תוספתא כפשוטה על סוטה ב:ו

134. באו לה עדי' שהיא טמיאה, בין כך ובין כך מנחה אסורה. לפי פשוטה של לשון משמע לכאורה שהכוונה היא בין שקרב הקומץ ובין שלא קרב הקומץ מנחתה אסורה, שהרי לא נזכר לפני כן בסמוך חילוק אחר. וכן נראה מדברי הר"מ בפ"ד מה' סוטה סהי"ד. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ברם לפי שיטת הירושלמי צ"ע אם אפשר לפרש כן, עיין מ"ש להלן בסמוך. ובבבלי ו' ב' הנ"ל: באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת. ופירש"י: באו לה עדים שהיא טמאה, אמעיקרא קאי, קודם הקטרה . ועיין גם בתוספות שם, ד"ה קרב ובח"ד כאן. וכן בירושלמי הנ"ל: מהו בין כך ובין כך, בין שקמץ ובין שלא קמץ, בין שהקטיר ובין שלא הקטיר? 24 זו היא שאלה, כמו שפירש לנכון בק"ע, והעיר לנכון (בשי"ק ד"ה בין) על סיגנון זה גם בשבת פ"א ה"ח, ד' ע'א: מהו בין כך ובין כך, בין בתלוש בין במחובר וכו' אמר ר' אילא וכו'. ופי' בשבה"ל השלם סי' קי"ב, מ"ב ע"ב: מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין במחובר וכו' פי' בלשון בעיא קאמר. אמר ר' אילא וכו'. וכן בירושלמי מו"ק פ"א סה"ג, פ' ע"ג: מהו בזה ובזה, בין ששתו קודם לרגל בין שלא שתו קורם לרגל? אלא בן (כ"ה בשרי"ר. ובראשונים: בין) באילן ובן (כ"ה בשרי"ר. ובראשונים: ובין) בזרעים. ומן הלשון "אלא" ברור שיש כאן תשובה לשאלה. ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ, בשלא הקטיר, אבל אם הקטיר השיריים מותרין. וכבר כתבנו לעיל שההבדל בין קמץ ובין לא קמץ לא נזכר בברייתא, אלא ההבדל בין קדשה המנחה בכלי ובין לא קידשה בכלי. וכנראה שאף בירושלמי הכוונה כן, אלא הואיל ולעיל נקטו את הלשון "קמץ מנחתה" (עיין לעיל שו' 30) נקט גם כאן "בין שקמץ ובין שלא קמץ", אבל הכוונה היא "בין שקדשה בכלי ובין שלא קדשה בכלי" (עיין בתוספות כ"ב ב', ד"ה אלו, הנ"ל), ואפילו לא קדשה בכלי מנחתה אסורה, ויש כאן מחלוקת בין הבבלי והירושלמי אף בהלכה אחרת. והנה בבבלי ו' ב' שאלו למה קדשה המנחה כלל, שהרי אם באו לה עדים שהיא טמאה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה ראוייה לשתות מעיקרא, ותירצו: גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, וברור מן הבבלי שמדברים במנחה שכבר קידשה בכלי שרת. וכן כנראה פירשו את משנתנו פ"ג מ"ו הנ"ל, ובכולן בקדשו בכלי עסיקינן. ברם שיטת הירושלמי היא (פ"ג ה"ה, י"ט ע"א) שדווקא אם באו עדים ממש, אעפ"י שלא העידו אלא אחר ששתתה אין המים בודקים אותה, אבל אם היו עדים ולא באו, המים בודקין אותה. 25 ועיין היטב במאירי ו' ב', הוצ' ר"א ליס, י"ז ע"א, לשיטת רב יוסף בבבלי. ועיין נועם ירושלמי ספ"ב ופ"ג ה"ה, ס"ד ע"א (מן הספר). ולפ"ז כל זמן שלא באו עדים היא ראוייה לשתות והמנחה קדשה, 26 עיין בנועם ירושלמי פ"ג הנ"ל, ובחי' הרד"ל לשבועות ל"ב א' (ובעיקר קושייתו, עיין בקרן אורה ו' ב', ד"ה תוספ' בד"ה ושבאו). ועיין בירושלמי בסוגיין לעיל שם ("אם לאשם תלוי אפי' משקדשה בכלי"), והפי' הנכון הוא בפ"מ שם. ועיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ולפ"ז. ואין הבדל בין אמרה טמאה אני ובין באו לה עדים, ובשתיהם קדשה המנחה בקדושת פה, ואין כאן הקדש טעות כלל, והגזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, לא נזכרה בירושלמי, ואין צורך בה בנידון שלנו. ובבבלי מנחות ק' ב' אמר שמואל שמנחה שלא קדשה בכלי אפילו טהורה נפדית, מאי טעמא כמה דלא קדשי בכלי קדושת דמים נינהו, וקדושת דמים נפדין. אבל ר' אושעיא (לפי לשון ראשון) ור' אלעזר חולקים (שם ק"א א') וסוברים שמנחה טהורה אינה נפדית אפילו לא קדשה בכלי. ופירשו המפרשים שדינה ככל קדשי בדק הבית שאין פודין אותם אם הם ראויים למזבח. 