תוספתא כפשוטה על סוטה ה:יב

184-88. האומרת לבעלה השמים ביני וביניך, יעשו דרך בקשה ביניהן, שכן מצינו באמינו שרה שאמרה לו לאבינו אברהם ישפט ה' ביני וביניך וכו'. כלומר, אשה האומרת לבעלה השמים [ישפטו] "ביני וביניך", לא תעשה כן דרך קללה ומסירת דין (עיין בבלי ב"ק צ"ג א'), אלא יעשו דרך בקשה ותפילה ביניהן, שהקב"ה יכריע ביניהן ויברר את דיניהן, כשם שעשתה אמנו שרה, וכמו שמבואר להלן. ובמשנתנו סוף נדרים: שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. ובבבלי שם (צ"א א') מוכח שפירשו שהאשה טוענת שאינו יורה כחץ. ורבו הפירושים במשנתנו לפי באור זה. והפירוש הפשוט ביותר הוא בערוך ערך שמים (והמפרשים לא נתנו לו לב): פ"א שמים ישפטו ביני וביניך , שאין שכבת זרעך יורה כחץ וכו'. ואשר ל"יעשו דרך בקשה" פירש ר"ת (תוספות יבמות קי"ב א', ד"ה יעשו): יתפללו למקום ויתן להם בנים. 20 במאירי נדרים, הוצ' ר"א ליס, ש"י סע"ב, מביא כן בשם "גאוני הראשונים". והגאונים פירשו (עיין אוה"ג יבמות, עמ' 147): יעשו הן עצמן דרך פשרה ביניהן וכו'. ולפ"ז הפירוש במשנתנו הוא: האשה שאומרת שמים ישפטו ביני לבינך 21 כלומר, ביחס לדברים שביני לבינך, והוא מונח קבוע "נדדים שבינו לבינה ". יעשו דרך בקשה, כבתוספתא כאן, וכעין פירוש הגאונים, וכן יוצא מפורש מן הברייתא שהבאנו להלן שו' 88–89, ד"ה והנה בגנזי. ובירושלמי סוף נדרים (מ"ב סע"ד): שמים ביני לבינך. כמא דשמייא רחיקין מן ארעא כן תהא 22 וכן ("תהא") מעתיק גם ר"ן גאון (אוה"ג נדרים, עמ' 116), הערוך (ערך שמים), הראב"ד בפי"ד מה' אישות הט"ז, במ"מ (בדברי עצמו) לעיל שם (בד"ו רפ"ד) ועוד. אבל בחי' הרשב"א סוף נדרים: כך [ה]היא מיטתא (צ"ל: איטתא-איתתא) רחיקתא מבעלה. וכן העתיק הר"ן שם ועוד. ובמ"מ הנ"ל (בד' קושטא): כן ההוא גברא רחיק מן אתתיה. ובהשגות שהביא שם: כמה דשמיא רחיקין וכו' (וקיצר את הפיסקא). וקרוב לוודאי שהרשב"א קיצר ומסר את התוכן, וממנו העתיקו כמה מן הראשונים שבאו אחריו, והעיקר כבירושלמי שלפנינו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהיא טוענת "כשם שהשמים רחוקים מן הארץ, הלואי וכן תהא אשה זו רחוקה מאיש זה". ולפי גירסא זו מסתבר שאין הכוונה שבעלה פרש ממנה, אלא שאינה יכולה (או רוצה) לסבול אותו, מפני שאינו יודה כחץ. וכדומה, כפירוש הבבלי שם צ"א א'. ורבותינו הראשונים יפרשו שהכוונה היא שאשה זו תהא רחוקה מבעלה גם להבא, אם ב"ד לא יתערבו. אבל לפי הגירסא שהעתיק הרשב"א והבאים אחריו הפירוש הוא שהיא קובלת על בעלה שפרש ממנה, והיא רחוקה ממנו, כפי שיוצא מן התוספתא כאן, וכמו שפירשו הראשונים שהסמיכו את הירושלמי להגדה שלנו. ברם, כאמור, הגירסא שלפנינו בירושלמי, שהיא מקויימת ע"י הגאונים, עיקרית היא, והיא מסכימה למסורת הבבלי וחולקת על התוספתא כאן. ועיין בפ"מ בירושלמי נדרים שהדגיש בהבדל הגירסא שבר"ן לזו שבירושלמי שלפנינו. אבל פירושו קשה ולדבריו הרי אין נדרה חל כלל, שהרי היא משועבדת לו. ועיי"ש בענין "נטולה אני מן היהודים". האי (=ההיא) איתתא רחיקא מן ההוא גברא. יעשו דרך בקשה. אמר רב הונא יעשו סעודה והן מתרגלין לבא דרך סעודה. ובהשגות הראב"ד פי"ד מה' אישות הט"ז הביא ראייה מן הירושלמי הנ"ל ש"השמים ביני לבינו" כוונתו שהיא טוענת שבעלה פרש ממנה, והוסיף: "וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה, שהרחיקה בשביל הגר". ובתס"ר ח"ב, עמ' 60, ציינתי לו, וחשבתי שהוא מכוין לתוספתא כאן. אבל כנראה שכיוון להגדות שאמרו: 23 אבות דר"ן נו"א פל"ד, הוצ' שכטר, עמ' 100, נו"ב פל"ז, עמ' 97, ובשאר אגדות, עיין בציונים של שכטר שם ובציונים של היגר למס' סופרים פ"י, עמ' 166, הערה 8. ועיין בהערות הרח"ש הורוביץ לספרי במדבר פיס' ס"ט, עמ' 64. ישפוט ה' ביני וביניך נקוד על י' שביניך מלמד שלא אמרה לו אלא על הגר. ויש אומרים על המטילין מריבה ביני וביניך. והכוונה במדרש זה היא ששרה אמרה שה' ישפוט את ה"ביני ובינך", כלומר, את הגר, שנכנסה והצצה בינה לבין אברהם. והראב"ד צרף את לשון האגדה ואת התוספתא שלפנינו, שמשתיהן מוכח ש"ביני לבינך" פירושו פרישה מן האשה, ולפיכך פירש אף את הירושלמי כן. ומן הראב"ד שאבו שאר הראשונים שבאו אחריו עיי"ש בפירושיהם בסוף נדרים. 24 אמנם בחידושי הרשב"א סוף נדרים: אבל יש מן הגאונים שפירשו השמים ביני לבינך, כלומר, שאינו נזקק לה כלל, וכמה שאמרו בהגדת שרה אמנו, וכן אמרו כאן בירושלמי וכו'. אבל אין ראייה כלל שהגאונים הביאו את האגדה, ואפשר שהם דברי הרשב"א עצמו, והגאונים הביאו את הירושלמי, כגון ר"ן גאון, עיין אוה"ג נדרים, עמ' 116. ובאמת אין סתירה בין הבבלי והירושלמי משום שהדיבור "ביני לבינך" כולל את כל הדברים שבינו לבינה, וכמו שפירש הרשב"א והר"ן במקומם שם. 25 אפילו לגירסתם, עיין מ"ש לעיל, הערה 22. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

