תוספתא כפשוטה על סוטה ז:יז

1154-156. ר' יהודה בן לקיש או' שני ארונות היו, אחד שיצא עמהן למלחמה וכו'. ירושלמי שקלים פ"ז ה"א, מ"ט ע"ג, כאן פ"ח ה"ג, כ"ב ע"ב, ברייתא דמלאכת המשכן פ"ו, הוצ' רמא"ש, עמ' 41, הוצ' הר"ל גינצבורג (מן הגניזה) בגנזי שכטר ח"א, עמ' 377.

2157-160. שיצא עמהן למלחמה היה בו ספר תורה שנאמ' וארון ברית ה' נסע לפניהם וגו'. וכע"ז בד. וכ"ה בברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל בקטעים מן הגניזה ובכ"י אוקספורד, ועיין גם בס"ז, עמ' 266. אבל בכי"ע: זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות, שנ' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים (במדבר י', ל"ג). והכוונה לסוף הפסוק: וארון ברית ה' נוסע לפניהם . וכגי' כי"ע מעתיקים בשם התוספתא בתוספות מ"ב סע"ב. וכ"ה בברייתא דמלאכת המשכן פ"ו, בהוצ' רמא"ש פ"ו הנ"ל ועוד, וכן מוכח מן הירושלמי הנ"ל ומספרי עקב פיס' ל"ח, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 76. ועיין ספרי בהעלותך פיס' פ"ב, עמ' 78, ובהערות הרח"ש הורוביץ שם. ואפשר שפירשו שלא היה הארון עם ספר התורה נוסע לפניהם דרך שלשת ימים, עיין מכילתא בשלח ויסע פ"א, עמ' 154, ומקבילות.

3160-163. וזה ששרוי עמהן במחנה, זה שהיו בו לוחות ושברי לוחות, שנ' וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וכע"ז גם בד, אלא ששם: שברי לוחו' ולוחו' וכו'. ובכי"ע ובתוספות הנ"ל גרסו להפך: וזה שהיה עמהם, היה בו ספר תורה שנ' ויעפילו לעלות וגו'. והכוונה לסוף הפסוק: וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה (במדבר י"ד, מ"ד). וכ"ה בברייתא דמלאכת המשכן, הוצ' רמא"ש הנ"ל ועוד, וכן מוכח מן הירושלמי הנ"ל. אבל בברייתא דמלאכת המשכן מן הגניזה וכי"א כגי' כי"ו וד בשינוי חשוב, עיין להלן בסמוך. והנה הגירסא שלפנינו "לוחות ושברי לוחות" היא בלי ספק "מתוקנת", תדע לך שהוא כן שהרי בד גורס: "שברי לוחות ולוחות", ונדידה ממקום למקום סימן מובהק להוספה. וכן בברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל ברוב הנוסחאות לא נזכרו אלא "שברי לוחות". 18 בהוצ' פלעש, עמ' 10: וזה שהיו בו שברי לוחות היה בו ספר תורה ולוחות אחרונות וכו'. ונוסחא משובשת היא, עיין בהערות שם. וכ"ה לעיל בכי"ע ובתוספות הנ"ל ובירושלמי הנ"ל. וכן בספרי בהעלותך פיס' פ"ב, עמ' 78 הנ"ל, ועקב פיס' ל"ח, עמ' 76 הנ"ל, ובס"ז, עמ' 266 הנ"ל לא נזכרו אלא שברי לוחות גרידא. ולשיטה זו היו שברי הלוחות מונחים בארון מיוחד. וכבר דנו הראשונים בכך, וכן יוצא מן הירושלמי להלן בשקלים ובסוטה הנ"ל שבין לר"מ ובין לר' יהודה היו שברי הלוחות מונחים יחד עם הלוחות, וכ"ה שיטת הבבלי בב"ב י"ד ב'. ועיין במ"ר פ"ד, כ', תנחומא ויקהל סי' ז'. ועיין בתוספות ר' יהודה ברכות ח' ב', תוספות עירובין וחי' הר"ן ס"ג ב', ד"ה כל זמן, פי' הרמב"ן לדברים י', ה', בפי' רבינו בחיי שם ובפי' ר' מיוחס שם, עמ' ל"ו, ובתוספות הרא"ש כאן, הוצ' ליפשיץ, עמ' ע"ח ואילך. ועיין מ"ש בקרן אורה מ"ב ב' לתוספות ד"ה מפני שהשם.