27 מן הסוגיא שם (ק"א א') משמע שאינו אלא מדרבנן, כמו שהעיד במשנה למלך פ"ה מה' ערכין ה"ה, אבל מדברי הר"מ שם משמע שהוא מדאורייתא. ועיין ירושלמי שקלים פ"ד ה"ז, מ"ח ע"ב. ועיין קרן אורה מעילה י"ט ב', ד"ה והנה. אבל מתוך הסוגיא שם אינו מוכח כלל שאף ר' אושעיא ור' אלעזר סוברים כן, ואפשר שהטעם הוא לשמואל גרידא, אבל הם סוברים שאם נתקדשה בפירוש בקדושת פה דינה כבעלי חיים שהוקדשו שאין פודין אותם בלי מום, 28 עיין בתוספות שבועות י"א א', סד"ה מכל מקום. אבל אם נטמאה המנחה דינה כקרבן שהומם ונפדית. אבל אם נתקדשה בכלי דינה כקרבן שנשחט (עיין ברש"י מנחות ק"א רע"א ובירושלמי בסוגיין) ואינה נפדית אפילו אם נטמאה. 29 ועיין בצפנת פענח פ"ה מה' ערכין ה"ח, ד"ה והסולת. ולפ"ז הפירוש בתוספתא הוא: בין כך ובין כך, בין שקדשה בכלי ובין שלא קדשה בכלי מנחתה אסורה, והיא סמוכה לרישא שהבדילה בכך בנטמאת המנחה, והיא מסיימת כאן שאם באו עדים אחר שקדשה המנחה בקדושת פה, אפילו לא קדשה בכלי אסורה, הואיל והמנחה טהורה, ואין פודין מנחה טהורה שקדשה בפירוש בקדושת פה. וכן משמע מפשוטו של הירושלמי שאין פודין את המנחה והיא נשרפת אפילו לא קדשה בכלי. וכן אמרו שם פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד: הדא אמרה שמנחת סוטה קדשה עד שלא תכתב המגילה. אמר ר' יוסי דרובה תני ר' חייה עד שהיא בדרך מנחתה קדשה. אמר ר' יוסי בר' בון מתניתא אמרה כן שבעלה בעלה בדרך. ולא מסתבר שהירושלמי מפרש שבשעה שבא עליה בעלה בדרך כבר קדשה בכלי, ואם קדשה בכלי אח"כ הרי בוודאי קדושה בטעות היתה משום שבאותו זמן כבר לא היתה ראוייה לשתות, ובעל כרחינו אנו אומרים שהבעל הביא את המנחה אתו, והקדישה בקדושת פה, ואח"כ בא עליה, והיא נשרפת משום שכבר קדשה בקדושת הגוף, וכן פירש בק"ע, ועיין בשי"ק במקומו, ד"ה עד שהוא בדרך, וראייתו ממשנת מעילה פ"ב לא הבינותי. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' סוטה הי"ד. ועיין בתוספות כ"ב ב', ד"ה ושבעלה, ובמאירי שם, הוצ' ר"א ליס, עמ' נ"א, ובקרן אורה שם, ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל. ולפ"ז יש להבדיל בשיטת הירושלמי בין הקדיש המנחה בפירוש מצד אחד (שחל עליה קדושת הגוף), 30 כלומר, ואינה נפדית כשהיא טהורה. ועיין בלשון התוספתא בכריתות פ"ד הי"ג, ומשמע משם שהמנחות נפדות אפילו טהורות כשלא קדשו בכלי, כדעת שמואל במנחות ק' ב', עיין בח"ד שם, קי"ט ע"א, שהאריך וואורה. ויותר נראה שהמלים "הרי היא ככל המנחות" בתוספתא שם הן באשגרת לשון מן התוספתא לעיל כאן (כלומר, בנטמאת המנחה). לבין הקדיש תמימים לבדק הבית בפירוש (שאין עליהם קדושת הגוף). והוא הדין בקטורת שבאה מתרומת הלשכה אין עליה קדושת הגוף לפני שנתקדשה בכלי, עיין בבלי שבועות י"א א'. ועיין ירושלמי יומא פ"ה ה"א, מ"ב ע"ב, ומקבילה בשקלים פ"ד ה"ה, מ"ח ע"ב.