288-89. אלא כך אמרה לו גרש האמה הזאת וכו'. וכ"ה גם בד. ובבי"ע גירסא אחרת, עיין שם. ולכאורה היה נראה שצ"ל: א' (=אחר) כך אמרה וכו', והביא התנא ראייה משם לכאן ש"ביני ובינך" כוונתה להגר שבאה בינה לאברהם, וכמו שמפרש להלן. ברם בח"ד כתב: אבל מה דמסיים אלא כך א"ל וכו', עין רואה שאין המשך לדברים הללו עם מ"ש לעיל, ובהכרח צ"ל שיש כאן איזה חסרון, וסברא אחרת היא דפליג את"ק וסבר דמעולם לא היתה שרה אמנו טוענת על אברהם, ואין פי' וביניך כמשמעו, דמשום הכי נקוד על תיבה זו, ומצאתי בספרי בפרשת בהעלותך (פיס' ס"ט) על פסוק דבדרך רחוקה וז"ל כיוצא בו וכו' שלא אמרה אלא על הגר בלבד ע"ש. וה"נ נראה דסבר הך תנא דלא הוה לה שום תרעומת על אברהם אלא שהיתה שואלת ממנו לגרש את הגר. והנה בגנזי מצרים שפרסם אדלר (למחבר בלתי ידוע) בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ט, עמ' 706 (הוצ' מיוחדת, עמ' 38) מביא ממס' ספרים שאבדה מאתנו: עשר נקודות בתורה ישפט ה' ביני וביניך נקוד על יוד שביניך. ולמה נקוד? אמ' ר' יוסי 26 עיין מ"ש על ברייתא זו של ר' יוסי בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 128, ובהערות 45–47 שם. מלמד שלא אמרה שרה אמנו לאברהם אבינו כדרך שהאשה אומרת לבעלה ישפט ה' ביני וביניך, אלא כך אמרה לו גרש האמה הזאת ואת בנה . 27 כלומר, "וישפט ה' ביני וביניך" כוונתה להגר שהיא היא ה"ביני לבינך", וכמו שפירשנו לעיל שורה 84–88, ד"ה ובתס"ר. אמר לה, מפני מה? אמרה לו שהרי אני רואה (כלומר, ברוה"ק, כמו שפירש בח"ד) את ישמעאל שהוא בונה במוסין וכו'. ועיין מ"ש להלן. ולפ"ז אין צורך לתקן את הגירסא, והתנא שלנו סובר בעיקרו כר' יוסי ששרה לא מסרה את דינה לשמים, 28 כלומר שיענוש את החייב. אלא שעשתה דרך בקשה, וכמשנה אחרונה (ולא כמו שנשים פשוטות נוהגות), ובקשה שהמקום יכריע, והתנא שלנו השאיר את הסיגנון "אלא כך" כסיגנונו של ר' יוסי, והפירוש הוא: וכך אמרה לו.