4164-169. פעמים יוצא ומדבר עמהן, אחד בספר, ואחד במערכי המלחמה. שבספר מהו אומ', ילך וישמע דברי כהן. במערכי המלחמה מהו אומ', מי האיש אשר בנה בית חדש וגו'. וכ"ה בד. ובבבלי מ"ב סע"א: תנו רבנן פעמים מדבר עמם, אחת בספר, ואחת במלחמה. בספר מה הוא אומר, שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו, במלחמה מה הוא אומר, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל וכו'. ובכי"ע כאן: פעמים היה מדבר עמהם, אחת בספר, ואחת במלחמה. מהו אומר בספר, מי ששומע ילך לשמוע מערכי כהן מלחמה (כנראה שצ"ל: לשמוע כהן מערכי מלחמה) ויחזור. בערכי מלחמה מהו אומ', שמע ישר' אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם וגו', ומי האיש אשר בנה וכו'. וגירסא זו קרובה לגירסת הבבלי הנ"ל, וההמשך "ומי האיש וכו' " הוא עניין אחר, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ב. ברם לגירסת הבבלי "שמעו דברי" משמע שהכהן הוא שאומר כן בספר, ולגירסת התוספתא "וישמע דברי כהן" משמע שהשוטר, או כהן אחר, אומר כן. ובבבלי מ"ג א': תני חדא כהן מדבר ושוטר משמיע, ותניא אידך בהן מדבר וכהן משמיע וכו'. אמר אביי הא כיצד וכו'. ועיין מ"ש בבאר שבע שם. ועיין ספרי שופטים פיס' קצ"ג וירושלמי פ"ח ה"א, כ"ב ע"ב, שם ה"ט כ"ג ע"א. ובספרי שופטים פיס' קצ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 232: כיון שמגיעים לספר, כהן מתנה עמהם כל התנאים האלו . ומלשון זו משמע שבספר אומר להם את כל התנאים שבהן חוזר מערכי המלחמה. ושוב אמרו שם (פיס' קצ"ג): הכל שומעים דברי כהן מערכי המלחמה, והם חוזרים ומספקים מים ומזון וכו'. ולהלן שם פיס' קצ"ד, קצ"ה, קצ"ו: ילך וישמע דברי כהן מערכי המלחמה ויחזור. ומכאן שפעמיים מזהירים אותם לחזור, אחת בספר ואחת בערכי המלחמה, כמו שהעיר בקרית ספר להמבי"ט על הר"מ בפ"ז מה' מלכים ה"ב ואילך, וכן פירש במאירי בריש פירקין, הוצ' ר"א ליס, צ"ט ע"א. ועיין מ"ש בקרן אורה למשנתנו, ד"ה ודברו. ואפשר שבתוספתא שלפנינו קיצור לשון (דוגמת משנת זבחים פי"א מ"ג ועוד), והכוונה: ילך וישמע דברי כהן במערכי המלחמה. [במערכי המלחמה] מהו אומ' מי האיש וכו', והיא כמסורת הבבלי הנ"ל, והיינו שהמודיע מודיע להם בלשון שהם שומעים (עיין ירושלמי רפ"ח) את דברי הכהן במערכי המלהמה, כלומר: חזרו וכו'. ובמאירי גרס בברייתא שבבבלי הנ"ל "בשופר" (במקום "בספר"), והביא את הגירסא "בספר" בשם "יש גורסין". וכנראה שבתוספתא כאן היתה גירסא "בספי'" (=בצפי', בצפים), במקום "בספר", שכן כותב ר' יהודה שירליאון בתוספותיו לברכות מ"ט ב': ובתוספתא דסוטה תניא גבי מערכי המלחמה צופים , וזהו וודאי אינו מקום קבוע, אלא מקום שיכולים לראות המלחמה משם, וכע"ז בתוספות הרא"ש שם. ועיין מ"ש לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 530. ועיין בתוספ' ר"י שירליאון הנ"ל, הוצ' הר"ן זק"ש, עמ' תקמ"א, הערה 614.

