תוספתא כפשוטה על סוכה ב:ב

14-5. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ד. ואמרו בבבלי כ"ו א' שדווקא חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה, אבל מצטער הוא פטור, ומשמשיו חייבין. ובירושלמי לא נזכר הדיבור שמצטער פטור מן הסוכה, 2 אבל פשיטא שלא נחלקו על כך שהרי מפנים מפני הגשמים, מפני השרב מפני היתושים, עיין בירושלמי ספ"ב, נ"ג ע"ב. אלא הברייתא שלהלן שאף חולה שאין בו סכנה הוא בכלל חולין ששנו כאן. ובטעם מצטער פטור מן הסוכה כתבו הקדמונים 3 תוספות כ"ו א' ד"ה הולכי, ס' יריאים השלם סי' תכ"א, רל"ט ע"ב, ריטב"א כ"ה א' ד"ה חולין, מאירי שם ד"ה חכמי לוניל, ועוד. שהוא משום דבעינן תשבו כעין תדורו. וטעם זה אינו מפורש בגמרא, ולמדו כן ממה שנתנו שם (כ"ו א') טעם זה לפטור שומרי גנות ופרדסים. ובמנורת המאור ח"ב, הוצ' ענעלאו, עמ' 415: המצטער לישב בסוכה וכו' פטור ממנה. ופטרוהו רז"ל מגזירה שוה. כתיב הכא כל האזרח בישראל, וכתיב התם ומתערה כאזרח רענן. פי' האזרח שהוא חייב בסוכה צריך שיהא שלו ושקט ורענן, ואם לא, אינו חייב בה. הוא אינו חייב בו, אבל משמשיו חייבין בה. וברוקח סי' רי"ט: או כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. כלומר, המשמשין חייבין, אבל חולה מחמת סוכה פטור הוא ומשמשין, שאינו ראוי לישיבה, וכנראה שכיוון לאותו הדרש. 4 ולהלן שם: בסכת תשבו שראוי לישיבה, פרט אם מצטער מחמת סוכה, שירדו גשמים וכו'. ומכאן נראה קצת שחילק בין מצטער מחמת עצמו שהוא פטור משום שאינו בכלל האזרח ובין מצטער מחמת הסוכה. ובריטב"א כ"ח ב' ד"ה רבא: ויש לשאול למה נכתב האזרח כלל, שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן, פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן. אבל עיין בפי' הרמב"ן לויקרא כ"ג, מ"ב, ומוכח משם שזו היא השערת הרמב"ן עצמו שאמרה על דרך "ויתכן". ומדברי הרוקח הנ"ל מוכח שהיתה קיימת דרשה מעין זו, ולא המציאה בעל מנורת המאור מעצמו. ועיין בבבלי כ"ח א', תו"כ אמור פי"ז ה"ט, ק"ג ע"א, ספרי שלח פי' קי"ב, עמ' 119, ובהערות הרח"ש האראוויטץ שם. ומכל הנאמר לעיל יוצא לנו לכאורה שדין זה של חולה ומשמשיו הוא מיוחד לסוכה גרידא. אבל בר"ח חגיגה ו' א' כתב: משום הכי חנה נמי פטורה, דאמר חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה. וכן בכ"י קורוניל שם (לפי הוספותיו של בעל דק"ס לחגיגה, עמ' 95): משום הכי היא וולדה פטורה, דאמרינן חולין ומשמשיהן פטורין מן הראייה. וצ"ע בדבר. וכבר העירותי ע"ז בתס"ר ח"א, עמ' 197, ובח"ד, עמ' 193. אבל הדין דין אמת, ומסתבר שמשמשי החולה פטורים משמחה, וממילא פטורים גם מן הראייה, עיין ירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א, ובס' ניר שם, ס"ז ע"ד, ד"ה חולה. ועיין באו"ש פ"א מה' חגיגה ה"א סד"ה חגיגה שהעיר על גירסת הר"ח.

25. ולא חולה מסכן אלא אפי' חש בראשו וכו'. בבלי כ"ו א'. ובירושלמי פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א: אמר ר' מנא לא סוף דבר חולין של סכנה, אלא אפילו חולין שאינן של סכנה. ובתוספתא כאן מפורש כדבריו. ובה"ג ד"ב, עמ' 164, גרס בבבלי: ואפילו חש בעיניו, ואפילו חש ברגליו . ולא מצאתי לו חבר בגירסא זו.

35-6. אמ' רבן שמעון בן גמליאל מעשה וחשתי בעיני בקיסריון וכו'. וכ"ה ("בקיסריון") גם בד. אבל בכי"ע: בקיסרי, ובכי"ל: בקיסרין. וכן יוצא גם מן הברייתא שבירושלמי ובבלי הנ"ל. ומעשה שהיה בקיסרי שעל חוף הים היה, ולא בקיסריון, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 24–25.

46. והתיר לי ר' יוסה בי ר' וכו', עיין דק"ס, עמ' 74, הערה ב', ובאהצו"י, עמ' 85. והנכון כלפנינו, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 73, הערה 2.

