תוספתא כפשוטה על סוטה ז:כא

1226-229. ויספו השוטרים וגו'. הירא ורך הלבב, שמתירא מן העבירה שבידו, שנ' למה אירא בימי רע, דברי ר' יוסה הגלילי. בילקוט המכירי תהלים פמ"ט, י', קל"ד א', בשם תוספתא דנשים. ובפי' רבינו הילל לספרי שופטים פיס' קצ"ז, ס"א ע"ד, בשם תוספתא דסוטה פרק שבועת העדות. ובילקוט ת"ת כת"י בשם תוספתא דסוטה. והכוונה כאן לסוף הפסוק "עון עקבי יסבני" (תהלים מ"ט ו'), וכן מפורש בכי"ע, בילקוט המכירי וילקוט ת"ת ובפי' רבינו הלל הנ"ל. ועיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ח מ"ה הוזכרה מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא, אלא שהסדר שם הפוך, ור' עקיבא קודם לר' יוסי הגלילי, 25 במשנתנו שם נוסף: לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן. ומסתבר שטעם זה אינו מדברי ר' יוסי הגלילי אלא מסתם משנתנו, כדעתו של מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 401, עיי"ש שהעיר על מדרש תנאים, עמ' 120, שאמרו מעין זה בשם רבן יוחנן בן זכאי. וכבר הראינו לעיל, שו' 193, שהתוספתא כאן היא מדבי ר' ישמעאל, והמשנה היא מדבי ר' עקיבא. והוסיפה התוספתא טעמו של ר' יוסי הגלילי. ובמשנתנו הוזכרה גם דעת ר' יוסי: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, הרי הוא הירא ורך הלבב. ושאלו בבבלי מ"ד ב': מאי איכא בין ר' יוסי לר' יוסי הגלילי? ותירצו: איכא בינייהו עבירה דרבנן. ולר' יוסי הגלילי חוזר אפילו אם עבר על עבירה דרבנן. ובח"ד פירש שיש כאן רמז ליראה ביום רע (בשעת הסכנה) מ"עון עקבי", מעונות קלים, כמו שדרשו בתנחומא בשתי המהדורות ריש עקב. ועיין בתועפות ראם לס' יראים השלם סי' רט"ו, צ"ה ע"א, אות ב' שפירש להפך, שלר' יוסי הגלילי אינו חוזר על עבירה דרבנן, עיי"ש, ועיין מ"ש להלן, הערה 30. ברם בספרי שופטים פיס' קצ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 236: הירא ורך הלבב שיש עבירה בידו בסתר וכו' ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב שהוא בן ארבעים (כגירסת כ"י אוקספורד ולונדון. ואף בכי"ר: בן מ', עיין בשנו"ס שם. ועיינתי בצילומים של כתה"י הנ"ל, והקריאה שם ברורה), ובספרי דפוס הוסיפו: שנה (כלומר, בן ארבעים שנה). 26 גירסא זו ("ארבעים שנה") היא רק בנוסח הדפוסים ובמובאות: ילקוט, ס' יראים השלם סי' רט"ו (ד"ר סי' רצ"ה. וממנו גם בסמ"ג ובהגה"מ, עיין בהערות של הר"א פינקלשטין) וילקוט ת"ת כת"י. ועיין גם בפירוש רבינו הלל במקומו, ס"א ע"ד. וברור שאין לפרש שהכוונה לבן ארבעים שנה, שאעפ"י שהגיע לבינה לא תש כוחו. וכלב בן יפונה אומר ליהושע (יהושע י"ד, ז'): בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי וגו', וממשיך (שם י"א): עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא . ואף הקדמונים שחילקו את התפתחות האדם לגילים שונים 27 הרופא היפוקרטיס, סולון, עיין בדבריהם אצל פילון "על בריאת העולם" פל"ו סי' ק"ה ואילך. לא ראו שום סימני זקנה בגיל ארבעים. 28 בדברי חז"ל לא נזכר גיל היוצא לצבא לא למעלה ולא למטה, עיין בפי' הרמב"ן לבמדבר א', ג'. ובמה"ג שם, הוצ' רצ"מ רבינוביץ, סוף עמ' ח': מבן עשרים שנה . להוציא מי שהוא פחות מבן עשרים. כל יוצא צבא . להוציא הזקנים והחגרים והסומין שאינן ראויין למלחמה. ומקורו אינו ידוע לי. ועיין מ"ש להלן, בפנים ד"ה ברם, ובהערה 36 שם. ולפיכך מתקבלים אצלי מאד דברי בעל זרע אברהם על הספרי במקומו שהביא בשם יש מגיהים "בן ארבעים" (כלומר, שמחקו את המלה "שנה". וכבר ראינו שכ"ה בכי"י), ופירשו "בן ארבעים", בר מלקות ארבעים. 29 דוגמת בן מות, בר כרת. וכן בגנזי שכטר ח"א, עמ' 74: אם בן מות הוא ואם בן מלקות הוא, וכן בבבלי סנהדרין כ"ו ב', מנחות פ"א א': ארבעים בכתפיה. בעל זרע אברהם דחה את הפירוש בשתי ידים משום שהוא מתנגד לבבלי מ"ד ב' הסובר שלר"י הגלילי חוזר אפילו על עבירה דרבנן. 30 עיין מ"ש לעיל סד"ה ובמשנתנו שיש אחרונים המפרשים את הבבלי להפך שלר' יוסי הגלילי אינו חוזר אלא על עבירה דאורייתא דווקא. אבל הפירוש ההוא אינו נראה. אבל הרי יתכן מאד שהספרי חולק על הבבלי (ואף בירושלמי אין זכר לשיטת הבבלי), וסובר שלר' יוסה אינו חוזר אלא על עבירה שבגלוי, כגון אלמנה לכהן גדול ושאר דברים שמנתה שם המשנה בשמו, אבל ר' יוסי הגלילי סובר שחוזר אפילו על עבירה שבסתר (כמפורש ברישא כאן), ובלבד שהוא בן מלקות ארבעים (משום שמלקות במקום מיתה עומדת, כבבלי סנהדרין י' א'). ודברי ר' יוסי הגלילי כאן הם דבריו שבמשנה. ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו מקורות ומסורות, עמ' תע"ג ואילך.