235. נמצאו עדיה זוממין, בין כך ובין כך מנחתה חולין. כלומר, בין שלא קדשה בכלי ובין שקדשה בכלי. ולפי פירושנו בתוספתא לעיל ההבדל בין באו עדים שהיא טמאה לבין נמצאו עדי סתירה זוממין ברור. ובבאו עדים שהיא טמאה לאחר שקדשה המנחה בכלי, כדין קדשה, שהרי לא ידעו באותו זמן שיבואו עדים, וכל זמן שלא באו עדים היא עומדת לבדיקה, אבל בנמצאו עדיה זוממין, הרי לא היתה ראויה לשתיה מעולם, ומנחתה חולין גמורין אפילו כשקדשה בכלי, ועיין במאירי ו' ב', הוצ' ר"א ליס י"ז ע"ב, ובתוספות ו' ב', ד"ה נמצאו, ומ"ש בקרן אורה שם. אבל לפי הבבלי שהבאנו לעיל אף בבאו עדים שהיא טמאה יש כאן קדושה בטעות, ואין מנחתה אסורה אלא משום גזירה שמא יאמרו מוציאין כלי שרת לחול, ובנמצאו עדיה זוממין לא חיישינן לכך, משום דעדים זוממין קלא אית להו. והברייתא שלנו הובאה גם בכריתות כ"ד א', ובירושלמי לא הובאה כלל.

335-36. כל הנשואות לכהן, בין כהנת, בין לויה, בין ישראלית, אין מנחתה נאכלת, מפני שיש לו בה שותפות וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ו-ז': וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. בת ישראל שנישאת לכהן מנחתה נשרפת וכהנת שנישאת לישראל מנחתה נאכלת. מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת. ובבבלי כ"ג א' הובאה הברייתא שלנו, והיא פותחת בפיסקא מן המשנה, כדרך הברייתות.

437. ואין עולה כולה כליל לאשים, מפני שיש לו בה שותפות. וכ"ה גם בד, בכי"ע, וכן נראה קצת גם מן השרידים שבגניזה. אבל ברור שיש כאן ט"ס, וצ"ל: מפני שיש לה בה שותפות, וכ"ה בבבלי כ"ג א' הנ"ל, וכן יוצא מנוסח הירושלמי פ"ב ה"א, י"ז ע"ד, ופ"ג סה"ז, י"ט ע"ב. ובירושלמי בסוגיין ה"ז, י"ט ע"ב, הביאו שיטת ר' שמעון במשנת מנחות רפ"ו (בבבלי רפ"ז) ואת הברייתא בתו"כ חובה פי"ט הי"א, כ"ה ע"ב (בבלי מנחות ע"ג ב'), כדי להסמיך לה את העניין שלנו, עיין מ"ש להלן בסמוך.

