תוספתא כפשוטה על סוכה ב:ג

110-12. מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה טפחים ומסככין על גביהן וישנין תחתיהן. מכאן ואילך היא קבוצה אחרת של ברייתות, וחזר המסדר לרפ"ב, עיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. ונחלקו בירושלמי (פ"ב ה"ב, נ"ב ע"ד) ובבבלי (כ"א ב') בטעמו של ר' יהודה, אם הוא פוסל משום שאין מעמידין בדבר המקבל טומאה (ומטה מקבלת טומאה), או משום שאין למטה קבע. ובירושלמי הביאו את הברייתא שלנו, והוכיחו ממנה שאף ר' יהודה אינו פוסל במעמיד בדבר המקבל טומאה, שהרי אנשי ירושלים סיככו על גבי המטות שמקבלות טומאה, ולא פסל ר' יהודה בסומך סוכתו על גבי כרעי המטה, אלא משום שאין ממעי המטה לסכך עשרה טפחים, ונמצא שאינו אהל, אבל במטות של אנשי ירושלים היו עשרה טפחים ממעי המטה עד הסכך, ולפיכך כשירה. ומוכח מתוך הירושלמי שברייתא זו היא כר' יהודה, או לכל הפחות שאף ר' יהודה מודה בה, שהרי הוכיחו ממנה על שיטת ר' יהודה. ונראה שהברייתא שלנו היא ר' יהודה, והביא ראייה ממנה לשיטתו (כדרכו להביא ראייות ממעשים בענייני סוכה, עיין לעיל רפ"א, שם ה"ז) במשנתנו רפ"ב שהישן תחת המטה יצא ידי חובתו, שכן נהגו אנשי ירושלים שסיככו על גבי המטות וישנו גם תחת המטות. ולעיל ח"ב, עמ' 724, בארנו את הדבר ע"פ עדותו של ר"ש בן גמליאל (אבות דר"ן פל"ה) על מנהג אנשי ירושלים באכסנאים: אכסניין היו שרויין בפנים, ובעלי אושפיזין מבחוץ. ומנהג זה היה אפשרי בשאר רגלים, אבל בסוכות הרי אי אפשר היה לבעלי בתים לישון בחוץ, מחוץ לסוכה, ולפיכך סיככו על גבי המטות וישנין תחתיהן (כלומר, אף תחת המטות), ואילו ואילו יצאו ידי חובת סוכה, ומכאן שהישן תחת המטה יצא ידי חובתו. וכבר הראינו לעיל פ"א, שו' 35–36, שבירושלמי אין זכר לטעם שנתנו לשיטת ר' יהודה (בבלי כ"א ב') שאין אהל עראי מבטל אהל קבע, שמשום זה אין "תחת המטה" מבטלת את הסוכה שהמטה בתוכה, והישן תחת המטה כישן בסוכה עצמה [תיקונים והשלמות: בירושלמי פ״ב ה״א, נ״ב ע״ד: תמן יש שם חלל אחר, ברם הכא אין כאן חלל אחר. ופירשו המפרשים ע״פ הבבלי הנ״ל. אבל לדברינו שאין מעי המטה חוצצין מפני שלא נעשו לשם אהל אלא לשימוש שעל גבם, המעים כאילו אינן ו״אין כאן חלל אחר״ 22 והוי ליה כאילו "הוא וטליתו תחת הסוכה". מה שאין כן בסוכה על גבי סוכה שהסכך התחתון משמש סכך לסוכה התחתונה ו״יש שם חלל אחר״.] [תיקונים והוספות: ובמשנת כלים פי״ט מ״ב: החבל היוצא מן המטה וכו' 24 עיין מ"ש לעיל יבמות, עמ' 23. , שבו קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות.]. וטעם זה יתכן רק במטה שהיא בתוך סוכת קבע, אבל לא במסכך על גבי המטה, שאין האהל שתחת מעי המטה יותר עראי מאשר האהל שעל גבי המעים, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 35–36, ד"ה ופירוש. ברם נראה קרוב לוודאי שבא"י פירשו שלר' יהודה אין מעי המטה מבטלים את האהל שעל גבם, אפילו לעניין סוכה, מפני שהמעים לא נעשו לשם אהל להגן על מה שתחתיו, אלא לשימוש שעל גבם מלמעלה, כתירוץ הראשון שבבבלי כ"א ב'. ובירושלמי נזיר פ"ז ה"ג, נ"ו ע"ג: המת והנזיר תחת מעי 5 כ"ה בגליון כי"ל