2230-231. ר' עקיבא אומ' מי האיש הירא, ודאי וכו'. כלומר, כמשמעו, כמשנתנו פ"ח מ"ה וספרי הנ"ל.

3231-233. ורך הלבב, שאפלו גבור שבגבורים, וחזק שבחזקים, והיה רחמן היה חוזר וכו'. בכי"ע ובילקוט ת"ת כ"י חסר "וחזק שבחזקים", אבל כלפנינו גם בד ובמכירי הנ"ל. 31 וכן נכון, משום שגבור ואמיץ לב לחוד, וחזק לחוד, עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ברם. ור"ע מבחין כאן בין "הירא" לבין "רך הלבב", ופירש רך הלבב שירחם על השונאים, ועיין במפרשי התורה. 32 עיין בספרו של ר"ד הלבני מקורות ומסורות, עמ' תע"ג, הערה 6. ולעיל במקרא (שופטים כ', ג'): אל ירך לבבכם אל תיראו וכו'. ובמשנתנו (פ"ה מ"א): אל ירך לבבכם , מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות וכו'. וכן גם בספרי שם סוף פיס' קצ"ב. ואף ישעיהו הנביא אמר לאחז (ז', ד'): אל תירא ולבבך אל ירך משני זנבות האודים וכו'. ועוד כמה פעמים במקרא. ובתנחומא לך לך סי' י"ג: מי האיש הירא , מן העונות, ורך הלבב , מן מעשים רעים. ועיין בהוצ' בובר שם סי' ט"ז, הערה קס"ג. ור"ע סובר שאף הרחמן בכלל "רך הלבב" הוא, שהרי הוא ההפך מאביר לב, 33 בישעיה מ"ו, י"ב: אבירי לב הרחוקים מצדקה . וברד"ק שם: אבירי לב ואכזרים לישראל. מקשה לב ומלב אמיץ (בדברים ט"ו, ז': לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון ). ברם לא מצאנו בשום מקום שאף הרחמן חוזר מערכי המלחמה ואין מוציאים למלחמה אלא אבירי לב. ונראה שהלכה זו מקורה במלחמת בר כוכבא, שכן אמרו בירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ח ע"ד (ובמקבילה באיכ"ר פ"ב, ב'): והיה שם בן כוזבה והיו לו מאתים אלף מטיפי אצבע . שלחו לו חכמים ואמרו לו עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין . אמר להן וכי היאך אפשר לבודקן ? אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון 34 ר"ד רטנר באהצו"י העיר לאלפאביתא דבן סירא, הוצ' שטיינשניידר כ' ע"א (בבדותא של בן סירא ונבוכדנצר): הלכו אחריו אלף רוכבי סוסים, כולם מקוטעי אצבע ועוקרי אילנות. ועיין מ"ש שמואל קרויס על "מקוטעי אצבע" בס' היובל לכבוד ר"א מרכס (נוירק תש"י בחלק העברי), עמ' שצ"א ואילך, ועיי"ש עמ' שצ"ג הערה 11 (הדברים שלא מצא קרויס נמצאים אצל Ammianus Marcellinus סט"ו פי"ב, ג'), ולהלן שם, עמ' שצ"ח, הערה 25. אבל בנדון ההוא עשו ה"מקוטעי בהונות" מום בעצמם, כדי להבריח עצמם מן הצבא, ולפנינו הוא להפך, והוא מעין התרגילים של צעידי אשפרטא שערכו כל מיני עינויים כדי