537-38. כיצד הוא עושה, הקומץ קרב בעצמו, ושיריין קרבין בעצמן. והוא לשון ר' שמעון במנחת חוטא של כהנים במשנת מנחות ובתו"כ הנ"ל, ובתוספתא מנחות פ"ח ה"ג. 31 בהוצ' צוקרמנדל שם הפסיק בהלכה חדשה באמצע דברי ר' שמעון, והיא טעות וה"ד היא המשך של ה"ג, והלכה אחת היא. אבל עצם הדבר אינו עניין למחלוקת ר"ש וחכמים אם מנחת חוטא של כהנים נקמצת, או שהיא עולה כולה כליל, וכאן נקמצת ואינה עולה כולה כליל לכולי עלמא, מפני שיש לה חלק בה, ואינה נאכלת מפני שיש לו חלק בה, והרי הכתוב ריבה בפירוש שאשת כהן שותה (ספרי זוטא, עמ' 238. ועיין במשנתנו פ"ד מ"ד ובירושלמי ובבבלי שם), ולפיכך אין דרך אחרת אלא לנהוג בה כשיטת ר' שמעון במנחת חוטא של כהנים. וכן אמרו בפירוש בירושלמי הנ"ל בסה"ו על בבא זו (שהביאוה בשם תני ר' חייא) שר' חייה הגדול ראה [כאן] את דעתו של ר' שמעון, כלומר בנידון דידן נוהג כשיטת ר' שמעון (ולא כבנו, עיין להלן), והשיריים קריבין לעצמן על גבי התפוח (ולא ע"ג המערכה, עיין בשטמ"ק מנחות ע"ד א', אות ה'). אבל הברייתא עצמה בוודאי שלא כר' שמעון, שהרי אמרו לעיל "ואין עולה כולה כליל מפני שיש לה בה שותפות", ולר' שמעון אינה עולה כליל במנחת חובה לא בכהנים ולא בישראל. ועיין מ"ש להלן.

638-39. ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' קומץ קרב בעצמו ושירים מתפזרין. בקטעים מן הגניזה חסרה בבא זו. ובכי"ע: ושיריים מתפזרין על גבי הדשן . ונראה שגירסת קג"נ נכונה, ולפנינו תיקון ע"פ הירושלמי והבבלי בסוגיין כ"ג א'. והירושלמי והבבלי כאן ויבמות ק' א' כיוונו לתוספתא מנחות פ"ח ה"ד הנ"ל, וכמו שהובאה גם בבבלי מנחות ע"ד א', וכמו שפירש"י כאן. והכוונה שלפי משנתנו כאן נוהגים כר' אלעזר בר' שמעון במנחת חוטא של כהנים. וכן מפורש בירושלמי כאן סה"ו: אמר ר' יוסי רבי ראה דעתו של ר' אלעזר בר' שמעון ושנה כיוצא בו. ר' בא בר כהן בעי קומי ר' יוסי ולמה לי כר' ליעזר בי ר' שמעון, אפילו כר' שמעון אביו? א"ל איכול בראש המזבח ואין שריפה בריש המזבח. 32 ועיין מנחות ע"ד א', בפירש"י שם וברש"י כת"י שעל גבי הגליון שם. כלומר, הואיל ומשנתנו כאן הנ"ל שנתה: וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, הרי מוכח שנוהגים כאן כר' אלעזר בר' שמעון במנחת חוטא של כהנים, ומעולם לא עלה על דעת הירושלמי לומר שרבי פוסק כר' אלעזר בר' שמעון במנחת חוטא של כהנים. וכן גם בבבלי הנ"ל: " דעבדי לה כר"א בר' שמעון וכו', בהא אפילו רבנן מודו", שהרי הכתוב ריבה בפירוש שאשת כהן שותה. ועיין מ"ש להלן בהערה 36. וע"פ זה יתבאר לנו גם הירושלמי לעיל שם שהביא את מחלוקת ר' שמעון וחכמים במנחת חוטא של כהנים, ושאל: אילין שיריים משם מה הן באין. משם קומץ, משם שיריים? אין תימר משום קומץ אינו נותנן בלילה, ואינו נותנן לאחר מיתה, ואינו מחשב להן (כזבחים פ"ד מ"ג, כמו שפירש בפ"מ). ואין תימר משום שיריים נותנן בלילה, ונותנן לאחר מיתה, מהו שיחשב