5169-171. נפל ביתו ובנאו הרי זה חוזר. ר' יהודה או' אם חידש בו דבר חוזר, ואם לאו אין חוזר. במשנתנו פ"ח מ"ג: ר' יהודה אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר. ובפיה"מ שם כתב שאין הלכה כר' יהודה. ותמה במל"מ פ"ז מה' מלכים ה"ח מניין לו להר"מ שהת"ק חולק על ר' יהודה. וכבר העיר הרחיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סי' פ"א, ובקרן אורה מ"ג א', על התוספתא כאן שמפורש בה שהת"ק חולק על ר' יהודה. וסברת הת"ק פשוטה שהרי כשחזר ובנאו פנים חדשות באו לכאן, וקרינן ביה בית חדש, אבל ר' יהודה סובר הואיל והתורה אמרה בפירוש "חדש" (דברים כ', ה') צריך שיהא חדש דווקא. אבל במחזיר גרושתו כולי עלמא מודו שאינו חוזר (כברישא של משנתנו הנ"ל), ואין כאן פנים חדשות, ואינה חדשה לו. ובמשנה למלך הנ"ל נסתפק במכר את הבית וחזר וקנאו אם חוזר עליו ממערכי המלחמה, משום שדינו כמחזיר גרושתו עיי"ש. ובקרן אורה מ"ג א', הסיק שאין לחלק, ולת"ק חוזר אפילו במכר וקנה. ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' פ"א הנ"ל העיר על חידושי הרשב"א סוף ברכות שהביא בשם הראב"ד (ועיין עכשיו גם במאירי ברכות נ"ט סע"א) שאם היו כלים שלו ומכרן וחזר ולקחן אין כאן ברכה, דוגמת מה שאמרו במחזיר גרושתו שאינו חוזר עליה ממערכי המלחמה. הרי לך ברור שלא כהחלטת זקן זקני הגאון בעל קרן אורה ז"ל. ועיי"ש בשו"ת חיים שאל שם שהביא את דעות האחרונים ביחס למחזיר גרושתו מן האירוסין. ודווקא במחזיר גרושתו מן הנישואין אינו חוזר משום שאין כאן אשה חדשה, ודינו כאילו לא גירשה כלל, אבל במחזיר ארוסתו, הרי אפילו אם נאמר שדינו כאילו לא גירשה כלל, הרי גם לפני שגירשה חוזר. ובמנחת חינוך מצוה תקכ"ו כתב שמחזיר גרושתו מן האירוסין חוזר, והוסיף: כנ"ל ברור. ולשיטתו צ"ל שאפילו במחזיר גרושתו מן הנישואין אם גירשה בתוך י"ב חודש והחזירה מיד משלים י"ב חודש, שהרי אפילו אם נאמר שאינה חדשה לו, והיא כמו שהיתה מקודם, עדיין היא עומדת בתוך י"ב חודש. ובספרי שופטים פיס' קצ"ו הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 235: ולא לקחה , באשה הראויה לו, פרט למחזיר גרושתו ואלמנה לכהן גדול וכו', ובכ"י ברלין שם: למחזיר גרושתו משנשאת, וכ"ה בפסיקתא זוטרתא, וכן צריך לפרש גם לגירסא שלפנינו, שהרי המדרש ממעטה משום שאינה ראויה לו, ומכאן שבמחזיר גרושתו (כלעיל) שלא נישאת חוזר מערכי המלחמה, ולפיכך מיעט הכתוב מחזיר גרושתו משנישאת, מפני שאינה ראויה לו. אבל באמת אין להביא ראייה ממדרשי הלכה בכגון דא, משום שמצויות בהם אשגרות וחזרות בדרשות דומות. וכן להלן שם כי תצא פיס' רע"א, ריש עמ' 292: אם כן למה נאמר חדשה , מי שחדשה לו, פרט למחזיר גרושתו ואלמנה לכהן גדול וכו'. וברור שהמלים "ואלמנה לכהן גדול וכו' " היא פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ג, ולא נתמעטו מן הדיבור "חדשה", ולפי זה מותר לומר שההלכה "פרט למחזיר גרושתו" שבפרשת שופטים היא באשגרה מפרשת כי תצא, 19 ההוספה "משנישאת" שבספרי כ"י ברלין ובפסיקתא זוטרתא היא הוספה של פירוש מוטעה. והכוונה למחזיר גרושתו שלא נישאת, ואינו חוזר משום שאינה חדשה לו, וכירושלמי פ"ח ה"ו, כ"ב סע"ד, ובבלי מ"ד א'. ועיין בצפנת פענח להגר"י ראזין על התורה שופטים, קנ"ד ע"ב, שמפרש את משנתנו במחזיר גרושתו משנישאת. ובאמת לא שמענו בשום מקום שמחזיר גרושתו לפני י"ב חודש אחרי הנישואין הראשונים חוזר מערכי