להתחסן. לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך. ושמא יש לפנינו הד ממאורעות הזמן, וסברו שבן כוזבא עשה מה שעשה ע"פ הוראות ר' עקיבא, 35 בר"מ פי"א מה' מלכים ה"ג: שהרי ר' עקיבה חכם גדול מחכמי המשנה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. ועיין בבלי סנהדרין צ"ג ב'. אבל עיי"ש צ"ז ב' ובח"א למהרש"א שם. ובדק את אומץ לבם של החיילות שלו שיכולים להתאכזר על עצמם, ובוודאי אינם רחמנים. אבל ההכמים שלהו לו לבן כוזבא "עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין". ומסתבר שר"ע לא הסכים למעשיו של בן כוזבא שבדק את אומץ לבם של חיילותיו ע"י עשיית מום בעצמם. ובמדרש תנאים, עמ' 118 אמרו: מיכן היה ר' עקיבה אומר אין בעלי מומין יוצאין למלחמה. 36 כע"ז בספרי שופטים (פיס' ק"צ, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 231 ואילך) בשם ר' יוסי הגלילי, אבל בלשון אחרת לגמרי. ועיין לעיל הערה 28. ובספרי שופטים פיס' קצ"ב, עמ' 233: וכולם היו צריכים להביא עדותם חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו, שמע קול הגפת תריסים ונבעת וכו'. ועיין גם בירושלמי פ"ח ה"ט, כ"ג ע"א. ורך הלבב הוא מוג לב שנבעת אפילו אם שומע קול הגפת תריסים של המחנה שלו, ובזה אין מהלוקת וכולם מודים שהוא חוזר מערכי המלחמה, וכמו שאמרו בבבלי מ"ד ב': בהא אפי' ר' יוסי הגלילי מודה, 37 ופירש מהר"ל מפראג (בפירושו לרש"י שופטים במקומו) שר' יוסי הגלילי חולק על ר' עקיבא, ודווקא בכגון דא שנראה לכל שהוא פחדן חוזר, אבל בסתם ירא אינו חוזר לדברי ר' יוסי הגלילי. וכן פירש גם בלחם משנה ספ"ז מה' מלכים. ועיין מ"ש בקרן אורה שם, ד"ה בהא. ולפ"ז ברור שלר"ע חוזר אפילו הוא סתם ירא שמא יהרג, וכן חוזר, לשיטת התוספתא, אם הוא טוען שהוא רחמן. וצ"ע כיצד אפשר להביא ראייה על כך. ובספרי שופטים (פי' קצ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 236) מבואר שאף על עבירה שבסתר חוזר. וכן במאירי בסוגיין (הוצ' ד"א ליס, ק"צ ע"ב): "הא כל שאינן ידועות לכל, הכל תלוי בלבו ומחשבתו , אם ישוב אינו חוזר." ומכאן שאם לא שב בלבו חוזר. ועיין מ"ש רש"ח קוק בספרו עיונים ומחקרים ח"א, עמ' 235 ואילך, בעניין ראייה על התשובה. משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו . וכן הכריז גדעון "מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד" (שופטים ז', ג'), ועוד לפני המלחמה הזהירם שילכו בצפירה (ירושלמי עירובין ספ"א), שהפחדן מפחד מפני האויבים שיארבו לו גם בחזרה.