391-92. בנה במסין, וצד חגבין, ומעלה ומקטיר לע"ז. וכן בד: בונה במסין וכו'. ובכי"ע: שבונה במה וצד חגבים ומקטיר וכו'. ובגנזי מצרים הנ"ל: שהוא בונה במוסין וצד חגבין ושוחט (עיין בבלי ע"ז נ"א א') ומעלה עליהן וכו'. ונתבארו הדברים להלן פ"ו ה"ו, שו' 79–80, ד"ה שהיה, שראתה את בן הגר מצחק (בראשית כ"א, ט'), משעשע את יצחק בחגבים (עיין במשנת שבת ספ"ט), כדרך ילדי גוים, צדן, ומשחק במשחק עבודה זרה שהקריבן ע"ג הבמה, ובמעלליו יתנכר נער , וחששה שרה שמא ילמד ממנו יצחק בנה, עיין בחי' הרד"ל לב"ר פנ"ג, י"א, הערה ט"ז, ובהערותיו לפרקי דר"א רפ"ל, הערה ב'. אבל הגירסא שלפנינו נכונה, ויש כאן ע"ז ממש, שהיה מקטיר אברי החגבים ע"ג הבמה שעשה.

495-96. לאחר שזכין לו לאדם חבין לו. וכ"ה בד ובכי"ע. ובגנזי מצרים הנ"ל: וכי מאחר שזכין לקטן חבין לו. והוא באשגרה ממקורות אחרים, עיין לעיל כתובות פ"י, סוף עמ' 90, ובמסורת התוספתא שם, ומ"ש לעיל ח"ו, עמ' 345, ועמ' 379.

596-98. אחר שעשינוה מלכה, ועשינוה גברה, והכנסנוה לגדולה זו, נטרדנה מתוך בתינו וכו'. וכע"ז בד. ובכי"ע: מאחר שעשינו אותה גבירה נוריד אותה מן הבית וכו'. ובגנזי מצרים הנ"ל: מאחר שעשינו הא (צ"ל: שעשינוהא) גבירה ועשינו הא מילתה (צ"ל: ועשינוהא מלכה) ונכנסה לתוך גדולה זו נעמוד ונטרדה מבתינו וכו'. ובמדרש משלי פכ"ו, כ"ד, הוצ' בובר, נ' ע"א: יו"ד שביניך נקוד, מלמד ששרה אמנו אומרת תחזור הגר לשפחותה, ואברהם אבינו היה אומר לאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין אותה, חלול שם שמים בדבר וכו'. ובפי' ידי משה לב"ר מ"ה ו' (וציין לו הגרמ"מ כשר בתו"ש לך לך, עמ' תר"פ, הערה ל'): במדרש תנחומא מכתיבת יד מפורש זה הענין יותר מרווח, וה"ג התם, מלמד שאמרה לו נחזירנה לשפחה, ואברהם אמר אפשר מאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין בה עכ"ל התנחומא.

6106-108. שאין ת"ל כל, מה ת"ל כל, מלמד שהכריע לשנייה שהכריע לראשונה וכו'. וכ"ה בד, אלא ששם: והכריע לראשונ'. ובכי"ע: שהכריע על השנייה כראשונה וכו'. ובגנזי מצרים הנ"ל חסר כל הסיום. והכוונה כשם שהכריע הקב"ה על דעת שרה בשנייה בגרוש הגר, כן הכריע על דעתה בשעבוד הגר. ועיין להלן בסמוך בשם מדרש משלי הנ"ל.

7108-110. מה שניה לעדות הגר אף הראשונה לעדות הגר. בד: מה שנייה על אודו' הגר, אף הראשונ' על אודות הגר. וכ"ה בכי"ע. ובמדרש משלי פכ"ו הנ"ל: מה ראשונה על אודות הגר אף שנייה על אודות הגר. וכנראה שצ"ל שם להפך, וכלפנינו, שהרי עיקר ההוכחה שאף כאן הסכים והכריע הקב"ה על דברי שרה. וכל האגדות באו כאן כדי ללמד על היחוסים בין איש לאשתו שהוא לא יקנא בשעה שאין צורך בדבר, והיא לא תבוא בטענות ותואנות על בעלה.