המלחמה, ומסתבר שהגירושין מפקיעין ממנו לגמרי את החובה של "ושמח את אשתו", ואפילו החזירה אח"כ אינו חוזר, משום שאינה חדשה לו. והוא הדין בארוסה שגירשה כבר נפקעה ממנו הזכות של חזרה מערכי המלחמה, ואפילו אם החזירה אח"כ אינו חוזר. ובירושלמי פ"ח ה"ד, כ"ב ע"ד: מה ת"ל אשר בנה , פרט לשנפל בית ובנאו. א"ר יוסי זאת אומרת המחזיר גרושתו לא היה חוזר. והדברים תמוהים, שהרי כן מפורש במשנתנו פ"ח מ"ג ובירושלמי ובבבלי הנ"ל (עיין מ"ש לעיל בסמוך, סד"ה ובספרי), ולמה לו לר' יוסי לדייק כן מן הברייתא ומן ההלכה של "נפל ביתו ובנאו", ועיין בשי"ק במקומו. 20 ולא עוד אלא שבמחזיר גרושתו כולם מודים שאינו חוזר, ובנפל ביתו ובנאו על מכונו אינו חוזר אלא לר' יהודה גרידא, ותלי תניא בדלא תניא. ונראה שבברייתא זו מדייק התנא מ"אשר בנה" שבבניין בית על מכונו אין כאן לא בניין ולא קניין, וכשנפל ביתו נפקעה ממנו הזכות של חזרה מערכי המלחמה, ואפילו עומד בתוך י"ב חודש של הבניין הראשון, אין הבניין החדש מחזירו לזכותו הישנה. ומכאן מדייק ר' יוסי: זאת אומרת המחזיר [א]רושתו (כצ"ל במקום "גרושתו") 21 וכע"ז בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ו, ט"ז ע"ב: "כמה דתימר מן הקרובה לא גרושה , ודכוותה הקרובה לא ארוסה". ואין לו פתרון. וכבר העירותי במחברתי "תלמודה של קיסרין", עמ' 72, שצ"ל שם: כמה דתימר [ת]מן הקרוב , לא ארושה , ודכוותה הקרוב , לא ארוסה , והקושיא היא מירושלמי יבמות פ"ו ה"ד, ז' ע"ג, וכגירסת הרשב"א ביבמות ס' א', ד"ה הקרובה, וכ"ה גם בכי"ל ביבמות שם. לא היה חוזר, משום שכבר נפקעה ממנו הזכות, ואינה חוזרת לו באירוסין החדשים. וכל זה לא היינו יודעים ממשנתנו (ומן המקבילות) משום שהיינו מפרשים שהמקורות מדברים במחזיר גרושתו מן הנישואין אחרי שהיתה אתו י"ב חודש, והנישואין החדשים אינם פועלים כלום, ולא נולדו לו זכויות חדשות, אבל במחזיר ארוסתו לא בטלו ממנו הזכויות שהיו לו מכבר והן חוזרות לו. ופשיטא שהברייתא בירושלמי היא בשיטת ר' יהודה, כפירוש המפרשים. ועיין מ"ש הגר"י ראזין בצפנת פענח על התורה, שופטים, קנ"ד ע"ב ואילך. ואשר לדברי ר' יהודה "אם חידש בו דבר" פירשו בבבלי מ"ד א': תנא אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר. ופירש"י: או בגובה, או בעובי, תו לא הוי על מכונו, וקרינא ביה חדש. ובירושלמי פ"ח ה"ז, כ"ג ע"א: סדו בסיד 22 בכי"ר: שרוב שיר (צ"ל: שרו בשיד) חוזר ופותח בו חלונות לא היה חוזר. והיא כנראה ט"ס, ואף בשרי"ר ליתא "חוזר" (אחרי "שדו בשיד"), וסדו בסיד אינו כלום, והוא אותו הבית, עיין בחידושי הריטב"א ב"מ (לונדון תשכ"ב) ספ"ח ובנימוקי יוסף שם. ופתח בו חלונות לא היה חוזר. היה גדול ועשאו קטן חוזר. אחד ועשאו שנים. אבל בשרי"ר, עמ' 215: היה ג[דול] ועשאו קטן, אחד ועשאו שנים. וכ"ה גם בכי"ר שם. ואין ספק שזו היא הגירסא הנכונה, ובכגון דא לפנינו פנים חדשות אפילו לר' יהודה. וממש כעין זה גם בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד: היה כרם קטן ועשאו גדול, גדול ועשאו קטן, אחד ועשאו שנים, שנים ועשאו אחד. ועיין גם ירושלמי גיטין פ"א סה"א, מ"ג ע"ב. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל במעשרות שם שציין גם לירושלמי ע"ז ספ"א (והפי' הנכון שם הוא בשערי תוא"י, עמ' 560) ועוד. ועיין במשנת ב"מ ספ"ח. ופשיטא שכאן לא היה צריך להזכיר "קטן ועשאו גדול", שהרי אין לך חידוש גדול מזה.