ע"י הסופר עצמו בשם נ"א. ולפנינו בירושלמי בטעות "כרעי", עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 120. ועיין בהע' 6 להלן. המטה, תחת מעי הגמל, תחת (מעי) 6 המלה "מעי" הוא גליון שנכנס שלא במקומו, וכוונת בעל הגליון היתה לתקן "כרעי" שלעיל, עיין לעיל הע' 5. השקוף, תחת מלתריות אין הנזיר מגלח, ולא כל דבר שנראה 7 שמא צ"ל: שאינו בא, ונשתבש "שנראה". ובשי"ק שם פירש כל דבר שנראה להגן, שאינו אלא נראה להגן, אבל אינו מגן ממש, וציין לבבלי סוכה כ"א ב'. להגן. ומכאן שכל דבר שאינו עשוי לשם אהל 8 לרבות מעי המטה, אפילו אם מזרן מונה עליהן, ואינן בכלל סריגות. אינו אהל מדאורייתא לעניין טומאת נזיר. 9 ועיין מ"ש בתס"ר הנ"ל (לעיל הע' 5) ובתוספתא שבועות פ"א ה"ז, והשוה בבלי כאן כ"א ב' הנ"ל. וסובר ר' יהודה שלכל הפחות מעי המטה אינם מפסיקים בסוכה, ולפ"ז אין הבדל כלל בין ישן תחת המטה שבסוכה, ובין ישן תחת המטה שסיכך עליה, ולרבנן לא יצא ידי חובתו, ולר' יהודה יצא. וכן הדין בישן תחת העגלה שסיכך עליה, כלעיל פ"א, שו' 36. וסובר ר' יהודה שמסתבר שהיו עשרה טפחים בין ממעי המטה לסכך, ובין ממעי המטה לארץ, הואיל והיו עשויות מלכתחילה לישון על גביהן ומתחתיהן. וחכמים לא חשו להשיב על דברי ר' יהודה, שהרי אפשר שלא היו עשרה טפחים ממעי המטה עד הארץ, ולכ"ע אינו אהל, ובטל לגבי המטה. [תיקונים והשלמות: להלן שם, וכן לעיל מע״ש ח״ב, עמ׳ 724, בארתי שהיו ישנים בירושלים גם על גבי המטות וגם מתחת המטות, אבל לא בארתי את פרטי הדברים. והנה הירושלמי כאן מביא ברייתא זו בקשר עם דברי ר׳ יהודה כמשנתנו הפוסל סוכה הסמוכה בכרעי המטה, אם אין הסוכה יכולה לעמוד בפני עצמה, בלי כרעי המטה. ואמר ר׳ אימי בירושלמי שהפסול הוא ״משם שאין ממעי המטה לסכך עשרה טפחים״. 20 ועיין בבבלי שם כ״א ב׳, ובראשונים שם. ואנו למדים שהיו לפעמים סומכין את הסכך בכרעי המטה עצמה שהיו בולטין כמה טפחים מן המעים. ובנידון של אנשי ירושלים היו משלשלין את המטות דרך חלונות שהיו גבוהין (כלומר, החלונות היו גבוהין) עשרה טפחים, ומעי המטה היו בשטח שוה עם המשקוף התחתון של החלק (או קצת נמוך ממנו), והיו מסבכין על כרעי המטה הבולטים מן המטה וסומכין את הסכך בזיז שעל גבי החלון. נמצא שביום היו יכולים לשבת בבית ולהוציא ראשן ורובן מבעד לחלון ולאכול בסוכה. 21 עיין במשנתנו פ״ב מ״ז. והצפיפות בירושלים בזמן הרגל היתה גדולה מאד, כידוע. וכאן שמשו להם מעי המטה כקרקע של הסוכה העליונה, ובשולחן יחד. ואם היו מוכרחים לישון תחת המטות, לכל הפחות יכלו לאכול על גבי המטות. והדברים אמורים באכילה שהיה אפשר להם לאכול זה אחר זה, אבל בלילות לא היתה להם ברירה, והאורחים היו ישנים על גבי המטות, ונכנסו שם דרך החלון, ובעלי בתים היו ישנים תחת המטות ונכנסו לשם מבהק, עיין מ״ש על כ״ז לעיל מע״ש ח״ב, עמ׳ 723 ואילך. ומכאן אנו למדים שהסכך היה גבוה מן המעים לכל הפחות עשרה טפחים בגובה החלון, אבל גובה החלון מן הקרקע לא נתבאר כאן, והוא תלוי במחלוקת ר׳ יהודה וחכמים במשנתנו רפ״ב, וברייתא זו ר׳ יהודה היא שהביאה בעצמו בקשר לשיטתו במשנתנו רפ״ב, עיין מ״ש בפנים.]

212. פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה. וכ"ה בבבלי י"ט א'. ובירושלמי פ"א ה"א, נ"ב ע"ב: ראשי פסל היוצאין מן הסוכה נידונין כסוכה. והעמידוה בבבלי י"ט א' בסכך (ברש"י י"ד ב': פסל. פסולת גרן ויקב, דהוא סכך כשר) שיוצא והולך מקמי הסוכה, במקום הפתוח (ממול הדופן האחורי), ודופן אחת נמשכת עם הסכך, הרי הסכך היוצא נדון כסוכה, אעפ"י שאין בו אלא דופן אחת, שהרי מ"מ הוא נסמך על שתי דפנות כהלכתן. ועוד אחת שהיא לכל הפחות טפח. וכן, כנראה, פתרוה גם בירושלמי בסכך שיוצא לפנים מן הסוכה, אלא ששם יש שהכשירו אפילו ראשי הסכך נמשכים בלי דפנות, ואפילו שלא כנגד כל רוחב הסוכה, ו[כ]מה (כלומר, והרבה) היקילו בה. ובבבלי שם פתרוה גם בסכך שיוצא מאחורי הסוכה, ושלש דפנות נמשכות עמה, וכשרה אעפ"י שהדפנות נעשו לסוכה הפנימית, אלא שנמלך אח"כ לצמצם את סוכתו, והעביר את הדופן האחורי לאמצע הסוכה. ובדפנות לא איכפת לנו אפילו עשאן במפורש לסוכה הפנימית, בניגוד לסכך שהוא פסול אם לא נעשה לצל, אלא להשתמש בו מעל גביו בלבד, עיין מ"ש לעיל, ובבבלי ח' ב'. ועיי"ש בבבלי עוד שתי אוקימתות שפירשו "היוצא מן הסוכה" היוצא מהכשר סוכה, עיי"ש.

313. שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וכו'. ירושלמי פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א, בבלי כ"ו א'.

415-16. הולכי דרכים פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. בבא זו ליתא בברייתא הנ"ל בירושלמי ובבבלי, אלא שלעיל שם בבבלי: ת"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי דרכים בין ביום ובין בלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה. ואף לפנינו ברור שמדברים בהולכים לדבר הרשות, ולפיכך חייבין בלילה, אם לן בלילה ביישוב, כפירוש התוספות כ"ו א' ד"ה וחייבין. ועיין דק"ס, עמ' 73, הערה נ', מ"ש על גירסת האו"ז סי' רצ"ט, ח"ב ס"ו ע"ב. וכנראה שהיה לפניו בירושלמי: הולכי דרכים ביום ובלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, אבל בבבלי חסרה לפניו בבא זו, כמו שלא היתה שם בכי"י, לפני הגאונים והראשונים, עיין דק"ס הנ"ל. וטעם הפטור בכל אילו, מפני שבעינן תשבו כעין תדורו, ואף בשאר ימות השנה אינו לן בבית בכגון דא, כמו שנתבאר בבבלי שם.