להם? נישמעינה מן הדא ר' שמעון בן אלעזר (צ"ל: ר' אלעזר בר' שמעון, כמו שהוא במקבילות, וכמו שהוא להלן בירושלמי, וכפי שמוכח מן העניין) הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על גבי הדשן 33 והכוונה לתוספתא מנחות פ"ח הנ"ל בפנים, וגזירת הכתוב הוא, ואין כאן קומץ לאיבוד, עיין לעיל הערה 32. וכו' תניהו עניין לדשן שלמטן, הדא אמרה נותנם בלילה ונותנין לאחר מיתה וכו'. ופירשו בתוספות כ"ג סע"א: בירושלמי בעי אליבא דר' שמעון אילין שיריין משום מה הם באים וכו'. וכן פירשו כל המפרשים. וכבר תמה במהרש"א על התוספות במקומו, כיצד פושט מדברי ר' אלעזר בר' שמעון על דברי ר' שמעון והרי הוא חולק עליו. ועיין גם בקרן אורה שם, סד"ה דמסיק, ובשי"ק בירושלמי, ד"ה הדא אמרה. ולולא דבריהם ז"ל היה נראה שהירושלמי אינו מכוין לדברי ר"ש כלל, שאינם עניין לכאן, שמחמת שותפותה של אשה אנו באים עלה, והשאלה היא: אילין שיריים שלנו, של משנתנו 34 "מנחותיהן נשרפות" של הנשואות לכהנים במשנתנו. בעל כרחינו הכוונה לשיריים גרידא, שהרי הקומץ קרב בין לת"ק של התוספתא כאן ובין לר"א בר' שמעון. מה דינן? 35 כלומר, אם נשרפין ע"ג המזבח, וממילא דינן כקומץ, כחלק המנחה שקרב ע"ג מזבח, וכסבור היה שיש שריפה ע"ג המזבח. ופושטין מדברי ר' אלעזר בר' שמעון שהכוונה לבית הדשן שלמטן, 36 מפני שאין שריפה בראש המזבח, וכמפורש להלן בירושלמי. וכל מה שכתבנו לעיל מתייחס לסוגיא בסוטה גרידא, אבל מה שתירצו בבבלי יבמות ק' א': דעביד לה כר' אלעזר בר' שמעון וכו' היא העברת סתם התלמוד מכאן, שהרי שם מחמת ספק אתינן עלה. ולרבנן צריך ואין לו תקנה, כמפורש בתוספות שהובאו בשטמ"ק מנחות ע"ד א'. אות ה'. וברור שכן דעת התוספות ביבמות ק' א', ד"ה והשירים, שמצריכים עיבור צורה בדברי ר"א בר' שמעון, עיין בהגהות ר' שמחה מדעסוי שם מ"ש על דברי המהרש"א. ושם הכוונה שהשיריים צריכים עיבור צורה ויוצאים לבית השריפה, ואין לו תקנה וודאית לחוטא ספק כהן ספק ישראל במנחה (אלא בקרבן), מפני שנותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים, ומחמת הסוגיא בסוטה (עיין לעיל הערה 33) נקט התלמוד ביבמות את הלשון שבסוטה. אבל ברש"י כאן משמע שאף לפנינו השיריים הולכים לאיבוד לר' אלעזר בר"ש. וצ"ע. ועיין בירושלמי יבמות שם פי"א ה"ה, י"ב ע"א. ושם עניין אחר, ובמנחת נדבה עסיקינן שכולה קריבה כליל לכולי עלמא, ומשום הכי יכולים להתנות עליה, עיי"ש. שהרי משנתנו כמותו, וכמו שמסיק הירושלמי להלן (והבאנו את לשונו לעיל בסמוך ד"ה ר' לעזר), וממילא פושט מה שפושט.

739-40. כהן עומד ומקרב על גבי מזבח, מה שאין כן בכהנת. כמשנת קידושין פ"א מ"ח, ועיי"ש בבבלי ל"ו א', תו"כ צו פרשה ב' ה"ד, ל' ע"ג ועוד, והתוספתא כללה בקיצור, עיין תוספות כ"ג ב', ד"ה מה, ובקרן אורה ספ"ג. ואשר לבמה קטנה נחלקו המקורות, עיין תוספתא זבחים פי"ג סה"ט, תו"כ אחרי מות פ"ט ה"ז, פ"ד ע"א, ירושלמי מגילה פ"א הי"ג, ע"ב ע"ג.