תוספתא כפשוטה על סוטה ז:ז

157-58. הכל כשרין לעלות במעלות האולם, בין תמימין, בין בעלי מומין. במשנת כלים פ"א מ"ט מפורש שאין בעלי מומין נכנסים בין האולם למזבח. ולפי סה"מ להר"מ ל"ת ס"ט הוא מדאורייתא, ובריש פ"ו מה' ביאת המקדש פסק שלוקין על כך. ועיין בפי' הרע"ב למקומו. ובהשגות הרמב"ן על ס' המצות הנ"ל תמה על הר"מ מן הבבלי סוכה מ"ד א'. ובתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 62, העירותי על פי' ספר יצירה לר"י הברצלוני שתמה על הבבלי בסוכה ממשנת כלים הנ"ל, ותירץ בדרך שמא ואולי שאין האיסור אלא בשעת עבודה, ולפיכך אמרו בסוכה שם: מי אמרה בנטילה, דילמא בזקיפה, ופירש מי אמרה שהערבה היא בנטילה שאינה עבודה, דילמא בזקיפה שהיא כמו עבודה, ולפיכך אסור. וכעין זה פירש הר"ח במקומו, ושלא כפירש"י ועוד. ונשיאת כפים אינה עבודה, שהרי גם בעלי מומין כשרין בה. ועיין מ"ש להלן, שו' 60–61, ד"ה ולעצם.

259-60. בין במשמר שלו, בין שאין המשמר שלו. כלומר, לא בעלי מומין בלבד, שאף הם נכנסו למשמרות, 6 עיין במשנת זבחים רפי"ב ועוד, ור"מ ספ"ו מה' ביאת מקדש. אלא כל כהן כשר לעלות במעלות האולם ולברך, אפילו שלא במשמר שלו. ועיין במשנת תמיד פ"ז מ"ב, ולא דברו שם אלא באלה שעלו בראשונה, אבל בוודאי שכל הכהנים כשרים. ומ"מ לא מצאתי בר"מ הלכה זו.

360-62. חוץ ממי שיש בו מום בפניו, בידיו, וברגליו, שלא ישא את כפיו במקדש. המלה "במקדש", נמחקה, ואינה גם בד ובכי"ע. וכן לעיל מגילה פ"ג (כי"ע פ"ד) הכ"ט, עמ' 362: כהן שיש בו מום בפניו, בידיו, וברגליו, הרי זה לא ישא את כפיו. ובמשנתנו שם (פ"ד מ"ז): כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. ובירושלמי שם פ"ד רה"ח, ע"ה סע"ג: תני ובפניו. והתוספתא מוסיפה שאף אם יש מומין ברגליו לא ישא את כפיו משום שהכהנים עומדים יחפים בשעת הברכה, ואף הרגלים הם במקום שבגלוי וכו', עיין מה שהארכתי בזה לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1210 ואילך. ולפ"ז יתכן שהמלה "במקדש" שבכי"ו אינה ט"ס, והברייתא הרי נשנית לפני תקנת ר' יוחנן בן זכאי, 7 בבלי כאן מ' א', ר"ה ל"א ב', וכן מוכח מן העניין בר"ה. עיין כסף משנה פי"ד מה' תפילה סה"ו. ובמקדש אנן קיימין (ועיין בסיפא להלן בסמוך), לפיכך הוסיפה הברייתא במפורש שהלכה זו היא במקדש, ודווקא במקדש היו מברכים כשהיו יחפים, אבל בבתי הכנסיות שבמדינה היו מברכים במנעליהם, ומומים שברגלים אינם פוסלים מפני שאינם במקום מגולה. אבל עיין ירושלמי ב"מ פ"ב סה"ט, ח' רע"ד, ובכפו"פ פ"ז, הוצ' לונץ, עמ' ק"ל, ושלא כתוספות כאן מ' א', ד"ה שמא. אבל מן המקורות מוכח כדברי התוספות. ולעצם העניין הסקנו לעיל ח"ה, סוף עמ' 1210 ואילך, שהמקורות העתיקים חולקים בדבר, ומהן שפוסלין בעלי מומין לנשיאת כפים, עיי"ש.

462. מפני שהעם מסתכלין בו. וכ"ה לעיל מגילה הנ"ל, ועיין במשנה שם פ"ד מ"ז. ועיין מ"ש לעיל שם, עמ' 1211.

563-64. וכשם שנשיאות כפים במקדש, כך נשיאות כפים בגבולין. כלומר, ומה שאמרו במשנתנו (פ"ז מ"ו ותמיד פ"ז מ"ב) שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות, אין הכוונה לירושלים גרידא אלא גם לגבולין, עיין בבלי ל"ח א' ומ"ש להלן. וכנראה שהכוונה שאף שם אינה נאמרת אלא בלשון הקדש, כמו שפירש בח"ד. ועיין בספרי ראה סוף פיס' ס"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 129, בשנו"ס ובהערות שם. ועיין ספרי נשא פיס' ל"ט, עמ' 43, ובהערות הרח"ש הורוביץ שם.