4233-234. שנ' ולא ימס וכו'. כלומר, אפילו רחמן בשעת מלחמה הוא בכלל "ולא ימס", שהוא מרפה את רוח הנלחמים.

5235-237. ר' שמעון או' כל השומע דברי כהן במערכות המלחמה ואינו חוזר לסוף שהוא נופל בחרב וכו'. בספרי פיס' קצ"ד (ביחס למי שבנה בית ולא חנכו): פן ימות במלחמה . אם אינו שומע לדברי כהן לסוף הוא מת במלחמה. 38 וכן בכל שלשת הדברים, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין במנחת חינוך מצוה תקכ"ו, וכוונתו שם לחקור אם בשלשה אלה עובר על איסור אם אינו חוזר, דוגמת הללו שאינם יוצאים כל עיקר, שהם עוברים על שני לאווין אם אינם חוזרים (בבלי מ"ד א'), ומן הספרי אינו מוכח אלא שהוא עלול להענש אם לא ישמע לדברי כהן. והר"מ אינו מביא הלכה זו. ומלשון המאירי למשנתנו (הוצ' ר"א ליס, ק"ב סע"ב) משמע שרשאי שלא לחזור, שכן הוא כותב שם: הן על אילו שרשאין לילך ושבידם לחזור וכו', ומכאן משמע קצת שבידם גם שלא לחזור. וכן אמרו שם (פיס' קצ"ה) ביחס למי שנטע כרם, וכן להלן שם (פיס' קצ"ו בכ"י ברלין ומדרש חכמים), ביחס לארס אשה. וכן בפי' ר' אליהו מזרחי במקומו: וכן שנו בספרי בכל מקום מהג' מקומות שכת' בהן "פן ימות" וכו', עיי"ש. ומכאן שדברי ר"ש מתייחסים לכל בעלי הזכויות לחזור. ועיין בפי' רבינו הלל לספרי שם, ס"א ע"ב, ובפי' ר' אברהם בקראט על רש"י, צ"ד ע"ב, ד"ה פן, שהביאו את התוספתא.

6240-241. ואיש אחר יקחנה. אחר, יכול דודו ובן דודו וכו'. פירוש רבינו הלל הנ"ל. ובספרי הנ"ל נאמרו הדברים ביחס לבנה בית ולנטע כרם, ובכ"י ברלין ומדרש חכמים גם לארש אשה כבתוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל ד"ה ר' שמעון.

7244-245. שמע שמת אחיו במלחמה, עד שלא ניתן במשא חוזר, משניתן במשא, אינו חוזר. בכי"ע: שמע במלחמה שמת אחיו וכו'. ועיין מה שכתבנו לעיל, שו' 182–184, ד"ה וכבר תמה, שהלכה זו תתכן רק ביבמה שהיא נופלת לו מחמת נישואי אחיו, אבל בשאר דברים אפילו אם ירש (שלא עשה שום מעשה) אחרי יציאתו אינו חוזר, ואף שעדיין לא ניתן במשא המלחמה, והסקנו שם שהירושלמי חולק וביבמה חוזר אפילו כשניתן במשא המלחמה, עיין מש"ש.