6171-172. ר' ליעזר אומ' אנשי שרון לא היו חוזרין לבתיהם וכו'. וכן בד: ר' אליעזר אומר וכו'. ובכי"ע: ר' אלעזר אומר וכו'. וכן בנוסחאות א"י (משנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה ועוד) של משנתנו פ"ח מ"ג: ר' לעזר (=אלעזר) אומר אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר. ועיין גם במלא"ש. אבל בנוסחאות שלנו במשנה ובמשנה שבבבלי ובפיסקא שם (מ"ד א'): ר' אליעזר אומר.

7173-174. מפני שמחדשין אותן פעם אחת בשבוע. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: פעמים בשבוע. וכ"ה בברייתא שבבבלי מ"ד א'. וכן בירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ג ע"א: שהן מתחדשין פעמים 23 כלומר, בכל שלש שנים ומחצה, והוא המספר ה"עגול" שנקטו בו בני א"י, עיין מ"ש במחברתי "ספרי זוטא", עמ' 147, סוף הערה 25. ופירוש המאירי ששבוע פירושו שבוע ממש (כלומר, ז' ימים) קשה מאד, ולפי דבריו אפילו לסוכה בחג לא היו ראויים, אתמה. בשבוע. והגר"י ענגיל בגליוני הש"ס מ"ד א' נסתפק מה דינו של בית שמחדשין אותו פעם בשבוע, עיי"ש. ובירושלמי שם מוסיף: אף כהן גדול היה מתפלל עליהן ביום הכפורים שלא ייעשו בתיהן קבריהן. ועיין ירושלמי יומא פ"ה ה"ג, מ"ב ע"ג, וי"ר פ"כ, ד', עמ' תנ"ה, תנחומא אחרי מות סי' ג' (הוצ' בובר סי' ד), פסיקתא דר"כ אחרי מות, הוצ' ר"ד מנדלבוים, עמ' 391. וברוב המקורות נמסרה מסורת זו ע"י "רבנין דדרומה", כלומר ע"י אנשי המקום. ועיין מ"ש ר"ש קליין בספרו "ארץ יהודה" (ירושלים תרצ"ט), עמ' 86, והוא מציין שם לדברי יוסיפוס בקדמוניות סט"ו פ"ה, סי' ב' (121 ואילך). ויוסיפוס מספר שם שכארבעים שנה לפני חורבן הבית (בזמן מלחמת אוגוסטוס ואנטונינוס) היתה רעידת אדמה בארץ יהודה ונהרגו כשלשים אלף (περὶ τρισμνρίους) איש במפולת הבתים והרבה בהמות. ומסתבר שהדבר קרה בלילה בשעה שהאנשים היו בבתיהם והמקנה היה בדירים, שהרי החיילים שהיו במחנה באויר לא סבלו, עיי"ש. וצדקו החכמים ששערו שרוב ההרוגים היו בשרון, והיו בתיהם קבריהם, ואף איבוד המקנה הרב מסייע להם, משום שבשרון גידלו בקר לרוב (ועיין במשנת ב"ק פ"י מ"ט). ומשום שהבתים שוקעים בקרקע שם לא היו בונים בתים של אבנים אלא של לבנים, ומחדשים אותם פעמים בשבוע, ור' אלעזר סבר שאין כאן בניין קבוע, ולפיכך אין חוזרים עליו מערכי המלחמה.

