותה לכ"ע, ולפיכך שאלו בירושלמי שם: "ולית ליה לר"ע מערערים אותה וכו', אית ליה כשהתחילה לשתות", ובכגון דא אפילו אמרה טמאה אני לך משקים אותה בעל כרחה. סוף דבר, שיטת התוספתא בדעת ר"ע היא שלר"ע שותה בעל כרחה אם קרבה מנחתה ונמחקה המגילה, וכן דעת ר"ע בספרי פיס' י"ז, עמ' כ"א, ור"ע סובר כר' שמעון שמקריבים ואח"כ מוחקין. 18 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 397, ועיין ירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד, ובהערות הורוביץ לספרי פיס' י"ז, עמ' 21, הערה 14. אבל בבבלי י"ט ב' פירשו את הברייתות בדרך אחרת, ולפיכך הסיקו (כ' א'): תרי תנאי ואליבא דר"ע; שיטת הירושלמי היא שאינה שותה על כרחה לר"ע אלא אחרי שהתחילה לשתות.

718. מרערעין אותה וכו'. בד: מערערין אותה וכו', וכ"ה במקבילות הנ"ל. ובכי"ע: מדדין אותה וכו', וכנראה שצ"ל: מררין אותה, עיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה ר' יהודה.

819-20. שתי קנאות האמורות בפרשה, קנאה קנאה, אחת היא שמקנא לבעל וכו'. בתנחומא נשא סי' ב' (בובר סי' ד', במ"ר פ"ט סי' י"ב): ושתי פעמים אמור בשוטה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (נשא ה' י"ד). למה שני פעמים, שהוא מקנא להקב"ה ולבעלה. וכן הוא אומר כי מנחת קנאת היא (שם ט"ו) שהן שתי קנאות וכו'. וצרפו המדרשים את התוספתא שלנו לספרי נשא פיס' ח', עמ' 14 (במ"ר פ"ט סוף סי' י"ג). ועיין תנחומא שם סוף ה' (בובר סי' ט', במ"ר פ"ט סי' ב'), במ"ר פ"ט סי' ח', מה"ג במדבר, הוצ' ר"ש פיש, עמ' פ"ה ועמ' פ"ו.

920-22. ר' שמעון בן לעזר אמ' משם ר' מאיר מה ת"ל ואמרה האשה אמן [אמן]. ראויה היתה זו לבוא עליה פורעניות וכו'. בכי"ו נשמטה "אמן" השנייה בטעות וישנה בד ובכי"ע. ור"ש בן אלעזר מוסר כאן בשם ר"מ דרש אגדי (כהוספה לדבריו במשנה פ"ב מ"ה). ונראה פירושה ע"פ דברי הספורנו (נשא ה', כ"ב): "אמן אמן. אני מקבלת ב' התנאים שאמרת, שאם לא שטיתי אנקה , ושאם שטיתי תחול האלה". ודורש ר' מאיר למה הטיל עליה הכתוב לקבל גם את התנאי של "הנקי", ונמצא שהכהן מברך אותה, משום שהיתה ראויה לפורעניות גדולות, כמפורש להלן.

1022. שהביאה עצמה לידי ספק. וכ"ה בד ובכי"ע. ונראה שצ"ל: לידי [מ]ספק, כלומר סכנה, וכן בירושלמי פ"ג ה"ה, י"ט ע"א: דתני ר' שמעון בן אלעזר אומ' אפי' טהורה ששתת סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה למספק הזה המרובה. וכן להלן שם פ"ד ה"א, י"ט ע"ג: למה הכניסה עצמה למספק המרובה הזה. וכן בגיטין פ"ח ה"י (בד"ח ה"ח), מ"ט סע"ג: מה ראית להכניס עצמך למיספק הזה המרובה. וכן בחלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג (ובמקבילה) ובר"ה פ"ב ה"א, נ"ח רע"א. ובמכילתא דרשב"י בשלח י"ג, י"ח, עמ' 45: הניחם במספק , ולא היו יכולים לחזור לא לפניהם ולא לאחריהם. ואף כאן הכוונה שהכניסה את עצמה לקינוי ולסתירה ולשתיית המים. ובמדרש שה"ש רבה פ"ז ח': א"כ למה באו ישראל בספק בימי המן. וכן בירושלמי מגילה פ"ב ה"ד (בד"ח ה"ה) ע"ג ע"ב: שאף אותם היו בספק , וכן מעתיקים הראשונים שהביא באהצו"י שם, עמ' 57 ואילך. וכ"ה בריטב"א שבת כ"ג א' הוצ' רייכמן, עמ' קי"א. אבל בירושלמי מגילה בכי"ל: שאף אותם היו במספק , ונגררה המי"ם. ומכאן מוכח שהסופרים שלא הבינו מה זה "מספק" השמיטו את המי"ם. וכן בערוגת הבושם ח"ג, הוצ' רא"א אורבך, עמ' 179: למה אתון מכניסין עצמ[כ]ם לספק זה. ועיין אהצו"י חלה, עמ' 103. ועיין מ"ש להלן פ"ה, הערה 13. ולעצם העניין נראה מן הירושלמי בסוטה הנ"ל שר"ש בן אלעזר בירושלמי חולק על המסורת בתוספתא כאן, על מה שאמר בשם ר' מאיר. ובספרי נשא פיס' כ"א, סוף עמ' 24: שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות וכו'. וכ"ה ("שמעון בן עזאי") גם במדרש במ"ר פ"ט סי' כ"ז. אבל במדרש חכמים שם: שמעון בן שטח וכו', ובכי"ל שם: ר' שמעון בן עזאי וכו', והואיל והתואר "ר'" אינו מצוי אצל שמעון בן עזאי, שמא צ"ל שם: ר' שמעון בן [אל]עז' וכו', כגירסא שבירושלמי.