57-8. אמ' ר' כשהיינו באין אני ור' לעזר בי ר' צדוק אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: אמ' ר' פעם אחת היינו באין אני ור' אלעזר בר' צדוק וכו'. וכגירסא זו מעתיק ביוחסין השלם, 26 ע"ב, בשם התוספתא פרק שני דסוכה. ובראבי"ה ח"ב סי' תרל"ו, עמ' 364: ופירות מותר לאכול חוץ לסוכה, ואפילו קבע, דתניא בתוספתא דמכילתין בפרק שני אמר רבי פעם אחת היינו אנן ור' אליעזר ברבי באין אצל ר' יוחנן בן נורי בבית שעורים , והיינו אוכלים תאנים וענבים חוץ לסוכה. והכי נמי אמרינן בפרק בתרא ד[יומא] וכו', ועיין ע"ז להלן. ובמרדכי פ"ב סי' תשמ"א (בד' קושטא): א"ר פעם א' היו באים אצל ר' יוחנן בן נורי בבית שערים וכו'. ובד"ו רפ"א שם: פעם אחד הינו באים אני ור' אלעזר בן שמעון אצל וכו'. ובבבלי יומא ע"ט ב' (שהעיר עליה בראבי"ה הנ"ל): אמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה וכו', אימא אכלנום כאכילת עראי וכו'. והיא, כנראה, ברייתא אחרת, והלכו לבית שערים מקומו של ר' יוחנן בן נורי, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 415. ובח"ד הגיה כאן: כשהיינו באין אני ור' אלעזר בר' שמעון (כגי' המרדכי הנ"ל), והוסיף: ועל כל פנים הגירסא שלפנינו אי אפשר להעמידה כלל, דהא ר"א בן צדוק בזמן החורבן היה. אבל כבר העיר ביוחסין השלם הנ"ל (26 ע"א) על הירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ב, כ"ד ע"ב: כד חמא דא מילתא (כלומר, כשראה ר' אלעזר בר' צדוק את המעשה שהזכיר במשנה שם) לא היה פחות מבן עשר שנין, כד הוה מהלך עם רבי לא הוה (כלומר, רבי, כפירוש בעל נועם ירושלמי שם) פחות מן תלתין שנין, דלית אורחא דגברא רבא וכו', ותני כן (צ"ל: ותמן, כגירסת שרי"ר, שם, עמ' 258) אמ' רבי מעשה שהייתי אני בא ור' לעזר בי ר' צדוק מבית שיריין ואכלנו תאנים וכו'. הרי לך שכבר תמה הירושלמי איך יתכן שר' אלעזר בר צדוק יאריך ימים מעשר שנים לפני חורבן הבית, עד הזמן שרבי הגיע לכל הפחות לגיל של שלשים שנה (והוא יותר ממאה שנה). ונשאר בקושיא. ואעפ"י שלפי האגדה חיו כמה מן התנאים יותר מזה, מ"מ תמהו שלא היה ידוע להם שר' אלעזר בר' צדוק האריך ימים יותר ממאה שנה. ומכאן שסברו שלא היו שני תנאים בשם ר' אלעזר בר' צדוק. וביוחסין השלם הנ"ל, 26 ע"ב: אבל האמת כי בין בתוספתא ובירושלמי קורא לרבן גמליאל סתם רבי, שהיה חכם גדול וכו', גם לפעמים במדרש ובאבות דרבי נתן קורא ג"כ רבי סתם לריב"ז. והעולה עתה שהוא אחד ואין שני לו (כלומר, שהיה רק ר' אלעזר בר' צדוק אחד). ודבריו לא נתחוורו לי.

68. והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה. הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ד: אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. ולהלן (מ"ה) הביאו מעשה שכמה מן התנאים החמירו על עצמם שלא לאכול פירות מחוץ לסוכה. ושנו עליה (בבלי יומא ע"ט א'): לא מפני שהלכה כך, אלא שרצו להחמיר על עצמן. והביאה התוספתא מעשה רב שאכלו פירות מחוץ לסוכה, ואפילו ר' אלעזר בר' צדוק לא החמיר על עצמו, ואכל תאנים וענבים מחוץ לסוכה ביותר מכביצה, עיין במשנתנו פ"ב מ"ה. וכאן לא נזכרה כלל "אכילת עראי", והראשונים הנ"ל הסתייעו מכאן לפתרון הבבלי ביומא ע"ט ב' הנ"ל.

79. וכן היה ר' או' כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה. בירושלמי פ"א ה"א, נ"ב ע"א, מעשרות פ"ג ה"ז, נ' ע"ד: רבי אומר ארבע אמות אף על פי שאין שם ארבע דפנות. וכל הברייתא בבבלי ג' א'. ועיי"ש ז' ב', עירובין ג' ב'. והלשון "וכן היה רבי אומר" מגומגם קצת. וכנראה שהברייתא שלנו סמוכה לדברי ב"ש במשנתנו פ"ב מ"ז: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין, ומן הלשון "פוסלין" "מכשירין" מוכח שגם בשיעור סוכה פליגי, וב"ש פוסלין סוכה שאין בה כדי ראשו ורובו ושולחנו, כמו שהוכיחו בבבלי ג' א'. ולמשנה זו נסמכה הברייתא שלנו, והיא מוסיפה שאף רבי היה מחמיר בשיעור סוכה.

810. וחכמים או' אפי' אין מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד כשירה. והיא כבית הלל במשנה הנ"ל. ובירושלמי פ"ב סה"ח, נ"ג ע"ב, ובבלי ג' א', פסקו כב"ש. ועיין בבבלי הנ"ל שבברייתא אחת סתמית החולקת עם רבי נשנו דברי החכמים בשיטת ב"ש. ועיין גם עירובין ג' ב'.