8176-177. אחד הנוטע את הכרם, ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ב. ועיין ספרי שופטים פיס' קצ"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 235, מכילתא משפטים פ"כ, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 321, ירושלמי פ"ח ה"ה, כ"ב ע"ד, בבלי מ"ג ב'.

9178. מחמשת המינין. וכ"ה ("המינין") בד, בכי"ע וברוב הנוסחאות של המקורות הנ"ל, והוא באשגרה ממשנת נדרים פ"ז מ"ב ועוד בכ"מ, וצ"ל: מחמשת מינין, כמו שהוא במשניות בהוצאות שלנו, ועיין במלא"ש.

10אפי' בחמש עיירות. וכן בד: אפילו בחמש עירות . ובשאר כל המקורות הנ"ל חסרה בבא זו. וברש"י למשנתנו (מ"ג א') פירש שהמשה אילנות אינם נקראים כרם אלא אם הם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. וכן פירש רבינו הלל בפירושו לספרי שופטים פיס' קצ"ה, ס"א ע"ג. וכן במאירי למשנתנו (הוצ' ר"א ליס צ"ט סע"ב), והוסיף: "ובבריתא הוסיפו אפילו בחמשה מקומות". וזו היא הלכה תמוהה, וכיצד אפשר לומר שחמשה אילנות בחמש עיירות נקראים כרם, והרי אפילו לעניין פיאה אינם מצטרפין, עיין במשנת פיאה פ"ב מ"ד. ועיין בקרן אורה למשנתנו שהעיר על התוספתא כאן, ופירש את דברי רש"י, אבל מ"מ צורת הכרם לחוד וחמשה אילנות בחמש עיירות לחוד. ברם בכי"ע: ואפילו חמש שורות . וכנראה שכצ"ל לפנינו, ונתפרדה השי"ן לעי"ן ויו"ד, ויצא: עיורות, ותיקן הסופר: עיירות. וחמשה אילנות בחמש (כגי' כי"ו וד) שורות פירושו שהיו בכל שורה ארבעה אילני סרק ואילן מאכל אחד, ולמעשה אילני המאכל הם בשורה אחת (אם תחשוב אותם לאורך השורות), ונקטו "בחמש שורות" אגב "חמישה" אילני מאכל "מחמשת" מינין, ואף הוא נקרא כרם בלשון בני אדם, וכשיטת ב"ש בכלאים פ"ד מ"ה. ואפשר שהכוונה "בחמש שורות" שהאילנות אינם זה כנגד זה, ומ"מ הם כרם בלשון בני אדם.

11179. ר' ליעזר בן יעקב או' וכו'. ספרי שופטים, ירושלמי ובבלי הנ"ל. ור"א בן יעקב מצריך כרם ממש של גפנים, אבל לא נתבאר אם מצריך גם צורת כרם (כדין כלאים). ועיין בבבלי מ"ג סע"א, אבל בספרי שופטים פיס' קצ"ד חסרים דברי ר' אליעזר בן יעקב ("בית כמשמעו"). ועיין בבלי כתובות מ"ו א' וירושלמי שם פ"ד ה"ד, כ"ח ע"ג.