1122-23. אלא שניקל ניוולה, שנ' ונקתה, נקתה מכל פורעניות וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: אלא שניקללה ניוולה וכו'. ונראה שצ"ל: שנקלה ניוולה, כלומר, שניקה לה, 19 על צרוף ל(-לה) למלה אחרת, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 396, הערה 26, ועוד בכ"מ. שניקה אותה, ניוולה (שנתנוולה בכל מה שעבר עליה), שנ' ונקתה וכו'. וכן אמרו (ספרי דברים פיס' רפ"ו, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 304): ונקלה אחיך לעיניך. מיכן אמרו נתקלקל בין ברעי בין במים פטור. ועיין בבלי מכות כ"ג רע"א ובדק"ס שם, וברש"י שם כ"ב סע"ב. וכן בירושלמי כאן פ"ב ה"א, י"ז ע"ד: וכתיב ונקלח אחיך לעיניך , כמי שאינו חוטא. ועיין בתוספ' כאן ח' א', ד"ה והכהן.

1223-24. ר' יהודה בן פתירא אמ' משם לעזר בן מתיא וכו'. וכ"ה בד (אלא ששם: בתירה). בכי"ע: ר' יהודה אומ' משום ר' אלעזר בן מתיא וכו'. וכן (ר' יהודה, סתם) מעתיק בס' יוחסין השלם, צד 57 רע"ב, בשם התוספתא, וכ"ה בס"ז, עמ' 237, ובירושלמי פ"ג ה"ד, י"ח ע"ד. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1186. ועיין המסורת בספרי פיס' י"ט, עמ' 23 ואילך, בבלי כ"ו א' וברכות ל"א ב'.

1326-27. אחד אחד, יולדת שניים שנים. בס"ז הנ"ל: היתה יולדת לשתי שנים, יולדת בכל שנה ושנה, יולדת אחד תלד שנים שנים.

1427. תינוק העולה לחדשיו הרי זה מבלה עולם. בד ובכי"ע: מכלה עולם. ושינויים אילו גם במשנתנו פ"ג סמ"ד, עיין בפיה"מ להר"מ שם, בתיו"ט, במלא"ש, ובראשון לציון שם. ובירושלמי פ"ג ה"ד, י"ט ע"א: 20 לפנינו בהוצאות וכן בכי"ל ובכי"ר ישנה השמטה ע"י הדומות, ויש להשלימה ע"פ שרי"ר, עמ' 210, ותוספות כ"ב א', ד"ה כל. הוסיפו עליהן (כלומר, על הללו שנשנו במשנתנו הנ"ל) וכו' ותינוק שהוא עולה לחדשיו. ולפי מסורת זו הכוונה היא לתינוק שעולה על חדשיו, שגדל לפני זמנו (παιδίον προφερές). ולפיכך בארו בירושלמי הנ"ל: זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו ומבזה גדולים ממנו. א"ר יוסי זה שהוא בן תשע ואיבריו נראין כבן שתים עשרה, והוא בא על אחת מכל העריות שבתורה והן מתות על ידיו, והוא פטור. ופירשו בא"י תינוק העולה לחדשיו (=על חדשיו) תינוק שגדל לפני זמנו, או ברוח, או בגוף. ויש כאן תואר של שבח, כביכול, בדומה לאשה פרושה ולבתולה ציימנית. אבל בקג"נ: תנוק שלא ... (השאר קטוע). וכן בבבלי כ"ב א': ת"ר וכו' וקטן שלא כלו לו חדשיו הרי אלו מבלי עולם. וקטן שלא כלו לו חדשיו הרי כוונתו ברורה, והיינו תינוק שנולד לפני זמנו (עיין שבת קל"ו א', יבמות פ' ב' ועוד בכ"מ), נפל, תואר של בוז, וכן גם ביונית ἔκρτωμα. ולפיכך בארו בבבלי שם: הכא תרגימו זה ת"ח המבעט ברבותיו (עיין רש"י, ולפי פשוטו ת"ח המתחצף, והוא אינו יודע שאינו יודע, נפל). ר' אבא אמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וכו', כי רבים חללים הפילה , זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה. ופירש"י: הפילה לשון נפל, שלא כלו לו חדשיו. ועיין בעיטור בכורים, ד"ה העולה.