516. שומרי גנות ופרדסין פטורין בלילה וחייבין ביום. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ו נשמטה המלה "בלילה" בטעות, אבל ברור שצ"ל כמו בד. וכן בירושלמי הנ"ל (על שומרי העיר): הדא דאת אמר בשומרי גייסות, אבל בשומרי ממון עשו אותן כשומרי גנות ופרדיסין. ולכאורה משמע שסברו בירושלמי ששומרי גנות ופרדיסין לכל הפחות חייבין ביום, כמו שפירש בפ"מ. והוא כמסורת התוספתא שלנו. אבל בכי"ע: שומרי גנות ופרדסין פטורין בין ביום בין בלילה. וכ"ה בבבלי כ"ו א' הנ"ל, עיי"ש הטעם. וכנראה שבא"י סברו שביום אפשר לישב בסוכה במלונה, בדפנות שאין גבוהות אלא י' טפחים (ולהשגיח מכל צד), שכן היו נוהגים העשירים בכל סוכותיהם (עיין בירושלמי פ"א ח"א, נ"א ע"ד, ובבבלי ב' סע"ב-ג' רע"א). ובבבל חשבו סוכה כעין זו כדי לשמור פירות, שאין היא תשבו כעין תדורו. ובלילה, בחושך, היה צריך השומר ללכת ממקום למקום, ופטור לכולי עלמא. ברם בק"ע שם פירש שהירושלמי סבר ששומרי ממון חייבין בין ביום ובין בלילה. וכדבריו משמע קצת מהמשך הירושלמי שם: אבודמא מלחא 10 כ"ה בכי"ל ובראשונים שנציין להלן. ולפנינו בד"ו בטה"ד: מלתא. וכנראה שהיה מוכר רשתות, עיין ירושלמי ב"מ ספ"ד, ט' סע"ד. הוה דמך קומי חנותיה, עבר ר' חייה בר בא אמר ליה איזול דמוך גו מטללתך. ולפי פשוטו משמע שישן בלילה לפני החנות (או בחנות עצמה, לגירסת הראשונים), ור' חייא בר אבא חייב אותו לישן בסוכה, משום שסבר ששומרי ממון חייבין בין ביום ובין בלילה, כפירוש בעל ק"ע. וברי"ץ גיאת ה' סוכה עמ' פ"ח: ואין ישינין שינת עראי חוץ לסוכה, דאין קבע לשינה (בבלי כ"ו א') וכו', בירושלמי (פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א) א"ר אליעזר אכילת עראי אין שינת עראי וכו', והתם נמי, ר' אבדומי מלחא הוה דמיך בחנותיה, עבר ר' חייא בר אבא וכו'. ומוכח מדבריו שפירש שר' אבדומא ישן שינת עראי, ור' חייא חייבו בסוכה, מפני שאין עראי לשינה. אבל מתוך העניין שם משמע שבשינת קבע עסיקינן, ור' אבדומי ישן שם משום שמירת ממון. 11 בגליון הש"ס ובציון ירושלים שם העירו על דברי מגן אברהם או"ח סוף סי' תר"מ. ברם דבריו שם צ"ע, שהרי הביא גם את המעשה ברב אבודמא (אלא ששם בט"ס: והאבודרה'), עיי"ש. וכן בר"ח הביא את הירושלמי לא בדף כ"ו א' אלא בדף כ"ח א', עיי"ש. אבל אפשר שנקטו בירושלמי מעשה חולק, כשם שנקטו בשושבינין שם, עיין להלן שם בהמשך הירושלמי. וצ"ע.

616-17. אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק כשהייתי למד אצל יוחנן בן החרנית וכו'. בד בטעות: החרבית, ובכי"ע: החורונית, 12 אצל צוקרמנדל בטעות: החורוניות. ובכי"ל: החורוני. ובפתיחת המאירי למס' אבות (ד' ווינא י"א ע"א): ובסוכה וכו' ר' (כ"ה בד"ר, שממנו אני מעתיק) יוחנן בן החורוני', ולא מצינו לו דבר וכו', בברייתא של סוכה, אמ"ר אלעזר בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן בן החורנית. ובס' יוחסין השלם, 27 ע"ב: וכן בתוספתא בפרק שני דסוכה, כמו זה (כלומר, כמו בברייתא שבבבלי יבמות ט"ו ב' שהביא שם), אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק כשהייתי למד אצל ר' יוחנן בן החורנית וכו'. ועיין בשנו"ס למשנתנו פ"ב מ"ז במשניות הוצ' ראם ובדק"ס עמ' 82, הערה ח'. וכל הברייתא שלנו להלן עדיות פ"ב ה"ב ואילך, ושם עיקר מקומה כהשלמה למשנה בפ"ד מ"ו שם. והובאה כאן כתוספת למשנתנו פ"ב מ"ז ששנו שם שיוחנן בן החורני נהג כשיטת ב"ה בסוכה אעפ"י שהיה מתלמידי ב"ש. וכל הברייתא בבבלי יבמות ט"ו 13 ושם: אצל ר' יוחנן החורני וכו'. ועיין בשנו"ס, ובכמה מן המקורות חסרה המלה "רבי", ובמקצתם חסרה המלה "בן". ב', ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 183.

717. שהוא אוכל פת חריבה וכו'. וכ"ה ("חריבה") גם להלן בעדיות פ"ב הנ"ל. ובכי"ל: שאוכל פתו חררה, 14 עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, הע' 76. והיא היא. ופת חריבה היא פת יבישה, ושלא נילושה אלא במים גרידא, עיין בתרגום משלי רפי"ז ובת"י ויקרא ז', י'. ובס' יוחסין השלם הנ"ל: פת חרבה במלח. וכ"ה בבבלי הנ"ל.

819. וראן שהן לחין, אמ' איני אוכל זיתים. בד בטעות: זתים לחי'. והמלה "לחים" אינה גם בכי"ע, בכי"ל, ביוחסין השלם, ולהלן עדיות ובבלי יבמות הנ"ל. וכל התשובה היתה דרך נימוס וצניעות שלא להעליב את ר' צדוק שכאילו חושדו שמאכילו זיתים טמאים. ולוא היה מזכיר "לחים" כבר רמוזה בתשובה הסיבה שמונעת אותו לקבל את הזיתים. ועיין להלן.

920-21. מנוקבת היתה כדברי בית הלל, אלא שסתמוה שמרים. בבבלי הנ"ל: חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים. ומוסיף הבבלי: ותנן (עדיות פ"ד מ"ו) חבית של זיתים מגולגלים 15 פירש"י: דחוקים ועומדים בחבית. ועיין ירוש' ע"ז ספ"ב, מ"ב סע"א. בית שמאי אומרים אין צריכה לנקב, 16 פירש"י: דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין. ועיין טהרות רפ"ט, בפיה"מ להר"מ, בר"ש ובתיו"ט שם. ועיין במלא"ש שם. וב"ה אומרים צריכה לנקב, ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. ועיין בפי' הראב"ד ובמלא"ש בעדיות שם. ופירשו בתוספות ביבמות שם ד"ה א"ל, שר' יוחנן החורני חשש שמא לא נזהר ר' צדוק בהם ממגע עם הארץ, שהרי לב"ש עדיין לא הוכשרו הזיתים, ור' צדוק מתלמידי ב"ש היה, ור"י פירש שר' יוחנן ידע שקנה אותם מע"ה (כלומר, שאם לא כן לא היה חושד בו שנהג למעשה כב"ש, נגד ב"ה, עיי"ש בגמרא).

1021. להודיעך שהיה אוכל חוליו בטהרה. וכ"ה להלן עדיות פ"ב ובס' יוחסין השלם הנ"ל. ובבבלי הנ"ל ליתא.

1121-22. שאע"פ שהוא מתלמידי בית שמיי וכו'. כלומר, ולב"ש אין לחשוש משום טומאה בזיתים מגולגלים, שהרי מוהל אינו מכשיר, מ"מ נהג יוחנן החורני כב"ה.

1222-23. לעולם הלכה כדברי בית הלל. הרוצה להחמי' על עצמו וכו'. מכאן ועד סוף ההלכה חסר בכי"ע, אבל ישנו גם בד ובכי"ל, ולהלן עדיות פ"ב הנ"ל. ומכאן ואילך גם להלן יבמות ספ"ב, ירושלמי ברכות פ"א סה"ז (סה"ד), ג' סע"ב, יבמות ספ"א, ג' ע"ב, סוטה פ"ג ה"ד, י"ט ע"א, קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ד, בבלי עירובין ו' ב', ר"ה י"ד ב', חולין מ"ג ב'.

1323. לנהוג כדברי בית שמיי וכדברי בית הלל. וכ"ה בד. אבל בכי"ל: להחמיר על עצמו כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל. וכ"ה להלן ביבמות ועדיות: לנהוג (ולנהוג) כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירשוה בבבלי עירובין ז' א' שהכוונה לחומרות שסותרות אחת את השניה, כגון שמחמיר ונוהג בטומאה כשנכנס לאהל שהיתה שם שדרת חמת שחסרה חוליה אחת (כשיטת ב"ש), מפני שעדיין נחשבת כשידרה שלימה, ואוסר בהמה שניטלה ממנה חוליה אחת מן השידרה (כשיטת ב"ה), ומחשיב אותה כטריפה.